איידס (אילוסטרציה). צילום: Sham Hardy, Flickr.

 >  >  > 

כמו קווים מקבילים - פרק א'

איך זה התחיל

הייתי במסיבה, מסיבה מהסוג שאני מתעב – מוזיקת טרנס רועשת, הרבה שתייה, המון שיכורים וסטלנים, צחוקים ודאחקות מכל עבר – שונא דברים כאלו. במיוחד עצבנה אותי חבורה גדולה וצווחנית של ילדים מסטולים שהיו שפוכים על מזרונים בפינה, מעשנים ג'וינטים או שואפים מבאנגים, ובין לבין גם משתכרים. לא מתאים לי, לא אהבתי את הקטעים האלו כשהייתי ילד עוד לפני הצבא ובטח שלא כיום, כשאני בוגר.

איך הגעתי למסיבה המטופשת הזו? שאלה טובה שאין לי עליה תשובה סבירה. רציתי לראות אנשים, לשנות אווירה, לצחוק קצת, אבל המסיבה הזו שחבר גרר אותי אליה בניגוד לשיקול דעתי מרטה את עצבי. 

רציתי הביתה!

למרבה הצער החבר שבאתי איתו דג לו מישהי הכניס אותה לרכבו ונעלם. נשארתי נטול תחבורה, סובל מכאב ראש ומודאג ממצב השמיעה שלי בעתיד אם לא אצא משם מיד. למרבה המזל נתקלתי בביטון, מכר שלי מהלימודים, ושאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שיוכל לתת לי טרמפ הביתה.

"הבחור הזה," הצביע ביטון על ערמת הסטלנים המצחקקים, "זה הגבוה, החמוד, נוסע לכיוון שלך, אבל תיזהר, הוא נוהג כמו משוגע. אהה, והוא גם הומו. אני מקווה שלא מפריע לך."

"מפריע לי מאוד." אמרתי בחמיצות, "אתה לא יודע שהומואיות מדבקת? טוב שהזהרת אותי, עוד הייתי עלול לגעת בו בטעות."

ביטון לטש בי מבט נדהם, אחרי דקה החליט שאני מתלוצץ, חייך חיוך מהוסס ונס על נפשו. פניתי אל ערמת הסטלנים ונעמדתי מול הגבוה. "היי." אמרתי לו, "שמעתי שאתה עם רכב. יש מצב שתיתן לי טרמפ?"

הוא נחלץ מתוך החבורה ונעמד לצידי, גבוה ממני בראש לפחות, רזה, אבל חמוד. צעיר מאוד, אבל לא קטין, אני מקווה, לך תדע, בימינו, מי יכול לדעת?

"כן." הוא אמר וסקר אותי מלמעלה עד למטה כמו שיכור שמנסה למקד את המבט שלו, או להבדיל, כמו הומו חרמן שבודק אם יש מצב. "לאן  אתה צריך?"

"לקרית עמל. לאן אתה נוסע?"

"לאלוני אבא, מכיר? אתה בדרך שלי."

"כן, מכיר. מתי אתה יוצא?"

"לא יודע. מתי נראה לך שכדאי?"

"עכשיו. דרך אגב, אני נתן פוקס, אבל כולם קוראים לי פוקסי, ואתה?"

"אני עילאי. עילאי בעין."

"אחלה שם." אמרתי, מתאפק לא להגיד מה דעתי על הוריו שהעניקו לו שם כזה, "איפה המפתחות של הרכב?"

"כאן." הוא טפח על כיסו, "וגם הארנק, אני חושב. לא, איפה הארנק שלי והנייד שלי?" שאל, מביט סביבו כאילו ציפה שהם יקפצו לתוך כיסו. עזרתי לו לחפש והאבדות נמצאו, זרוקות על המזרון בין החברים המסטולים שלו שחשבו שזה נורא מצחיק. הוא נפרד מהם בנשיקות ואז ידעתי שביטון צדק, הוא באמת הומו, לא שזה הפריע לי במיוחד כי גם אני מעדיף גברים ככה שגם אם הומואיות מדבקת אז... טוב, די. עזבו. הייתי מודאג יותר מהנהיגה שלו מאשר מההעדפות שלו במיטה. הוא בהחלט נהג מהר מידי וכשהערתי לו שהוא נוהג כמו משוגע הוא הודיע לי בנחת שדווקא אחרי שהוא מוריד ראש אחד או שניים הוא נעשה ממוקד והנהיגה שלו משתפרת עוד יותר. "אני נהג מצוין." התפאר בעודו מבצע שלוש עברות תנועה תוך חמש שניות וכמעט גורם לי התקף לב מרוב פחד. אחרי שעברנו את הצ'ק פוסט החלטתי שזהו זה, אני לא מוכן למות כמו טיפש בתאונת דרכים בגלל ילד סטלן.

