איידס (אילוסטרציה). צילום: Sham Hardy, Flickr.

 >  >  > 

כמו קווים מקבילים - פרק ב'

טמא

החדר שהוא היה אמור להיות בו היה ריק מחולים. "כולם יושבים בחדר האוכל ורואים טלוויזיה, רק הוא נשאר לבד בחדר." אמרה לי האחות בקול חרישי ומודאג והחוותה בסנטרה לעבר קצה החדר שם היה מתוח וילון סביב המיטה שליד החלון והלכה, משאירה אותי להתמודד איתו לבד. הסטתי את הוילון והצצתי ושם הוא היה, שוכב על הגב, עיניו עצומות, מניח לי לסקור אותו בשקט. הוא לא נראה טוב - רזה מידי ולא מגולח כמו שצריך, וגם לא מסופר -לפחות שמו אותו במיטה הכי טובה בחדר, זו שהכי רחוקה השירותים ועם נוף יפה מהחלון.

התיישבתי לידו והוא פקח את עיניו ונבהל, "פוקסי, מה אתה עושה פה?" שאל והאישונים שלו התרחבו בעוד הוא מתכווץ במיטה הצרה מפנה לי מקום לצידו, או אולי מנסה להתרחק ממני? "איך נודע לך שאני פה?"

"אימא שלך."

"אימא שלי התקשרה אליך?" שאל בחוסר אמון.

"לא, לאחי, אבל בטעות. היא רצתה להגיע אלי."

"היא אף פעם לא מתייאשת."

"כן, סיפרו לי שככה זה אימהות." אמרתי.

הוא פקח את העיניים וסקר אותי, "סיפרו לך? אתה לא יודע בעצמך? הרי יש לך שתיים."

"במקרה שלי תפסת מרובה זה לא תפסת." אמרתי ושנינו צחקנו כמו אנשים שמכירים טוב מאוד אחד את הסיפור שלי השני.

"אני מצטער נורא פוקסי." הוא אמר פתאום, שלף מתחת לסדין קופ"ח מכוער מכוסה ציורים זעירים של פרחים חומים יד חיוורת ודקה מידי, כמעט נגע בי התחרט ושב להחביא אותה מתחת לסדין.

"על מה אתה מצטער לילי." שלחתי יד, פלשתי מתחת לסדין שלו ואחזתי בידו. היד שלו הייתה קרה וגרמית מידי, זה היה כמו לגעת ביד של שלד.

"אל תיגע בי." הוא מחה וניסה למשוך את כפו, אך לשווא. תמיד הייתי חזק ממנו והוא לא הצליח לחלץ את כפו.

"על מה אתה מצטער?" שאלתי.

"שנפרדנו בצורה כזו."          

"נפרדנו? אנחנו לא נפרדנו, נסעת לסיני ומאז נעלמו עקבותיך."

"הזמנתי אותך לבוא איתי."

"יומיים לפני תחילת הסמסטר?"

"אז היית מפסיד כמה ימי לימודים, אז מה?"

"עילאי, אנחנו לא נחזור לויכוח הזה שוב. הסברתי לך בדיוק כמה הלימודים האלו חשובים לי ולמה אני לא מתכוון להפסיד אפילו שעה אחת מהם. היו לי מספיק צרות בגלל המילואים שתקעו לי בשנה שעברה בדיוק לפני הבחינות. מה שאני לא מבין זה למה נעלמת אחר כך?"

"אתה נעלמת, לא אני."

"אני בסך הכול עברתי דירה לכתובת חדשה ברחוב ליד. אם היית רוצה היית יכול להשיג אותי."

הוא משך בכתפיו ושינה נושא, "אתה צריך להיבדק פוקסי."

"אתה יודע שאני נבדק כל שלושה חודשים עילאי, אל תדאג, אני שלילי. סיפרו לי שנסעת לאמסטרדם, שם נדבקת?"

"זה לא משנה עכשיו. תגיד, יש לך מישהו? אני מכיר אותו?"

