אילוסטרציה. צילום: Michael Malz, Flickr.

 >  >  > 

גיל וגל - פרק א'

איפה טעיתי

בזמן האחרון, קצת אחרי שאבא מת, התחלתי לחלום שוב על גיל, אהבתי הראשונה. לא ששכחתי אותו אי פעם אבל היו שנים שבהן לא הרביתי לחשוב עליו, ובטח לא לחלום, אבל מאז שאבא מת לי ככה פתאום, בלי שהספקתי להיפרד ממנו כראוי, אני חולם כל הזמן על גיל.

הלילה שוב חלמתי עליו, על הפעם האחרונה בה ראיתי אותו, ההלם והכאב בפניו, האור שכבה בעיניו כשראה אותי מתנשק עם מישהי, ואחר כך המראה שובר הלב של עורפו המורכן בהכנעה כשהסתובב והתרחק ממני בלי מילה. במציאות המשכתי להתנשק עם הבחורה ההיא שכיום אני לא זוכר אפילו את שמה, אבל בחלום רצתי אחרי גיל בבכי, צעקתי את שמו והתחננתי שיסלח לי, שיבין אותי, שלא יתעצב בגללי, שיסתובב אלי ויראה שאני עדיין אוהב אותו כמו קודם.

"על מי חלמת?" טלטל אותי אסף שצעקתי העירה אותו, "מי זה גיל?"

"סתם אחד, מישהו שהכרתי פעם." אמרתי והתיישבתי, ליבי הולם בחזקה, החלום הזה היה כל כך מוחשי.

"בגלל סתם אחד אתה צועק מתוך שינה?" השתומם אסף, "מי הוא היה בשבילך?"

"הוא היה החבר הראשון שלי, הראשון שאהבתי." הפטרתי וברחתי להשתין, אבל עשיתי טעות ולא סגרתי את דלת השירותים, ובמראה התלויה מעל הכיור נשקף אלי חיוכו הלגלגני של אסף.

"גיל? ככה קראו למיתולוגי שלך?" גיחך, "לא פלא שנפרדת ממנו כל כך מהר." הוסיף בבדיחות דעת שעצבנה אותי מעל ומעבר למרות שהוא לא היה הראשון שמצא את הצירוף גיל וגל משעשע.

לא, מה שהרגיז אותי לא היה חיוכו המלגלג אלא העובדה שמכל האנשים שחייכו כששמעו שלאהבתי הראשונה קראו גיל אסף היה היחיד שקלט מיד את הקשר בין  הצירוף המגוחך של שמותינו לבין הפרידה המכוערת שלנו, פרידה נבזית במיוחד שיזמתי ברוב עורמה (תכננתי שהוא יראה אותי מתנשק עם מה שמה) אחרי כמה חודשי אושר סודי ונפלא שלא ידעתי יותר כמוהו לעולם, למרות שחלפו מאז עשר שנים, ורק אלוהים יודע כמה זיונים.

מובן שלא הודיתי בכך אף פעם, אפילו לא ביני לבין עצמי. בגיל שמונה עשרה וחצי כשאתה עדיין מבוהל מהידיעה שאתה הומו, עדיין מקווה למחצה שזה יעבור לך, עדיין פוחד שהוריך יחלו מצער, או יגרשו אותך מעל פניהם בגלל שיצאת כל כך דפוק, עקום ושונה. הפוך לגמרי ממה שהם קיוו וציפו, אתה מתקשה מאוד להתמודד עם האמת ואיך יכול נער צעיר בכתה י"ב, מתבגר שטרם גיבש את אישיותו ומצא את דרכו בחיים להביט ישר בעיניי עצמו ולא לשקר?