"תעצור כאן!" שאגתי עליו, ובתגובה הוא הגביר מהירות, חטף רמזור שבדיוק עמד להתחלף לאדום ונכנס לתוך אזור התעשייה.

"תעצור עכשיו, יא פסיכי!" צרחתי, רועד כולי מפחד וגם מזעם.

לא יודע מה, אבל משהו בקול שלי גרם לו לעצור בצד הדרך. "מה אתה רוצה?" הוא שאל.

"לחיות." עניתי בקיצור ויצאתי.

הוא יצא אחרי והתחיל לריב איתי שהוא נהג מצוין, שהכביש פנוי ושאני מגזים. "אתה נוהג מהר מידי ובפראות." אמרתי, "ולי יש תוכניות לשנה שנתיים הבאות, לא מתאים לי להימרח על הכביש בגלל ילד מופרע."

"אני לא ילד, יא גמד." הוא אמר ודחף אותי.

"אולי אני לא גבוה כמוך." אמרתי בקול שקט, כובש את זעמי - אני מטר שבעים וחמש וטיפה רגיש בנושא הגובה שלי – "אבל כשאני לוקח טרמפיסטים אני מקפיד להוריד אותם מהרכב בחתיכה אחת, ומנסה לא לגרום להם להתקף בהלה."

עילאי חזר וטען שאני מגזים, שהוא נהג מצוין ושאין לי שום סיבה לפחד וניסה לאחוז במרפקי ולהחזיר אותי למכונית. דחפתי אותו מעלי ואמרתי לו שאני מודה לו מאוד, אבל אני אלך ברגל. "נו, באמת, תלך ברגל עד קרית עמל? אתה ממש דביל. אני נוסע." אמר עילאי והמשיך לעמוד מולי.

"אז תיסע, בבקשה." הוא נאנח, בטש ברגליו בקרקע, ובסוף נתן לי את המפתחות, והתיישב לצידי. אחרי כמה דקות של נסיעה הוא נרדם וישן עד שהגעתי הביתה. במקום להעיר אותו גררתי אותו מהמכונית והשכבתי אותו על הספה שלי. לא היו לי שום כוונות כלפיו, באמת שלא, הוא היה חמוד אבל צעיר מידי בשבילי לדעתי, ובאותה תקופה הייתי ממוקד לגמרי בלימודים ובעתיד שלי. לא חיפשתי בן זוג, אולי זיון ללילה, לא יותר. לא שחשבתי שיצא לי משהו מהילד הזה, אבל אי אפשר היה לשלוח אותו לבד הביתה במצבו, והיה קר מידי בחוץ מכדי להשאיר אותו במכונית, זו הסיבה שלקחתי אותו אלי.

זרקתי עליו שמיכה והלכתי לישון. למחרת בבוקר התעוררתי והלכתי להשתין, ובדרך חזרה הצצתי אל האורח שלי. הוא שכב על גבו, לא מכוסה ואונן. עיניו היו עצומות והוא גנח חרש, ידו עולה ויורדת על הזין שלו שהיה ארוך וחמוד כמותו. עמדתי ובהיתי בו בלי יכולת לזוז, חש איך הזין שלי הולך ומתקשה גם כן, ואז הוא פקח את עיניו וראה אותי, ודקה אחר כך הוא היה על ברכיו לפני. "רק רגע, קונדום." אמרתי ולקחתי אותו לחדר השינה שלי.