"אותה." גיחכתי והרמתי את כף ידי, אצבעותיי מעוגלות סביב צינור דמיוני, מניע אותה בתנועה הבינלאומית המסמנת אוננות. אני לא אגיד שהוא הרחיק לכת וחייך, או אפילו נראה שמח, אבל משהו טוב קרה לפניו כששמע שאני עדיין פנוי, מין זיק של אור נצנץ בהן, שמץ של תקווה אולי? נצנץ וכבה.

הבטתי סביב על החדר הדחוס והמכוער,"מתי אתה משתחרר?"

"אף פעם. עד שימצאו תרופה לאיידס אני אהיה בכלא."

"איזה דרמטיות! כלא עלק, די עם זה לילוש. כולה מחלה כרונית, מה זה לעומת סרטן או איזה ניוון שרירים בריא?"

"אידיוט." אמר עילאי, נשמע לרגע כמו פעם. "אתה פשוט דביל נתן פוקס, תמיד היית, ניוון שרירים בריא? איזה סתום!"

"הסתום הפרטי שלך מתייצב לשירותך." הצהרתי ומשכתי אותו אלי לחיבוק ונשיקה, מגשש אחרי הריח שלו מתחת לריחות המגעילים של בית החולים.

הוא פרפר בזרועותיי, מנסה להתחמק, אבל אני לא הרפיתי. חיכיתי זמן רב מידי לחיבוק הזה, וחוץ מזה ככה זה היה תמיד אצלנו, הוא מתחמק, מתלונן, נאבק בי, מאלץ אותי לכבוש אותו בכוח, ואחר כך מתפנק בזרועותיי כמו חתול שבלע את השמנת ונרדם עם חיוך שבע על פניו, אבל הפעם זה היה שונה.

"תעזוב אותי, די! תעזוב אותי." לחש בייאוש שהפחיד אותי כל כך עד שהנחתי לו בבת אחת וקמתי מהמיטה. "הנה עזבתי, מה קרה לך?"

"מה קרה לי? מה, אתה דביל? יש לי איידס, זה מה שיש לי. מה אתה נוגע בי ככה? מפגר אחד! אתה לא מבין שזה מסוכן?"

"אבל עילאי... אבל..."

"שום אבל! תעזוב אותי ודי, אל תיגע בי."

"מה? אף פעם?" נדהמתי ופתאום, עומד בחדר בית חולים מכוער ומסריח, מוקף מיטות מבולגנות ורעשים טורדניים של בית חולים הבנתי שבעצם אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו ולחכות שיחזור, ושתמיד חשבתי שברגע שאסיים עם הלימודים שדרשו ממני כל כך הרבה זמן ואנרגיות אני אמצא אותו ואנחנו נחזור להיות יחד כי אני לא רואה את עצמי חי עם אף אחד אחר מלבד עילאי. לילי שלי המרגיז, העוקצני, המר מתוק, חריף ומלוח, היחיד שידע בדיוק מה אני רוצה וצריך במיטה ונהנה לתת לי את מבוקשי בדיוק כמו שאני אהבתי לספק לו את מבוקשו.

התיישבתי בחזרה והנחתי את ידי על לחיו, מפנה את מבטו אלי. "עזוב." הוא רטן וניסה להסב ממני את פניו. הנחתי את ידי על לחייו מזה ומזה, ממסגר את פני השדון המצחיקים שלו בין כפותי. הוא תפס את פרקי ידי ומשך אותם בכל כוחו, מנסה לטלטל את ראשו ולהיחלץ ממני. "אל תיגע בי." ביקש ודמעות עלו בעיניו.

אני שונא לראות אותו בוכה, פשוט שונא את זה. "תפסיק לילל. נו, די עילאי, זה אני, פוקסי שלך, תדבר איתי, מה הבעיה, למה אסור לי לגעת בך?"

"כי אני מורעל, אני... אני טמא."

"טמא?" נדהמתי כל כך מהביטוי המוזר הזה עד שהנחתי לו והוא צלל מתחת לסדין וכיסה את עצמו עד למעלה מראשו.

