איידס (אילוסטרציה). צילום: Sham Hardy, Flickr.

 >  >  > 

כמו קווים מקבילים - פרק ג'

סטיגמה

"מה עשית?" צעק דותן כשסיפרתי לו שבסוף השבוע אני צריך את עזרתו כדי להעביר את עילאי מבית החולים לדירה שלי, "של מי היה הרעיון הזה?"

"אני לא בטוח, כנראה שזה הרעיון שלי, אבל..." סיפרתי לו על השיחה שלי עם אימא של עילאי, "אתה מבין למה לא הייתה לי ברירה אלא להזמין אותו אלי?"

"בטח שהייתה לך, יכולת לתת לה שם של מתווך דירות. מה פתאום שהוא יבוא לגור אתך?" התרגז אחי הצעיר שעד היום ראיתי בו ילדון תמים והודיע לי שהגברת תמרנה אותי בערמומיות ופחות או יותר הפילה עלי את הבן שלה. אחרי שהקדשתי לנושא עוד שנייה של מחשבה נאלצתי להודות שהוא צודק. "באמת שאלתי את עצמי למה היא טרחה לחפש אותי ולהודיע לי שעילאי מאושפז? עכשיו אני מבין."

"אני לא מבין למה היא לא מוכנה לקחת אותו הביתה, הרי היא יודעת שאין שום סכנה שהוא ידביק מישהו, מה הבעיה שלה?"

"הסטיגמה. הם גרים במקום קטן מאוד, כולם יודעים הכול על כולם, יש לו עוד אח ואחות צעירים שרק עכשיו השתחררו מהצבא. עילאי בחור חמוד, אבל הוא מהווה נטל רציני גם כשהוא בריא. הוא ילדותי ומפוזר ומפונק, האמת, קשה להאשים אותה."

"אבל זה הבן שלה." התמרמר דותי.

"כן, אבל אל תשכח שהוא כבר לא ילד קטן, הוא בן עשרים ושלוש וכמו שהיא אמרה, אם הוא היה מספיק מבוגר להידבק שיגלה די בגרות לטפל בתוצאות של השטות שעשה."

"נשמע שהיא ממש כועסת עליו, זה לא הוגן מצידה, אפשר לחשוב שהוא נדבק בכוונה."

"אני מניח שהוא לא נדבק בכוונה, אבל הוא נדבק ממחלה שדי קל לא להידבק בה, זה לא שפעת שמספיק שמישהו מתעטש עליך ואתה חולה. אפשר להבין את הכעס שלה, עילאי התנהג ברשלנות פושעת."

"נדמה לי שהיא הייתה מעדיפה אותו מת." התמרמר דותי.

"יכול להיות, אבל אני מעדיף אותו חי. רק כשראיתי אותו שוב הבנתי עד כמה התגעגעתי אליו."

"אז למה העפת אותו?"

"טוב, האמת היא דותי... זה לא היה בדיוק ככה, האמת היא שעשיתי שטות, אמרתי לו שאני אוהב אותו ואז הכול התקלקל פתאום ו... זה מסובך."

"אז הוא עזב אותך או אתה אותו?" התעקש דותי להבין את הסיבוך.

"הוא החליט לצאת לטיול לסיני יומיים לפני תחילת הסמסטר ואמר שאם אני לא בא איתו הכול בינינו נגמר. עכשיו אני קולט שזה היה מין מבחן כזה."

"ואתה נכשלת במבחן."

"כנראה שכן."

"ועכשיו אתה מנסה לעבור אותו שוב, את המבחן הזה?"

"לא יודע דותן. אני בכלל לא מאמין בדבר כזה, לעשות מבחן לאהבה, הדרישה של עילאי שאני אסע לטיול בתאריך כל כך לא נוח הייתה מטופשת וחסרת היגיון, ואתה יודע שאני לא מגיב טוב לאולטימאטומים."

"כן, אני יודע. כל המשפחה שלנו יודעת את זה." אמר דותי בצער, מרמז לניתוק ביני לבין אבא שבא אחרי שסירבתי לחזור לארון והתעקשתי לא להבטיח לו שלא אזכיר את נטיותיי המיניות לפני משפחתו החדשה ושלא אלך למצעד הגאווה (שבסופו של דבר לא צעד).

"ועכשיו גם עילאי יודע את זה!" אמרתי בתוקף ולרגע שוב כעסתי על הדרישה הלא הגיונית וחסרת ההתחשבות שהוא דרש ממני.

"כן, הוא יודע, אבל באיזה מחיר?"

"רגע, שאני אבין, אתה מאשים אותי בזה שהוא נדבק?" התרתחתי.