ולא רק לעצמי שיקרתי, בגיל ההתבגרות שיקרתי לכולם – להורי, למורי, לחברי, ובעיקר לעצמי, וזו בעצם הסיבה שנפרדתי מגיל, הייתי חייב להיפרד ממנו כי לא יכולתי להמשיך לשקר ולהסתתר מעצמי כשהייתי איתו. עם גיל זה היה בלתי אפשרי לא להיות כנה לחלוטין, ובגלל שהייתי צעיר וטיפש כל כך, ולא הבנתי כמה הקשר שלנו הוא נדיר ויקר ערך, ואיזה מזל יש לי שחוויתי רגש כזה ועוד בגיל כה צעיר שמטתי אותו מחיי, בטוח שבעוד חודש, חודשים, אולי אפילו פחות, אפגוש מישהו נפלא לא פחות, ואולי אפילו יותר.

טעיתי כמובן, אבל לקח לי זמן רב כל כך להבין את זה... שנים חלפו בטרם קלטתי כמה קשה למצוא מישהו שאתה יכול לאהוב בכל לבך ונפשך, להיפתח בפניו לגמרי ולזכות שיאהב אותך בכל זאת וישיב לך את אותה אהבה בדיוק.

רק עכשיו אני מבין כמה נדיר לפגוש מישהו שיגרום לך לחוש גאה ומאושר מעצם הידיעה שאתה מכיר אותו, מישהו שעובדת קיומו בעולמך היא אושר מוחלט. עד שלמדתי עד כמה הרגש הזה הוא יקר המציאות, ושיש המון אנשים שמעולם לא חוו רגש כזה והם אפילו מפקפקים בקיומו כבר הייתי קרוב לשלושים, הומו משומש, שחוק ומותש וחסר תקווה לשחזר את מה שהיה לי פעם ואיבדתי בקלות דעת כזו.

שנים של ניסיון בשדות הציד הנצחיים של הגברים החכימו אותי, ביגרו אותי וסחטו ממני את אופטימיות הנעורים, משאירים תחתיה ציניות מרירה. כל מה שנשאר לי מאז היה זיכרון האהבה הרחוקה והצעירה ההיא, ותחושת בושה עצומה על התעלול הנבזי שעוללתי לו כי פחדתי מעוצמת האהבה שלנו ולכן הנחתי לה להישמט ממני.

"מה אתה עושה פרצוף כזה?" התפלא אסף, שלמרות הציניות העוקצנית שלו היה דק אבחנה ורגיש למצבי רוחי, וכמובן שאחרי שהיינו יחד כמעט שנתיים כבר היטיב להכיר אותי.

"סתם, לא חשוב." מלמלתי והסבתי מעליו את פני.

"בסדר, אם אתה אומר." הפטיר אסף ומשך בכתפיו, ולא ניסה להמשיך לשאול למרות שאני יודע שהוא ידע שזה כן חשוב. אני די בטוח שפעם, כשהוא רק הכיר אותי, אסף היה מתאמץ לדובב אותי ולהבין, אבל זה היה פעם, מאז היינו יחד כבר כמעט שנתיים, והזוגיות שלנו שבהתחלה נראתה כל כך מבטיחה וקסומה הלכה והתפוגגה לאט לאט, בדיוק כמו שקרה לקשר הקודם שלי עם עומר, ועם יונתן היפה שהיה לפניו, ועם אורי המדהים שפגשתי בצבא, ועם עוד כמה בחורים שהיו קודם או אחר כך. כל אחד מהם היה יפה ומקסים בדרכו, כל אחד נתן לי משהו, לימד אותי משהו, ובתמורה אני מקווה, גם קיבל ממני משהו ולמד ממני אבל בסופו של דבר כול אחד מהם הלך ממני, או שאני ממנו.

כל פרידה כזו ממישהו שרציתי לאהוב, ולפעמים גם אהבתי, העציבה אותי מעט, או הרבה. לפעמים אפילו חשבתי שליבי נשבר מרוב עצב, בעיקר כשהם עזבו ראשונים.

אסף טען שמה שכאב לי זו בעיקר גאוותי הפגועה, וציין בעוקצנות שהרבה אנשים מבלבלים בין אגו פצוע לשברון לב, וכנראה שהוא צדק כי עובדה שהחלמתי ברגע שבחור חדש הגיע, משכיח ממני מיד את הבחור הקודם. עם הזמן שכחתי כמעט כל אחד מהם חוץ מאשר את גיל שהזיכרון שלו המשיך להכאיב לי למרות שאני זה שעזבתי אותו, ועשיתי את זה בצורה מכוערת, נבזית ומגושמת כל כך... הוא בטח שונא אותי נורא ואם הוא חושב עלי הוא מאחל לי כל רע.