הוא נשכב על המיטה שלי, התהפך על בטנו וביקש שאזיין אותו. עשיתי את זה בהנאה רבה ואחר כך נרדמנו שוב, וככה התחיל הסיפור שלי עם עילאי.

"אז למה נפרדתם?" שאל דותי אחי. שמו דותן, אבל כולם קוראים לו דותי.

"כי..." שקעתי במחשבות, "כי ככה." אמרתי לבסוף, אחרי שלא הצלחתי לסדר במוחי את כל הסיבות לפרידה שלי מעילאי. הן פשוט היו רבות וסבוכות מידי ועדיף היה להגיד ככה מאשר לנסות לסדר את הבלגאן הזה שעילאי השאיר בחיי.

"הוא עזב אותך או אתה אותו?" ניסה דותן שוב.

"אני חושב שאני עזבתי אותו, בעצם אני די בטוח, זאת אומרת, בטח שעזבתי אותו. אני והוא היינו כמו קווים מקבילים שמתרחקים זה מזה, היינו כמו הספינות ההן בחושך שנפגשות רק לרגע קט ואחר כך ממשיכות כל אחת לכיוון אחר."

דותי עיקם את פיו. "לא הבנתי כלום, וחוץ מזה בלבלת את המטפורות שלך נתן." אמר והביט בי במורת רוח של תולעת ספרים, שמקפיד על הסדר והניקיון של המטפורות שלו.

"לא חשוב." אמרתי בקוצר רוח של בוגר חמש יחידות במת' שעוד מעט יוכל להתהדר בתואר מהנדס מחשבים, "העיקר שאחרי שהחופש נגמר וחזרתי ללימודים זה לא התאים יותר ולכן נפרדנו, זהו."

"מה לא התאים? איך שלושה חודשים זה כן התאים ופתאום לא?"

"זה אף פעם לא התאים, כל זמן שלא למדתי העברתי את זה איכשהו, אבל האמת שזה אף פעם לא התאים דותי. הבחור הזה... הבחור המוזר והמבולבל והמשונה הזה..." ושוב שקעתי בשטף של זיכרונות ומחשבות על עילאי שממנו נפרדתי כבר לפני שנה ועדיין רדף את חלומותיי. אני צריך למצוא לי מישהו, עוד מעט אני מסיים את הלימודים ותואר מהנדס מחשבים, חשוב ככל שיהיה, הוא לא תחליף לגוף חם ומתמסר במיטה, הרהרתי לעצמי.

"אז מה בדיוק הייתה הבעיה שלו?" שאל דותי בסקרנות חסרת מעצורים. כל אחד אחר שהיה חוקר אותי ככה היה מקבל ממני מבט קר שהיה סותם לו את הפה, אבל דותן - אחי הצעיר - הוא היוצא מהכלל אצלי. לו אני מרשה לחקור ולנדנד. אני משלים עם זה שהוא פשוט כזה, סקרן כרוני, בעיקר כשזה נוגע לי ולחיי. מאז שלמד לדבר הוא כל הזמן הולך אחרי ומתפלא איך זה שאני כזה והוא אחר? התשובה ברורה לכל מי שמביט בנו - אני והוא, אנחנו שייכים לשבט אחר – אני רחב, מלא, שחום ושעיר. הוא רזה, גבוה, בהיר וחלק. אין שום דמיון משפחתי ביני לבינו מפני שאני מאומץ. דותן שנולד להורי המאמצים שלוש שנים אחרי שהגעתי אליהם היה כנראה הפרס שסידר להם אלוהים על ההקרבה העצומה שהם עשו כשאימצו אותי - תינוק כעסן ורעשני – אחרי שהרופאים הודיעו לאימי המאמצת שלעולם לא תוכל ללדת.

במקום לשמוח בפרס הזה, בתינוק הבהיר, המתולתל, החייכן ונעים ההליכות שנולד להם הם הלכו והתגרשו. הגירושים, הטחת האשמות וחלוקת הרכוש העסיקו אותם הרבה יותר מאשר הילדים שלהם. גם אחרי שהקרבות שכחו ואבק המלחמה שקע לקח להם זמן רב לבנות את החיים שלהם מחדש, ועד שהם התארגנו על עצמם והסתדרו כל אחד בבית חדש עם בן זוג חדש אני ודותן כבר היינו בני טיפש עשרה מגודלים ועצמאיים שלא נזקקו להם יותר.