"נתי, תרגיע. אף אחד לא מאשים אותך בכלום. הרי אתה לא יודע מתי ואיך הוא נדבק."

"אני לא יודע איך הוא נדבק, אבל אני יודע שזה קרה אחרי שנפרדנו מפני ששנינו נבדקנו פעמיים בזמן שהיינו יחד והתשובה הייתה תמיד שלילית." המשכתי לכעוס, "אם הוא לא היה מסתלק להזדיין כמו איזה שרמוטה בסיני ובאמסטרדם ואלוהים יודע איפה עוד הוא היה בריא עכשיו." פסקתי.

דותי שתק בדיפלומטיות ואחר כך שינה ברוב תבונה נושא ושאל איך עילאי קיבל את הבשורה שהוא עובר לגור אצלי. "לא יודע. בזמן ששוחחתי עם אימא שלו הוא נרדם ואני הייתי חייב ללכת. היא אמרה שהיא תספר לו אחרי שהוא יתעורר, אני מקווה שזה יהיה בסדר מבחינתו."

"מה, ותישן איתו באותה מיטה?"

"אם הוא ירצה. הוא די מדוכא ואולי בהתחלה הוא יעדיף לישון במיטה נפרדת, אני מקווה שלא."

"לא מפריע לך לישון עם אהה... זאת אומרת... כאילו..."

"מה שמפריע לי אלו הגמגומים שלך." חתכתי אותו.

"אל תתרגז." פייס אותי דותן, "אני דואג לך, בבקשה ממך נתן, תהיה זהיר."

"בינתיים הוא לא מוכן אפילו שאני אלטף אותו ככה שאין לי ממה להיזהר."

"הוא בטח מבוהל ומדוכא ונורא מבולבל. תן לו זמן להסתגל."

"תרגיע דותי, אני לא מתכוון להתנפל עליו כמו איזה סקס מניאק. אם זה לא ילך אז לא, הוא לא חייב לי כלום. אני עוזר לו בקטע של חברות, זה הכול."

"נו, טוב. נחיה ונראה." המהם דותי שלא אהב להגיד לי ישירות שאני מדבר שטויות והעדיף להניח לי להבין בעצמי מה דעתו על מעשי.  

למחרת, בעודי אוכל ארוחת צהרים, התקשרה אלי שרי נסערת ושאלה אם עילאי אצלי. "מה אצלי? אני בטכניון, אוכל ארוחת צהרים." אמרתי ולא הוספתי שאני אחרי מבחן גמר קשה ומעייף מאוד שאני בטוח שעברתי בציון נהדר. היה לי הרושם שזה לא יעניין אותה במיוחד. "הוא לא אמור להיות בבית החולים?"

"אוי, נתן, אין לך מושג, הילד הזה פשוט מקצר את ימי." נאנחה שרי בטון דרמטי שהזכיר לי מאוד את הטון של עילאי כשהיה מקבל התקפי אוחצ'יות, מתרגש ומחולל סקנדלים בגלל שטויות – עד היום אני צוחק כשאני נזכר בסצנה שעשה לי כשגילה בחור צעיר ויפה במקלחת שלי ולא האמין בשום פנים ואופן שזה אחי הצעיר שקפץ לביקור. עד שלא הראנו לו תעודות זהות וסיפרנו לו את כל הסיפור המשפחתי שלנו הוא לא נרגע – מה שהיווה בשבילי סיבה מצוינת לסקס פיוס מדהים.

"מה הוא עשה עכשיו?" שאלתי.

"הוא נעלם. ברח מבית החולים אחרי שאחד החולים בחדר שלו גילה שהוא חולה איידס ועשה מהומה שלמה."

"מה זאת אומרת גילה? מה קרה לסודיות הרפואית?" נדהמתי.

שרי נאנחה. "היום בבוקר שוחחתי איתו והסברתי לו למה הוא לא יכול לחזור הביתה. הוא התרגז, צעק שאנחנו רוצים לזרוק אותו מהבית, הרים את הקול וגם אני החזרתי בצעקות... כנראה שהשכן שלו לחדר שמע הכול והחליט שהוא לא מוכן להיות באותו חדר עם נשא איידס, מה שרק בא להוכיח לך שאני צודקת ושאם עילאי יחזור הביתה אז..."

"מתי הוא הסתלק?" חתכתי את הנאום הצדקני שלה, "הוא יודע שאני רוצה שהוא יבוא לגור אצלי?"

"לא הספקתי לספר לו." התחילה שרי להתייפח, "הלכתי משם בערך בעשר וחצי כי היה ביקור רופאים ושעה אחר כך התקשרו לספר לי שאחרי שהחולה ההוא צעק שהוא לא מוכן לשכב מיטה אחת ליד חולה איידס עילאי נעלם. אתה חושב שאני צריכה לפנות למשטרה?"