"לך מפה ואל תחזור אף פעם." אמר בקול חנוק.

"עילאי, בחייך." ניסיתי לגעת בו מבעד לסדין והוא התנער כאילו הייתי זבוב טרדן, "לך מכאן." 

קמתי והלכתי לעבר עמדת האחיות במטרה לחפש איזה רופא שיוכל לדבר איתי בהיגיון על מצבו של עילאי, אבל גיליתי שאימא שלו הקדימה אותי. לאימא של עילאי קוראים שרי, היא נולדה כשרה ושינתה את שמה אחרי שחזרה בשאלה והתחתנה עם עוזי - אבא של עילאי. אחר כך היא ילדה את עילאי ושלוש שנים אחריו את ענר ועירית התאומים, ועכשיו היא שוב בודקת את היחס שלה לדת, לוקחת שיעורי קבלה ומתחזקת במובן הרוחני. את כל המידע הזה קיבלתי ממנה בערך חמש דקות אחרי שנפגשנו סוף סוף. רק אז נודע לי שהיא הציקה לעילאי במשך חודשיים תמימים שיביא את החבר שלו לביקור. מיד אחרי שהיא סיפרה לי את כל תולדות חייה היא בישרה לי שהיא מאושרת מזה שיש לה בן הומו ושהיא מתה על הומואים כי הם כאלו חמודים, רגישים, עדינים ובעלי חוש נהדר לאופנה.

"לא כולם." גמגמתי, נבוך, היה לי רושם שהיא מצפה שאתנהג כמו גרסא מדברת עברית של החבר האוחצ'ה של ויל מ'ויל וגרייס' ואני, גם אם זה יעלה לי בחיי, לא מסוגל להתנהגות חמודה ורגישה של הומו מחמד. עילאי אוהב אותה מאוד למרות שהוא מרגיש הרבה פעמים נבוך בגללה. הוא כועס עליה לעיתים קרובות, אבל נעשה עוקצני ומתגונן כשמישהו מעז להגיד לו משהו בקשר אליה, גם אם זה משהו תמים כמו - יש לכם בדיוק אותו חיוך ואותו צבע עיניים - שזה אגב נכון. גם כלפי ענר ועירית יש לו רגשות מעורבים. הוא אוהב אותם כי הם האחים הקטנים שלו, אבל גם כועס עליהם מאוד, בעיקר על ענר שלפעמים מצליח להרגיז אותו בעצם קיומו.

מאז שהתאומים נולדו עילאי מרגיש שהוא בתחרות אתם ושהם גונבים לו את הבמה המשפחתית והוא חש כל הזמן צורך לחנך אותם, לתקן את הדעות שלהם ואת טעמם המוזיקלי והספרותי ולריב אתם על המשאבים המשפחתיים המסופקים להם בנדיבות על ידי אבא של עילאי שהוא איש עסקים עשיר שמרוויח טוב ומרעיף כספים על משפחתו בתנאי שהם לא ידרשו ממנו את נוכחותו הפיזית. את כל הדברים הללו אני יודע כי אחרי הביקור אצל אימו עילאי סיפר לי אותם, מנתח בצורה מופלאה את עצמו ואת יחסו למשפחתו. הוא אפילו הודיע לי שהוא נמשך לגברים מבוגרים יותר ממנו שמשדרים אי נגישות בגלל אבא שלו שתמיד היה מרוחק ועסוק מידי בשבילו. "אתה מתכוון אלי?" נדהמתי כל כך מדבריו עד שלא ציינתי שאני מבוגר ממנו בשש שנים בסך הכל, "אני משדר אי נגישות?"

"כן. אתה מרוכז מאוד בלימודים ובעתיד שלך ואני מרגיש שאני צריך להילחם על תשומת לב ויחס ממך."