מי שבעצם גידל את דותי הייתי אני. כלומר, ברור שדאגו לנו לבית ולאוכל, ותמיד הייתה לנו מיטה חמה, גג מעל הראש ודמי כיס בשפע, אבל מי ששיחק עם דותי, דיבר איתו, קרא לו סיפורים לפני השינה - עד שמלאו לו שמונה הוא הכריח אותי להקריא לו סיפורים, התינוק המפונק הזה - עשה איתו שיעורי בית, לימד אותו לרכב על אופניים, לשחות, לקרוא בלי ניקוד ולרקוד ריקודי עם, הייתי אני. אפילו את עובדות החיים הייתי צריך ללמד אותו, ואני זוכר עד היום את התדהמה שלו כשהתברר לו שבנות מקבלות ווסת כל חודש. כן, דותי, כל חודש יורד להן דם, לא רק פעם אחת בבת המצווה שלהן ודי, אלא כל חודש וזה נמשך שנים על גבי שנים עד שהן נעשות דודות זקנות שצובטות לילדים קטנים ומתולתלים בלחיים ומאיימות עליהם שהן תאכלנה אותם מרוב שהם חמודים.

בגלל הנסיבות הללו אני מרגיש שהמשפחה היחידה שלי זה דותי, אחי הצעיר, ולמרות שיש לי עוד אח ואחות מצד אימא, ועוד שני אחים תאומים קטנים מצד אבא אני לא מכיר אותם באמת ולא כל כך רוצה להכיר אותם. משפחה זה סיבוכים, מריבות ודלתות נטרקות באמצע הלילה. די לי בדותי ואגב, דווקא כן רציתי לפגוש את אימי הביולוגית, אבל היא סירבה. בעיה שלה, אני מסתדר מצוין לבד. 

"אני דווקא חיבבתי אותו מאוד." אמר דותי וסקר את מגרת הקונדומים שלי, מחפש דגמים לא מוכרים. "יש לך מישהו?" שאל ובחן בסקרנות את בקבוק השמן שהשאיר אחריו איזה סטוץ לא מוצלח, יללן קטן ופחדן שמרט את עצבי בניסיון לשכנע אותי ואת עצמו שזה שהוא אוהב זין לא אומר שהוא הומו.

אפשר היה להגיד הרבה דברים על עילאי, אבל הוא לפחות לא היה יללן והוא קיבל את ההומואיות שלו בשלווה בלי לעשות ממנה סיפור. "יש פה ושם כמה סטוצים, אבל שום דבר רציני. אני עסוק מידי." אמרתי, "ומה אתך?" ניסיתי להסב את השיחה ממני אליו.

"אין חדש. אני עדיין עם יאנה." אמר ונאנח.

"היא מאוד יפה והיא אוהבת אותך, מה הבעיה שלך?"

"גם אני אוהב אותה, אבל היא מאוד שאפתנית ומאוד... מאוד ממוקדת כזו. העבודה חשובה לה יותר ממני." התלונן דותי.

"מה רע בזה? לפחות אחד מכם שאפתן, אתה תהיה לך מורה לספרות ותחזור כל יום בצהרים לבשל לה ארוחת צהרים, והיא תביא פרנסה הביתה. נראה לי סידור מושלם." גיחכתי. 

דותן פגש את יאנה היפה לפני שנתיים ומאז הוא לא מפסיק לנסות לשנות אותה, לרכך אותה, להפוך אותה לאישה ענוגה ומרחפת כמו הבלונדינית השברירית שהיא נראית, אבל יאנה, למרות המראה הענוג שלה, היא אישה מעשית, החלטית, קשוחה ופיקחית, בדיוק סוג האישה שאני מאחל לאחי הקטן והעדין שעד היום לא הבין איך העולם פועל באמת. אם היה צדק בעולם דותי היה נולד הומו ואילו אני הייתי מתחתן עם אישה כמו יאנה ויחד היינו כובשים את העולם. טוב, זה שאין צדק בעולם זה לא דבר שמפתיע אף אחד, אפילו לא את דותי שלי שאיכשהו הצליח להיוולד גבר חדש, עדין, רגיש, מחובר לצד הנשי שלו, חובב בגדים יפים, בישול, אסתטיקה ונשים בלונדיניות עם עור חרסינה חיוור וגזרה של בלרינות. חוץ מזה הוא סולד מספורט ומסרטים אלימים ומתענג על קריאת ספרות יפה ובעיקר שירים. בקיצור, כל הדברים שגורמים לי לפהק גורמים לו שמחה ואושר.