"אתה בא מחר למסיבה?" שאל אסף, מפריע לי לשקוע במחשבות על גיל, "יהיה די. ג'י. חדש מהולנד, ויהיה מדליק." פיתה אותי.

"נראה, אני לא בטוח." היססתי, "תלוי איך אימא תרגיש."

"נו, באמת גל, כולם אוהבים את אימא, גם אני מת על אימא שלי, אבל מאז שאבא שלך נפטר אתה ממש מגזים עם הקטע הזה, למה אתה חייב להיות איתה דווקא ביום שישי?"

"כי בימי שישי הכי קשה לה להיות לבד." הסברתי לו שוב.

"אבל היא בטח נרדמת עד אחת עשרה בלילה, אז מה הבעיה שתשב אצלה עד אז ואחר כך נצא? אני אבוא לאסוף אותך, בסדר?"

"טוב, נראה, אני לא יודע." סירבתי להתחייב.

אסף נשף בקוצר רוח והזכיר לי שאבי נפטר כבר לפני כמעט שנה, ושיש גבול, ושאני לא עושה לאימא טובה כשאני הופך אותה לתלותית בי, ומה יהיה אם נרצה לגור יחד? ניקח אותה איתנו?

"לא, היא בחיים לא תרצה לעזוב את הבית שלה, זה הבית שהיא ואבא בנו יחד, היא אף פעם לא תעבור משם." אמרתי, "אבל אם נוכל לשכור דירה לידה..."

"השתגעת? לגור בחור הזה, בין הפרות?" נבהל אסף שגדל במושב צפוני מרוחק, שבו גרים הוריו ואחיו עד היום, מגדלים פרות ושמחים בחלקם. אסף ברח משם ברגע שסיים את הצבא ומאז, כל פעם שנדמה לו שמישהו מנסה להרחיק אותו מהעיר הסואנת והאהובה עליו הוא מזדעק מיד שהוא לא מוכן לגור בין הפרות - הקוד הפרטי שלו למגורים במקום נידח ומשעמם, מדיף ריחות זבל, מקום שבו עליך לעבוד קשה, לקום מוקדם ולהיות עבד לשגרה מפרכת.

מוזר איך הוא לא מבחין כמה מפרך אורח החיים שהוא דבק בו באותה עקשנות שבה הוריו דבקים ברפת שלהם. גם הוא מתמיד לבלות כל סוף שבוע במסיבה, מסור לחיפוש הנאות וריגושים חדשים, מתעקש לקפץ ממסיבה אחת לשנייה, להיות תמיד חטוב, שרירי וחלק, תמיד לבוש באופנה האחרונה (שצריך לנסוע כמובן לחו"ל כדי לרכוש אותה), לעבוד בעבודה הכי זוהרת ומרגשת, מצויד תמיד עם האביזרים האלקטרוניים הכי חדישים ויקרים, ותמיד להיראות צעיר, מעודכן ונמרץ, מחובר תמיד לאטרף ולעוד כמה אתרים דומים באנגלית. אסף מכיר את כולם, וכולם מכירים אותו, יודע הכול על כולם וכולם יודעים עליו...

פעם חשבתי שהוא מדהים וניסיתי לחקות אותו כמיטב יכולתי אבל מאז שאבא מת אני תוהה איך הוא לא מבחין כמה מעייף אורח החיים שלו?

גיל לעולם לא היה משתעבד לעריצות הזו, הוא בטח נסחב עדיין עם אותו נייד מיושן, נטול מצלמה, וכמו שאני מכיר אותו אין סיכוי שהוא פתח כרטיס באטרף, אפילו בפייסבוק הסולידי הוא לא רשום, אני יודע כי חיפשתי אחריו שם לא פעם.