"אבל הסברתי לך שאני חייב לעבוד בשביל שכר הלימוד לשנה הבאה עילאי, ואני כן מתייחס אליך, כשיש לי זמן כמובן, אם תחשוב על זה אז לאחרונה אני ואתה מתייחסים זה לזה כמעט כל לילה."

"כן, אבל זה רק סקס. אני לא מאמין שאתה באמת אוהב אותי, לא אחרי מה שאתה עושה לי במיטה."

"אני עושה לך מה שאתה אוהב."

"ואתה לא?"

"בטח שכן, אני חולה על זה עילאי, ותודה שאף פעם לא הכרחתי אותך. אם הייתי באמת מכריח אותך לעשות דברים שאתה לא אוהב היית בא לבקש עוד?"

"כן, הסקס בסדר." אמר עילאי ועשה פרצוף של פולנייה שמוחלת על כבודה ומודה בצער שבתחום אחד אין לה תלונות, "אבל..."

"אבל מה? מה בדיוק הבעיה שלך לילי?" הצטחקתי, בלי להבין עד כמה השיחה הזו רצינית.

"הסקס שלנו טוב, אבל אני יודע שבעוד כמה שבועות אני אמאס עליך ותמצא לך צעצוע חדש לשחק איתו."

"צעצוע?" נדהמתי, "אני לא רואה בך צעצוע עילאי. למה אתה חושב ככה?"

"כי... זאת אומרת... כי ככה זה מרגיש לי. שאתה משתמש בגוף שלי אבל לא באמת אוהב אותי."

"זה בכלל לא ככה, אוויל שכמוך! מרגיש לך? איזו מין תשובה דבילית זו? אתה חושב שאני עושה דברים כאלו עם כל אחד? אני אוהב אותך עילאי, חשבתי שאתה יודע את זה."

"לא, לא ידעתי." אמר עילאי בקרירות וברח למטבח. הלכתי אחריו, מפרש את התנהגותו כחלק מהמשחק המקדים שלנו ולכדתי אותו בין השיש למקרר, מתעלם מהמחאות שלו נישקתי אותו ומשכתי מעליו את מכנסיו והשכבתי אותו על שולחן המטבח. זיינתי אותו בעמידה, רגליו כרוכות סביב מותני וידי נשענות על כתפיו מהדקות אותן לשולחן בעוד אני מנשק את פיו ואומר לו שוב ושוב שהוא טיפש קטן וחמוד, ושאני אוהב אותו בכל ליבי, מה שהתברר כטעות כפי הנראה כי יומיים אחר כך הוא הפיל עלי את הנסיעה ההיא לסיני, ולמרות שהסברתי לו למה אני לא יכול לבוא איתו הוא נסע בלעדי ואחר כך ניתק מגע ונעלם לי, מניח לי לגלות במקרה שהוא נסע לאמסטרדם עם מישהו שפגש בסיני. 

"פוקסי חמוד!" זינקה שרי לזרועותיי ונישקה את לחיי - היה עלי להילחם בדחף למחות את לחיי הלחה בשרוול - נלחמתי וניצחתי, אם כי מעולם לא הצלחתי להתרגל לטרנד הזה של נשיקות. אפילו את אחי אני לא מנשק ולקבל נשיקה על הלחי מאישה זרה הביך אותי עד מאוד.

"ראית אותו, מה דעתך?" התייעצה בי בלחש נרגש.

"אני חושב ש... ש... הוא השתנה מאוד."

"הוא נורא רזה, היו כמה ימים שחשבנו... הוא היה כל כך חולה, עוזי כמעט חזר מחו"ל באמצע הפרויקט, אבל בסוף האנטיביוטיקה התחילה לעבוד והוא התגבר. בקרוב הם משחררים אותו ואני פשוט לא יודעת מה לעשות." התחלתי להגיד לה שאיידס זה כבר לא מה שהיה פעם וזו בעצם רק מחלה כרונית רגילה עם יחסי ציבור גרועים מאוד, אבל לא משהו שאי אפשר לחיות איתו ו... "הבעיה היא שקשה להשיג דירה מהר כל כך." נכנסה שרי לתוך דברי.

