שקיעה בברייטון, בריטניה
שקיעה בברייטון, בריטניה. צילום: //joao paulo, Flickr.

 >  >  > 

השנים השקופות - פרק ח'

נגמר?

שוב הוא עושה לי את זה, מודיע לי שנמאס לו שלא מתאים שהוא רוצה שניפרד. לא מתוך כעס של ריב אלא בקור רוח, בקרירות. פעם זה היה מפחיד ומלחיץ אותי נורא, היום רק מעציב מאוד. אני עצוב נורא, מותש, לא רוצה להילחם יותר.

ניסיתי לחבק, לחבר והוא דחה, סירב. ניסיתי שוב אחרי כמה זמן ושוב דחייה ועכשיו גם אני כבר לא רוצה, די. יש גבול להשפלות שאני מוכן לספוג, לא רוצה לא צריך, גם אני לא רוצה מישהו שמאס בי, ואי אפשר יותר להכחיש, הוא מאס בי, היה הגיוני שזה יהיה הפוך אבל זה לא, זה הוא שמואס בי. כבר זמן מה אני חש בזה, חשבתי שזו רק תקופה שזה יעבור אבל לא, הוא לא רוצה בי יותר, בורח המון לאימא שלו, מוצא לו עיסוקים, ברור שנמאסתי עליו.

אחרי כל השנים וכל מה שעברנו יחד די, הוא התעייף ממני ולא רוצה אותי יותר וגם אני לא רוצה אותו, לא צריך שיעשו לי טובות. אין לי מושג מה יהיה איתי בעתיד אבל אני נורא נורא עצוב ואומלל ובודד, השקעתי כל כך הרבה שנים ומאמצים בקשר הזה .. ועכשיו הוא החליט שזהו, נגמר. אפילו לבכות אין לי חשק, ריקנות ועייפות ומיאוס, זה כל מה שאני מרגיש.

האמת שגם אני מרגיש ככה כלפיו לפעמים, וזה די מובן אחרי שחיים יחד כל כך הרבה שנים. אתה לא יכול להרגיש תמיד אוהב ושמח, לפעמים בא לך לחנוק את בן זוגך, בעיקר כשאתה עצבני ומודאג וחם לך נורא. בדרך כלל אני מתאפק ושומר את הרגשות השליליים הללו בבטן, אולי גם הוא עושה את זה, ואולי גם הוא מרגיש פה ושם שהנוכחות שלי מעיקה עליו מאוד, לא יודע, אני לא טלפת, אבל נדמה לי שהוא מתאפק פחות ממני ומרגיש חופשי יותר לבטא את הרגשות השלילים שלו כלפי. די נעלבתי כשהוא התנפל עלי, שוב, פשוט בגלל שאני קיים ואני אני ולא מישהו אחר, ובעיקר בגלל שאני גר איתו באותו בית. אני יודע שזה אנושי להרגיש ככה לפעמים אבל זה מעליב.

אחרי יום המצב נרגע, בערך. הוא מודה שהעניין של הסקס זה מה שמשגע אותו וגורם לו להתנהג בצורה דבילית, בראש הוא חרמן והזין מסרב לעמוד בלי זריקות, זה מטריף אותו והכל יוצא עלי. לא שזו הפתעה גדולה, אבל בכל זאת, ממנו ציפיתי  ליותר, באמת שאין לי מושג למה. זה כל כך מאכזב, איך יכולתי לבחור בבן זוג כל כך טיפש, עיוור, חסר מודעות? זה הוא שנעשה אידיוט עם השנים או אני שתמיד היה אידיוט ולא הבין עם מי הוא חי? 

הראש כואב נורא, טעם מר בפה ואכזבה איומה, מעצמי, מהחיים שלי, מהעולם כולו. בערב, כשהיינו במיטה, ניסיתי לדבר איתו שוב על המריבה וכמו שזה קורה תמיד גם הפעם הוא הצליח לתת לי הרגשה שהגזמתי לגמרי, שניפחתי את העניין בלי שום טעם, ובעצם שום דבר לא נורא לא קרה. ככה הוא עושה תמיד - מצליח להקטין את ההתפרצויות שלו למימדים של ויכוח ביתי חסר חשיבות ולגרום לי להרגיש כמו דראמה קווין שעושה פיל מזבוב (אחד הביטויים השגורים על פיו) מה פתאום צעקות? אני צעקתי? וכאילו שאתה תמיד בסדר? גם אתה מתרגז לפעמים הנה, תראה איך אתה צועק? ובכלל מה הטעם לבזבז זמן על הנושא הזה, עדיף לעבור הלאה למרות שברור שאני זה ששגה והוא צדק,

ככה זה תמיד, אחרי כל התפרצות שלו הוא מדבר כאילו אני איזה הוזה חסר פרופורציות שמנפח כל ויכוח קטן למלחמת עולם ולמה אני מציק לו כשהוא עייף כל כך? ומיד נרדם, משאיר אותי נרגז עוד יותר. במשך יומיים הייתי כל כך אומלל ונסער ובסוף הוא מתנהג כאילו לא קרה כלום, זה לא מעצבן? ואולי מבחינתו באמת לא קרה שום דבר? אז מה אם הוא אמר ברגע של כעס שנמאסתי עליו, ושהוא רוצה שניפרד, ושאני בטלן וטיפש?