"עוד לא. חכי עוד קצת. אני חושב שאני יודע איפה הוא, תחזיקי בבקשה את הנייד שלך פנוי." הוריתי לה, עזבתי את האוכל, רצתי למגרש החנייה ודהרתי על האופנוע שלי לרחוב שרת, שם גרתי בשנה שעברה. כמה חודשים אחרי שעילאי עזב עברתי לדירה קצת יותר גדולה עם נוף יפה יותר ברחוב גורדון הסמוך, אבל עילאי  לא ידע את זה כמובן. מצאתי אותו יושב על מדרגות הבטון בכניסה לבלוק הישן שלי, משחק עם הכלב של משפחת שוורץ, השכנים שלי לשעבר. עילאי אהב מאוד בעלי חיים ונקשר אל הכלב הקטן של השוורצים. "הנה חזרת." חייך אלי חיוך עייף ונאחז במעקה כדי להתרומם לעמידה. שמתי לב שהוא מתנודד קצת ושפניו סמוקות.

"יש לך חום עילאי." בדקתי את מצחו הלוהט, "לא היית צריך לברוח מבית החולים."

"שטויות, הם סתם נתנו לי כדורים שאפשר לקחת בבית. נמאס לי לגמרי מהמקום הזה. תשמע נתן, אני מצטער ליפול עליך ככה, אבל אני יכול לגור אצלך עד שאני אתארגן על דירה משלי? אני מבטיח לך שאני אזהר מאוד ושאני לא אגע בדברים שלך ו..."

"אני אסתפק בזה שתבטיח לי להפסיק לדבר שטויות." חתכתי אותו (וזה הזמן לגלות למי שלא הבחין בזה עד כה שלא ניחנתי בטקט ואין לי כישורים דיפלומטיים, מצד שני הרי אני עומד להיות מהנדס מחשבים אז למי אכפת?) ואחזתי בזרועו, "קדימה, בוא נלך להשכיב אותך במיטה."

"אבל... אבל... לאן אנחנו הולכים? אתה לא גר פה?"

"עברתי דירה עילאי, ואם היית טורח להתקשר אלי הייתי מספר לך."

"למה אתה לא התקשרת?"

"התקשרתי, אבל אתה אף פעם לא היית זמין. תיארתי לעצמי ששוב איבדת את הנייד שלך."

"כן." התעצב עילאי אל ליבו, "גנבו לי אותו באמסטרדם. איבדתי את כל האס. אם. אסים. שלך ואת כל התמונות שלך."

"התמונות שלי? מתי צילמת אותי?" הופתעתי.

"כשישנת. היו לי כמה תמונות נהדרות שלך בנייד הישן שלי."

"טוב, תוכל לצלם אותי מחדש חמוד. הנה, שים את הקסדה ותחזיק אותי חזק. אל תדאג, זה לא רחוק." תוך כמה דקות הגענו והיה עלי לתמוך בו במעלה המדרגות כי הוא התקשה לטפס לקומה השנייה.

"קשה לי לנשום." התנצל, נעצר והשתעל מעט כשהוא מפנה אלי את גבו, יד אחת מונחת על פיו והשנייה נתמכת בקיר. מאחור הוא נראה כפוף וחלוש כמו קשיש רזה וחולה מאוד. פתאום נתקפתי דאגה - מה אני עושה לכל הרוחות? הוא חולה, הוא צריך טיפול מקצועי, ומה אם הוא יתעלף לי פתאום או חלילה... כרכתי את ידי סביבו והחשתי אותו למיטה, נחוש ליצור קשר עם בית החולים ולהתייעץ איתם מה עושים. אחרי שהשכבתי אותו על מיטתי, עזרתי לו להתפשט עד לתחתונים ועטפתי אותו בשמיכה. להפתעתי הוא הספיק להבחין בשינויים שחלו אצלי וגם להעיר עליהם הערות. "הדירה יפה." אמר, "שווה יותר מהקודמת, והריפוד החדש של הספה והכורסאות ממש יפה. אתה בחרת אותו?"

"לא, נתתי לדותי וליאנה לטפל בזה. אני רק שילמתי. אתה זוכר את יאנה, החברה של דותי אחי? הם עדיין יחד."

"יופי, היא נחמדה ויפה, גם אתה יפה פוקסי, התגעגעתי אליך כל כך."

"אני יפה? עכשיו אני בטוח שאתה קודח מחום עילאי, אני חייב להתקשר לבית חולים ולאימא שלך. היא נורא דואגת." התקשרתי, דיברתי עם שרי שהעבירה לי את הרופא של עילאי שלא נשמע כאילו דחוף לו להחזיר את עילאי לבית החולים.