מה לא הייתי נותן להיפגש איתו עוד פעם אחת, להסביר לו למה נפרדתי ממנו בצורה מכוערת ונבזית כזו, להתנצל בשמו של המתבגר האנוכי והפחדן שהייתי פעם. כמה אני משתוקק לבקש ממנו סליחה ומחילה, לבדוק שהוא התאושש ממה שעשיתי לו, לוודא שהוא בסדר עכשיו, שהוא התגבר עלי והוא מאושר, שמח ומסופק בחייו, לא כמוני שמבזבז את שנותיו הטובות ביותר על הבלים, מחפש ללא הרף משהו שהיה שלי פעם והנחתי לו להישמט מידי ולהישבר. שמור     בטל

"גלוש, אל תיבהל." אמרה אימא והייתה בקולה מין שלווה מתאמצת שהבהילה אותי עד מוות.

"מה קרה? איפה את?" ניסיתי לשווא לחקות את נימת קולה הרגועה.

"אל תיבהל, אני בבית חולים, אבל זה לא נורא."

בית חולים הזכיר לי כמובן את מותו של אבא, וברכי החלו מיד לרעוד, וגם הידיים שאחזו בנייד לא היו יותר מידי יציבות. "מה קרה?" צרחתי, מתעלם מהעובדה שאני במשרד וכולם יכולים לשמוע.

"נפלתי כשעבדתי בגינה ושברתי את הרגל." אמרה אימא בקול מתנצל, "אבל זה לא משהו רציני." הוסיפה בחיפזון, חונקת יבבת כאב.

"תני לי לדבר עם הרופא." פקדתי עליה, ולמרבה הפליאה מצאתי את עצמי משוחח עם רופא צעיר בעל מבטא ערבי שהזדהה כדוקטור שאדי. הוא לקח מאימא את הנייד שלה והסביר לי שאימא שברה את הקרסול וגובסה וכעת היא עדיין תחת השפעת תרופות, אבל עד שאגיע היא כבר תהיה בסדר ואוכל לקחת אותה הביתה.

"מה, היא כבר בגבס?" הופתעתי.

"כן." הסביר הרופא באורך רוח, "אבל בעוד עשרה ימים היא צריכה לחזור לניתוח."

"ניתוח? אבל היא רק שברה את הרגל, למה ניתוח?"

"כדי לשים פלטינות." אמר דוקטור ראמי בסבלנות.

"אבל למה היא חוזרת הביתה? אם היא כבר בבית חולים אז למה..."

"כי הרגל שלה נפוחה מאוד עכשיו ואי אפשר לנתח ככה, אימא שלך תצטרך לשכב עשרה ימים עם רגל מורמת ורק אחרי שהנפיחות תרד אפשר יהיה לנתח אותה, אחרי הניתוח היא תהיה בגבס שישה שבועות ואם הכול יסתדר נשים לה גבס הליכה ושישה שבועות אחר כך נוציא את הבורג, ואחר כך פיזיותרפיה, ורק אז, אינשאללה, אימא שלך תוכל להתחיל ללכת.

"אבל... אבל..." עשיתי חישוב מהיר, "זה סיפור של שלושה חודשים לפחות."

"מינימום." הסכים דוקטור ראמי, "תלוי, לפעמים זה לוקח יותר כי אימא שלך כבר לא ילדה, וכמה שיותר מבוגרים ככה לוקח יותר זמן עד שהשבר מתאחה."

הגעתי מתנשף ורועד לבית החולים וגיליתי את אימא יושבת על כסא גלגלים ומתבדחת עם רופאיה. כאב לה מאוד, אבל היא קיבלה את הדין בשלווה, כמו שקיבלה בשקט את כל הצרות שנחתו עליה בחיים - הבן היחיד שלה שיצא הומו, והבת שבחרה לחיות את חייה בארצות הברית הרחוקה עם בעל אמריקאי ולגדל איתו ילדים שהיא לא תוכל אף פעם לדבר איתם בעברית, והבעל שליבו כשל והוא נפטר לה פתאום, משאיר אותה בודדה, ועכשיו הקרסול השבור הזה שישבית אותה לכמה חודשים, משאיר אותה חסרת ישע, נתונה לחסדיו של בנה העלוב שבמקום לחשוב עליה ולדאוג לבריאותה הוא מוטרד מתגובתו של הבן זוג הדפוק שלו שבטח יתרגז ששוב אימא משבשת את חייהם ומפריעה לתוכניותיהם לטוס לחופשת זיונים ובילויים בחופיה של ספרד שטופת השמש.