כעס ונפלט לו, עכשיו הוא כבר נרגע ועבר לו, אז מה הטעם לדבר על זה? זה כל כך מתסכל, נכון שאנשים שחיים יחד אומרים לפעמים דברים חריפים מאוד כשהם כועסים אחד על השני, אבל יש דברים שאסור להגיד גם כשהדם עולה לראש. כמה חבל שהכלל הזה חל רק עלי, לא עליו, לו מותר להגיד הכול לרמוס ולדרוס ואחר כך לצפות שאני אשכח הכול רק כי הוא נרגע. 

בקיצור, הייתי עייף ועזבתי את זה ובמקום לדבר הסתכלתי על 'רביעיית רן'. עד שהסדרה נגמרה הוא כבר ישן וגם אני נרדמתי ולמרות שלא התווכחתי יותר לא נגעתי בו ולא חיבקתי אותו בלילה כרגיל. גם היום נשארתי קריר ושתקן למרות ששיתפתי פעולה ועשיתי כל מה שהוא ביקש ונסעתי לעשות בשבילו את כל הסידורים שהוא רצה שאעשה וכל הזמן המשכתי לשתוק - הנשק הסודי של הפולניות.

עכשיו הוא שוב לא פה, לפני שיצא שאל בחביבות מודגשת אם אני צריך שהוא יביא לי משהו, וניסה להיות נחמד מעל ומעבר, אבל הפעם זה לא נגע לליבי. אמרתי שלא, תודה, לא צריך, ופרשתי למחשב שלי. אני די בטוח שגם הלילה אישן בפינה שלי בלי לגעת בו.

 

עכשיו נזכרת?

הוא מהאנשים האלה שלא יודעים להגיד מילה טובה, לא מסוגל לתת מחמאה, ובטח לא להתנצל, ואני הרי יודע את זה אבל כמו טיפש, שאלתי אותו אם במבט לאחור הוא מצטער על כל השנים שלנו יחד. הוא ישר אמר כן. הוא מצטער ובמבט לאחור הוא חושב שזו הייתה טעות.

שלושים ושלוש שנים אני אוכל ממך חרא, וסובל את כל השיגעונות שלך, והניג'וסים שלך, ואף פעם אין די כסף, ותמיד הכול לפי איך שאתה רוצה וחושב, ולאחרונה גם כמעט שאין סקס, ובסוף אתה זה שמצטער? כאילו מה? איך אתה לא מתבייש להגיד דבר כזה? ואפילו אם אתה באמת מצטער וחושב שהחיים שלנו יחד היו טעות, אז מה הטעם להגיד את זה עכשיו, כשאנחנו כבר מבוגרים כל כך?

כל כך כעסתי עד שחצי יום אחר כך לא דיברתי איתו בכלל, וגם אחרי שכבר כן דיברתי אמרתי רק שנמאס לי, ואני רוצה להיפרד.

כמובן שהוא מיד אמר שאין בעיה, הוא מסכים, ואפילו לא ניסה להתנצל על הדבר השטותי, המיותר והמעליב שהוא פלט, למרות שאני מכיר אותו ואני יודע שהוא כבר מתחרט שפתח את הפה, אבל להתנצל? בחיים לא. אם אני רוצה להיפרד אז בבקשה, לא אכפת לו.

וזה לא שלא ניהלנו כבר את השיחה הזו, אמרנו דברים מהסוג הזה לא פעם, אבל איכשהו תמיד החלקתי את העניין והמשכתי, נתתי עוד סיכוי ועוד הזדמנות ואולי זה היה פשוט פחד מלהיות לבד? וגם הדאגה מי יטפל בו אם אני אסתלק? איכשהו עברו להם שלושים ושלוש שנים כמעט, ופתאום עכשיו הוא אומר שחבל שהתחלנו לחיות יחד וזו הייתה טעות.