"הוא כבר כמעט התגבר על דלקת הריאות ולנוכח הנסיבות עדיף שיישאר בבית."

"אבל יש לו חום, הוא קודח ומשתעל ונורא קשה לו לטפס במדרגות."

"טוב, זה ברור, הוא עדיין חלש אחרי המחלה והחום עלה לו בגלל ההתרגשות. אם הוא ינוח במיטה וימשיך לקחת תרופות אין שום סיבה שהוא לא ירגיש הרבה יותר טוב בעוד כמה ימים." אמר הרופא בשאננות, הורה לי לשמור בקפדנות על ההוראות לגבי התרופות שהוא שולח עם שרי, לתת לעילאי הרבה שתייה חמה, לדאוג שיהיה לו נוח וחמים ולהחיש אותו לבית החולים רק אם חומו יעלה על שלושים ושמונה מעלות.

שעה אחר כך הופיעה אצלי שרי עם שקית עמוסה תרופות והמון מרשמים. נתנה לי דף הוראות שרשם הרופא לגבי התרופות, צרור שטרות כסף שנועדו לכסות את ההוצאות של עילאי שנרדם בינתיים, מותש מכל ההתרגשות, רפרפה נשיקה על מצחו של בנה, חיבקה אותי וקראה לי המלאך שלה והסתלקה.

פתאום גם אני נעשיתי עייף נורא. כבר היה אחרי הצהרים והיום החורפי החמים והזוהר התחיל להחשיך, נעשה קר ורוח הסיעה ענני גשם לכאן ולשם. 
החזאי אמר בשביעות רצון שמחר יטפטף ואני נזכרתי שמחר אין לי שום משימה דחופה - הלימודים תמו, המבחנים כמעט שהסתיימו, מצפים לי במקום העבודה החדש רק בעוד שבוע - אפשר לנוח קצת. הלכתי להתקלח, לבשתי פיז'מה, אכלתי חביתה בפיתה עם קצת ירקות ונכנסתי למיטה. עילאי הסתובב על צידו ונדחק אלי מתוך שינה. החום ירד לו ונדמה שנשימתו הוקלה מעט. כרכתי את זרועותיי סביבו, נישקתי את עורפו ונרדמתי לצידו.  

מה עושה בן אדם שמתעורר בבוקר עם זין עומד וגוף חם וגמיש צמוד אליו? כן, בדיוק. וכמובן שגם אני עשיתי את זה ושלחתי יד, ואחר כך עוד אחת, וטרח! מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה. "אמרתי לך לא לגעת בי." כעס עילאי.

"אתה לא נורמאלי." גנחתי והלכתי להשתין ולצחצח שיניים ואחר כך להכין קפה. הוא הצטרף אלי מעט אחר כך, מקולח ומגולח, מסורק בקפידה ומשוריין בג'ינס.

"ההורים שלי לא רוצים אותי יותר בבית פוקסי, אני צריך ללמוד להסתדר לבד, אני חייב לעשות תכניות ולהחליט מה אני עושה עם הזמן שנשאר לי לחיות." בישר לי ולגם מהנס קפה שהכנתי לו.

"מה הלחץ? אתה רק בן עשרים ושלוש עילאי, אם תשאל אותי מספיק שתחליט לגבי חמש השנים הבאות, אחר כך כבר נראה."

"מה נראה? מה נראה? אני חולה איידס! כמה פעמים אני אצטרך להזכיר לך את זה?"

"פעם ביום מספיקה, בעיקר אם היא באה עם בעיטה בריאה שמעיפה אותי מהמיטה." ליטפתי את ישבני שעדיין כאב.

"אני באמת מצטער, לא זכרתי שאתה חלשלוש כזה."

"אני אראה לך חלשלוש." התנפלתי עליו בנשיקות ואפילו הספקתי לגנוב כמה קטנות ומתוקות על פניו וצווארו לפני שהוא פרץ בבכי שכמובן שיתק אותי לגמרי - כזה אני, כמה דמעות ואני נמס מיד. "נו, די לילי, מספיק חמוד, אל תבכה, מספיק." התחננתי, "תשמע, לפני שאתה עושה תכניות טיפשיות בוא נשב קצת על האינטרנט ונבדוק מה בדיוק יש לך." נסו להקיש איידס בגוגל ותראו מה יקרה, ואל תשכחו לפנות לעצמכם כמה שעות טובות, אפילו יום תמים אם אפשר, כי כמויות המידע והאתרים העוסקים בתסמונת הכשל החיסוני הם אינסופיים. גם אם תדבקו רק בשפה העברית מדובר בהמון חומר.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...