"אבל כבר קנינו כרטיסים והזמנו מקום במלון." התלונן אסף, "אתה לא יכול להשאיר אותה לבד לכמה ימים?"

"שבועיים זה לא כמה ימים, היא עם גבס עד הברך, ובקושי מסוגלת לקום מהמיטה ובעוד עשרה ימים היא צריכה לעבור ניתוח... אני חייב להישאר איתה, נצטרך לבטל את הטיול."

"עד שהשגתי את המלון הזה... תשכח מזה, אני לא מבטל שום טיול." פסק אסף בעקשנות.

"אז מה? תיסע לבד?"

"לא, אני אמכור את הכרטיס שלך לזיו. הוא ישמח לנסוע איתי, אני מקווה שלא אכפת לך?"

"לא, זה בסדר, למה שיהיה לי אכפת?" סיננתי במרירות.

"אם זיו יסכים אז לפחות לא תפסיד כסף." ניסה אסף לנחם אותי.

"כן, לפחות... תבלו יפה." איחלתי לו, יודע בביטחון שזיו יקפוץ על המציאה וישמח להחליף אותי בכל המובנים, והלכתי להביא לאימא הליכון מ"יד שרה".

"אם תסדר לי עזרה מביטוח לאומי תוכל לנסוע לטיול." אמרה אימא אחרי שהודתה לי על המאמץ והטרחה.

"אימא, את לא יודעת מה זה ביטוח לאומי? אחרי שהם יטרטרו אותנו עד מוות הם יסכימו לתת לך מישהי שתהיה פה חצי שעה בשבוע, וגם זה בקושי, במצבך את צריכה מישהו שיהיה איתך כל הזמן."

"אולי נוריתק'ה?"

"נו, בטח, נראה לך שהיא תעזוב בעל ושלושה ילדים קטנים לבד ותבוא לכאן?" אימא נאנחה ואמרה שנורא לא נעים לה לקלקל לי את התוכניות. "אם אני הייתי שובר רגל את היית מטפלת בי, נכון?"

"בטח גלוש." חייכה אימא והחלה לדדות בכבדות בעזרת ההליכון שלה לעבר השירותים.

"אז עכשיו כשאת עם רגל שבורה אני אטפל בך." אמרתי, "ואין מה להתווכח יותר."

"אני לא מתווכחת." אמרה אימא בעצב, "תודה גלי." הוסיפה וסגרה אחריה את דלת השירותים.

נורית דווקא כן הציעה שתבוא להיות עם אימא, לפחות בזמן הניתוח, אבל נשמה לרווחה כשדחיתי את הצעתה, וכך נשארתי לשאת לבד בנטל שהיה כבד מאוד. היה עלי לדאוג לכל כך הרבה דברים... מזל שהשכנה ממול, גברת גרושה, נמרצת ורבת תושייה התנדבה לעשות לאימא מקלחת כל ערב, ותוך כדי כך גם סייעה לי בעצות רבות ערך.

על כורחי למדתי לבשל ולכבס, לגהץ ולערוך קניות בתבונה, לשטוף רצפות ולצחצח חלונות, להתמודד עם אחיות זועפות ורופאים קצרי רוח וכסאות גלגלים סרבניים ועל הדרך גם עם בדידות וקנאה ומרמור חסר טעם שהתקשיתי להתגבר עליו דווקא בגלל שהיה חסר טעם ומציק.