זה פגע בי מאוד אבל רתחתי מכעס בשקט ובמשך כמה שעות לא אמרתי מילה, שתקתי וחשבתי  ותך כדי כך עבדתי איתו בעסק שלו כי הוא ביקש וכמובן שנעניתי ובאתי לעזור לו, זה מה שאני עושה תמיד, שם אותו ואת הצרכים והדרישות שלו לפני אלו שלי. בצורה הזו ביליתי את השנים הכי טובות שלי - תמיד זה שמוותר ומתפשר, הולך לקראתו, מקריב את הזמן והנוחות שלי למענו, משתדל ומפייס, קודם הוא ואני רק במקום השני, ובסוף הוא זה שמצטער?

כנראה שאם אתה מתנהג כל כך הרבה שנים כמו סמרטוט, בסוף מתייחסים אליך כמו אל סמרטוט, אבל לא עוד, די נמאס לי!

לא מגיע לי לקבל מילה טובה, לקבל ליטוף וחיבוק, מחמאה מידי פעם, אפילו תודה על כל המאמצים שלי? לא זוכר מתי בילינו יחד, נהנינו סתם, אפילו בבית קפה לא ישבנו שנים. לטיולים הוא הולך עם אימא שלו, לא איתי. לי מגיעים רק תלונות וקיטורים, ואם הוא שותק סימן שהכול בסדר. זה אמור להספיק לי, אבל זה לא, זה אף פעם לא הספיק ונמאס לי להסתפק בפירורים ועוד להגיד תודה.

כמה חבל שלא הסתלקתי הרבה קודם, כשעוד הייתי צעיר וחזק יותר, וכמה מתאים לו להגיד לי דבר כזה, להשפיל אותי ולצער אותי דווקא עכשיו, כשאני מובטל, ומתקשה ללכת, וכרגיל תפרן. למה לא אמרת שאתה מצטער ורוצה להיפרד כשעוד הייתי שווה משהו? כשעוד הייתי יכול להתחיל מחדש? עכשיו נזכרת לדבר?

זה יהיה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, ובכל זאת אני לא אשאר איתו, למרות שלהיפרד עכשיו, בגילי ובמצבי, זה משימה כמעט בלתי אפשרית אני לא מוכן יותר לחיות איתו. אז מה אם אני קשיש ושבר כלי? אפילו אפס כמוני מעדיף להיות לבד ולא לחיות עם בן אדם שמתחרט שאנחנו יחד.

להתנצל הוא לא התנצל, אבל הוא התעקש ונסע איתי אתמול לבדיקה ממושכת (ואני מקווה שמיותרת) בבית חולים, ועד שהזריקה פעלה את פעולתה בילינו כמה שעות נעימות יחד. נסענו לקניון החדש, שהיה כמעט ריק בשעות הבוקר, ולפליאתי הרבה השיטוט בו היה תענוג גדול. המקום חדש ויפה מאוד, קצת התברברנו בין הקומות של החנייה, אבל בסוף הגענו בשלום. יש שם שלוש קומות של חנויות עמוסות כל טוב, ואנחנו נהנו לשוטט ביניהם ולהתפעל. אנחנו מבלים יחד לעיתים רחוקות מאוד ובדרך כלל לא במקומות מהודרים כאלה, הייתה לי קצת הרגשה של חו"ל.

הכי אהבתי את החנות של סטימצקי שהיא ענקית ויש בה פינות ישיבה נעימות ובית קפה קטן בקצה החנות. הייתי יכול להישאר שם עוד המון זמן אבל זה היה מסוכן מאוד לחשבון הבנק שלנו. למרות שארזתי כריכים הרשינו לעצמנו לאכול בחוץ, התיישבנו בבית קפה קטן וחמוד ואכלנו לראשונה בחיינו כריכים מלחם ארז המהולל. טיילנו בחנויות ספרים, ואחרי שראינו המון חנויות מפונפנות ומפחידות נכנסנו למשביר לצרכן הוותיק והמוכר. גם הוא היה אלגנטי ושופע בצורה מעט מבלבלת אבל לא נתתי לזה להפריע לי. עשינו קצת קניות - מגבות ולבנים, לא משהו מיוחד, אבל בכל זאת חביב ומענג.

כבר שנים שלא בילינו באופן כזה, סתם מתבטלים ונהנים ומבזבזים כסף. הוא היה סבלני וחביב שלא כדרכו והתאמץ מאוד להתחשב בי ולגלות אורך רוח.

כמה חבל שהוא לא תמיד כזה. חזרנו הביתה רק בחמש בערב, מותשים מרוב הליכה והתרוצצות וישר הלכנו לנוח. לפני שנרדם הוא העיר שהוא לא מבין למה הוא עייף כל כך למרות שלא עשה בעצם כלום כל היום, ואמר בצחוק שהוא חושב שהוא התעייף מרוב מאמץ להיות נחמד כל הזמן.

זה נאמר כבדיחה, אבל יש בזה מעט אמת. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...