"מה, הוא לא חוזר לגור בבית?" הופתעתי.

שרי ועוזי גרו בווילה ענקית בבית עתיק, משופץ לתפארת באלוני אבא. עילאי גר שם מיום היוולדו ואהב מאוד את החדר שלו שנשקף אל שדות עמק יזרעאל. מיד אחרי שסיים את הצבא - הוא שירת ברמת דוד הסמוכה ולא היה שבוע שבו לא היה בבית לפחות פעמיים בשבוע, אם לא יותר - חזר הביתה והמשיך לחיות בצל כנפיה של אימא, בדיוק כמו שחי לפני הצבא, עובד פה ושם בשביל כסף כיס בעבודות מלצרות מזדמנות ודוחה את התחלת לימודיו מסמסטר לסמסטר בתואנה שעדיין לא החליט מה ייעודו בחיים. שרי נאנחה ואמרה שבגלל הנסיבות אי אפשר שעילאי יחזור הביתה. "זה פשוט בלתי אפשרי." הסבירה.

"למה?" לא הבנתי.

"כי הוא חולה במחלה מדבקת פוקסי, חשבתי שאחיך הסביר לך, הוא לא יכול לחזור הביתה, בטח שלא עכשיו כשענר והחברה שלו גרים איתנו... ועירית כל כך רגישה... היא לא מוכנה לשמוע על חיים עם חולה איידס בבית. איך היא תביא בחורים הביתה? זה פשוט בלתי אפשרי, וחוץ מזה אנחנו גרים במקום כל כך קטן, כולם שם מרכלים על כולם, זה פשוט בלתי אפשרי."

בהיתי בה, לא מאמין למשמע אוזני. היא נראתה כמו תמיד - אישה עדינה ואלגנטית שדיברה עברית רהוטה, מבטאת דעות מאוד ליברליות, רגישה מאוד למצוקות כל העולם, רוחנית מקצה קודקודה החפוף בשמפו אורגני שלא נוסה על חיות, ועד לציפורני רגליה המטופחות, הצבועות בצבע טבעי נטול עופרת מזיקה - לא הבנתי מה קורה פה. "מה אבא של עילאי אומר על זה?"

"הוא מסכים איתי כמובן, אנחנו זוג מאוד מלוכד." אמרה האישה שראתה את בעלה בערך יומיים בכל חודש, ושלושה בשנה מעוברת. "שוחחנו על זה בסקייפ והחלטנו שעילאי חייב לצאת מהבית ולשאת בתוצאות מעשיו. הוא בישל את הדייסה הזו והוא צריך לאכול אותה. לא הוגן להניח לשאר המשפחה לסבול בגללו."

"הוא זה שסובל, לא אתם!" התפרצתי, אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר, היא פשוט לא הייתה מוכנה לקבל אותו חזרה.

"רק אחרי שימצאו תרופה לאיידס עילאי יוכל לחזור הביתה." הודיעה לי בנחישות ושבה לחקור אותי בדבר מחירה של דירה קטנה שתתאים לעילאי.

"שרי, גם אם תצליחי לארגן לו דירה תוך כמה ימים איך הוא יסתדר לבד?" מחיתי, "את מכירה אותו, גם קודם הוא היה מפוזר ובלגניסט נוראי. הוא לא מסוגל לחתוך סלט בלי לפצוע את עצמו, הוא לא יודע איך להסתדר לבד."

"אז הגיע הזמן שילמד." אמרה שרי בנחישות, "הוא בן עשרים ושלוש ומאז הצבא הוא לא עשה כלום חוץ מלחגוג על חשבוננו. אני מוכנה לתת את הנשמה שלי בשביל הילדים, אבל בגלל הטיפשות וחוסר האחריות שלו הוא חלה במחלה שמסכנת את החיים של כולנו ואני לא מוכנה לטפל בו בבית. אם הוא היה מספיק בוגר להידבק שימשיך להיות בוגר וידאג לעצמו."

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...