ואם לא די בכך הוא גם בחור יפה, כחול עיניים, חטוב ומתולתל, בעוד שאני למרבה הצער... נו, אני לא ממש מכוער, אבל בחורים שנראים כמוני אפשר למצוא באתרים של מעריצי דובים, רחוק מהיפיופים עם הריבועים בבטן. "מה חיבבת כל כך בפסיכי הקטן הזה?" שאלתי והתחלתי לאסוף לשקית את כל הקונדומים. עדיף שדותי ויאנה ישתמשו בהם לפני שהם יאבדו את תוקפם.

"הוא לא היה קטן, הוא היה גבוה יותר ממני." אמר דותי שמתנשא למרבה הפליאה לגובה מטר שמונים ומשהו.

"אבל הוא היה פסיכי ורוב הזמן היה מסטול, שלא לדבר שהוא אהב להשתכר ונהג במהירות פלילית."

"אבל הוא היה גם נורא נחמד ופיקח ומצחיק, והכי חשוב נתן, כשהוא היה איתך אתה זרחת."

"אני מה?"

"זרחת. היית מאושר. ראו עליך, פשוט זרחת מאושר. אפילו יאנה שמה לב לזה, וגם צחקת המון."

"כן, כשלא הייתי עצבני רצח בגלל השטויות שהוא עשה. תגיד, מה זה כל השאלות האלו דותי? מה פתאום נזכרת בעילאי?"

"היה לי טלפון מאימא שלו היום."

"באמת? מה פתאום? איך היא הגיעה אליך?"

"בטעות. היא חיפשה אותך בספר טלפונים והגיעה אלי."

"נו, ו..."

"עילאי מאושפז נתן." 

שאפתי מלוא ראותי אוויר ואמרתי לעצמי להירגע ומיד, כי שום דבר טוב לא יצא מזה שאכנס לפאניקה, בטח לא ליד דותי. "למה עילאי מאושפז? לא. אל תגיד לי. הוא בטח עשה תאונת דרכים. מה הוא שבר, ידיים או רגליים?"

דותי הביט בי במבט מודאג והעביר יד ארוכת אצבעות בתלתליו, מנסה לנסח את דבריו ברגישות המרבית כדי לא לזעזע אותי. אני מכיר את המבט הזה, בפעם האחרונה הוא הביט בי ככה לפני שסיפר לי בעדינות שאבא שלנו התחתן שוב עם בחורה בגילי ושהיא בהריון. הוא ידע את זה כי הוא כן הוזמן לחתונה, אני לא. גם לברית לא הוזמנתי וכשדותי שכן קיבל הזמנה רצה לסרב ללכת לאות הזדהות איתי אילצתי אותו להופיע בחתונה ואסרתי עליו לריב עם אבא שמחרים אותי מאז שיצאתי מהארון. 

"נו, די כבר. פשוט תגיד את זה ודי."

"הוא שוכב בבית חולים עם דלקת ראות."

"דלקת ראות? איך הוא חטף דלקת ראות פתאום?"

דותי סקר את ציפורניו העשויות למשעי – שלי, למותר לציין, לא. אין לי סבלנות להתעסק עם השטות הזו, מספיק שהן נקיות – "יש לו איידס נתן." אמר בשקט, "בגלל זה הוא חלה בדלקת ראות. הוא יצא כבר מטיפול נמרץ והוא עומד להשתחרר בקרוב ואימא שלו רוצה שתלך לבקר אצלו אם אתה יכול, ובאותה הזדמנות אני חושב שכדאי שתיבדק, רק ליתר ביטחון." 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...