כמו שידעתי מראש זיו ואסף חזרו מהטיול קרובים מאוד זה לזה, כל כך קרובים עד ששכרו דירה יחד והסתובבו יד ביד בכל רחבי העיר. נמוג החלום שלי לגור עם אסף בדירת גג מעוצבת במרכז העיר, קרוב לכל מקום, חלף עם הרוח בדיוק כמו העבודה שלי ששנאתי בין כה וכה (למה חשבתי פעם שלעבוד כקופי רייטר במשרד פרסום זה כזה גליק גדול?) נעלמו גם החברים המשותפים לי ולאסף והתפוגגה לה הזוגיות עם אסף, פרחה ונשכחה כמו לא הייתה מעולם.

נשאר לי רק הבית בו גדלתי, בית רבוע ומוצק מוקף בגינה הארורה הזו שאבא התעקש שנטפח במו ידינו, בלי עזרה של גנן, ונשארה אימא שהחלימה לאט לאט ובייסורים, נשארה העבודה המעפנית שלי כפקיד קבלה בבית מלון עלוב למדי, עבודה שיתרונה היחיד היה משמרות הלילה הנוחות שאפשרו לי לטפל באימא בשעות היום.

"אתה לא כועס עלי גל?" שאלה אימא כשחזרנו יחד מבית החולים אחרי שהיא נותחה בשנית כדי לסלק מרגלה בורג אחד ארוך להבהיל (הרופא נתן לנו אותו כמזכרת) שקיבע את שתי עצמות השוק שלה זו לזו, וכעת, שלושה חודשים אחרי הניתוח הראשון לא היה בו צורך יותר.

"לא, למה? מה יש לי לכעוס עליך?"

"בגללי לא נסעת לטיול, איבדת את העבודה במשרד הפרסום, ואת הדירה החמודה שלך, ואני חושבת שגם את אסף, או שאני טועה?" הציצה בי אימא, נבוכה מעט, השיחה על חיי האהבה שלי תמיד הביכה אותה.

"שום דבר לא קרה בגללך אימא, את העבודה לא אהבתי בין כה וכה, והדירה הייתה יקרה מידי ולא ממש מוצלחת, ואסף... טוב, לא חשוב."

"אבל אסף כן היה מוצלח, ואותו כן אהבת." ציינה אימא בחיישנות.

"כן, אבל זה היה פעם, עכשיו אני כבר לא." חייכתי למענה את החיוך הכי טוב שלי, והבטחתי לה שהכול יהיה בסדר, כבר בשבוע הבא היא תתחיל פיזיותרפיה, ובקרוב כבר תתחיל לרוץ, ואחר כך אני אמצא עבודה חדשה, ודירה חדשה, וחבר חדש, ויחד נטוס לטיול טוב עוד יותר מזה שהפסדתי, והכול יהיה בסדר, רק שנהיה בריאים.

"כן, בריאות זה הכי חשוב." הסכימה אימא בכובד ראש, ונאנחה, ואני ידעתי שהיא חושבת על אבא.

נאנחתי גם כן ושאלתי את אימא מה דעתה שאני בכל זאת אלך ללמוד משהו כי ממש לא מתחשק לי להמשיך לעבוד בפרסום.

"באמת?" שמחה אימא ופניה האירו פתאום, היא שנאה פרסומות ותיעבה את העבודה שלי במשרד הפרסום ולא הסתירה ממני את דעתה על הקריירה המפוקפקת שלי כקופי רייטר. "לדעתי זה רעיון מצוין גל, וזה מזכיר לי שבעוד חודש צריך להשתחרר חיסכון ישן שאבא ז"ל סגר בשבילך עוד כשהיית בצבא כדי שיהיה לך כסף ללימודים, כמעט שכחתי ממנו, מזל שהבנק שלח לי תזכורת, אבל כמובן שאם תרצה לנצל את הכסף לקניית מכונית, או לעשות טיול זה גם בסדר, זה הכסף שלך."

"אם אבא חסך בשביל לימודים אני אנצל אותו ללימודים." החלטתי, וחודש אחר כך כבר התחלתי ללמוד עבודה סוציאלית במכללה סמוכה לבית הורי.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...