שקיעה בברייטון, בריטניה
שקיעה בברייטון, בריטניה. צילום: //joao paulo, Flickr.

 >  >  > 

השנים השקופות - פרק ז'

הפתעה

מצב הרוח הקודר שתקף אותי בימים האחרונים נבע מכל מיני סיבות - בעיות של מינוסים בבנק שתמיד מדכאות אותי, ואחר כך הופיעה פתאום רטיבות חשודה על הקיר. הוא שלף מיד את ארגז כלי העבודה שלו והתחיל לעבוד ודרך אגב העיר שתמיד יש לנו צרות באוגוסט, וזה ממש מעצבן ובעייתי הדליפה הזו, אבל יחסית למה שקרה באוגוסט בשנה שעברה... ואז נזכרתי שבדיוק לפני שנה בתאריך הזה הוא היה מאושפז אחרי ניתוח ומיד נכנסתי לפרופורציות.

אז נכון, הדליפה התבררה כאחת מהסוג העקשני, אבל תסכימו איתי שעדיף דליפה בצנרת מאשר ניתוח. שנה עברה מהניתוח והוא ממש בסדר עכשיו, הצלקת כמעט נעלמה ואין לו כאבים והוא לגמרי בכושר, למרות שאחרי שבילה יום שלם מקופל מתחת לכיור הוא רטן ונאנח והתלונן על כאבי גב.

טוב אז הוא לא יהיה כבר אינסטלאטור, אבל יחסית למה שהיה בשנה שעברה הוא בריא לגמרי ובניגוד לכל חששותיו הוא חי ומתפקד. הבוקר עשינו צעדת בוקר מוקדמת ומהנה, חשבנו על המצב הכספי שלנו והגענו למסקנה שבחורף הכול יראה טוב יותר, משכנתא אחת תיגמר והכול יהיה פחות לחוץ, צריך להחזיק מעמד רק עוד חודשיים בערך ולא להישבר. תוך כדי דיבורים צעדנו במרץ והזענו בשפע ואחרי שחזרנו והתקלחנו הדלקנו מזגן ובילינו יחד זמן איכות מהנה ביותר וזה היה ממש, אבל ממש טוב. אז נכון, אני מביא ביד לפחות שלוש פעמים בשבוע, אם לא יותר, אבל אין כמו הדבר האמיתי. 

אחר כך הבאתי לו ארוחת בוקר מפנקת למיטה, ובדרך הצצתי בעצמי בראי והופתעתי לראות כמה טוב נראיתי. הפנים שלי זרחו ונראיתי מדושן עונג להפליא וצעיר יותר בכמה שנים טובות. מצחיק איך גם בגילי המתקדם אני עדיין מצליח להפתיע את עצמי.

 

סגרירות הנפש

מאז שהפסקתי להיות ילד ונעשיתי מתבגר, ואחר כך מבוגר, היחסים שלי עם הורי היו מתוחים מעט. מצד אחד הם באמת אוהבים אותי מאוד, וגם אני אותם ומצד שני יש מתיחות וחוסר נוחות שלפעמים כמעט מתפוגגות ואחר כך חוזרות ומתגברות ומטרידות שוב. זה די עצוב כי אנחנו משפחה קטנה מאוד, יש להם רק אותי ואת אחי, והוא גר בארה"ב עם אשתו והילדים והקשר חם, אבל מקוטע בגלל המרחק והשפה ועכשיו גם הקשר איתי החמיץ ונעכר.

הורי אנשים לא צעירים יותר אבל בריאים ובכושר טוב ושניהם פעילים ונמרצים, בהחלט לא חסרי ישע או תשושים. לשניהם יש רישיון נהיגה ומכונית ובית נאה וכלים נאים והכנסה מכובדת ולא חסר להם כלום חוץ מצאצאים שאפשר להתגאות בהם ולרוות מהם נחת. קשה להם להסתיר שהבחירות שלי בחיים הן לא לרוחם - הדרך בה אני הולך, בן הזוג שאני מחלק איתו את חיי, העבודה שלי, כל אורח חיי מביך אותם, מעצבן אותם, גורם להם מבוכה וחוסר נחת.

אני אמנם אזרח הגון וישר דרך, עובד בעבודה מסודרת, חי עם אותו בן זוג שנים רבות, ובסך הכול חיי לא שונים כל כך מחייהם הבורגניים המסודרים, ובכל זאת... לפעמים זה פשוט מרגיז, מעליב אפילו. מילא כשהייתי צעיר ועדיין לא ידעתי לאן אפנה, אבל גם היום?

אני כבר מעל חמישים למען השם, והם עברו כבר את השבעים! אולי די כבר? תקבלו אותי כמו שאני, מספיק לנסות לשנות אותי, לשלוט בי באמצעות רגשות אשמה וכסף, זה לא עבד כשהייתי צעיר יותר, וזה בטח לא יעבוד כעת. הרי אתם לא פרימיטיביים ולא סתומים, אתם חילוניים שרחוקים מדת וממסורת, לכאורה אנשים נאורים שראו עולם, אתם ליברליים ופתוחים ומודרניים, אז אולי די כבר?

והפעם, אולי בגלל האוגוסט הנורא והחם הזה, ואולי סתם כי נשבר לכולנו המריבה התקופתית הייתה קשה מתמיד. לא רק כסף היה מעורב בה אלא גם המון רגשות עלבון וזעם שהודחקו יותר מידי שנים, פתאום גיליתי בי הדר פולני פגוע שלא ידעתי בכלל שהוא חבוי בי והתקשיתי למחול על העלבון שעלבו בי, ולשם שינוי דווקא בן זוגי (רומני קריזיונר ומהיר חימה שבדרך כלל רק מחמיר את המצב) ניסה להרגיע, לשכח ולמתן את הסכסוך ואני זה שהתפרץ כי חשתי שנעשה לי עוול ונגרם לי עלבון מיותר והכול בגלל שטות חסרת ערך שאפשר היה לתקנה במילים ספורות.

אולי טעיתי אבל אני הבן שלהם לא איזה אדם זר ובאמת שלא היה צורך להקים זעקה ומהומה מכוערת כזו, וגם אם שגיתי הרי תיקנתי מיד ואפילו התנצלתי, למרות שלא חשתי שיש בזה צורך, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, התערובת הנפיצה מאוד הזו של כעס ומתח ועלבון וחשדנות וכספים, הכול התפוצץ בבת אחת ושום דבר טוב לא יצא מזה למרות שבסך הכול לא השתנה כלום ואחרי ההתפרצות עולם כמנהגו נוהג ורק הטלפון שלי הושלך על הרצפה בהתקף זעם שלו וכעת הוא משמיע רעשים חשודים, והמכונית שלי שהם נתנו לי (ביוזמתם, בלי שאפילו עלה בדעתי לבקש) חזרה אלי, אבל אחרי מה שהיה אני חש נבוך ומושפל לנהוג בה ובכל זאת נוהג כי אחרת עלי להיסחב בשני אוטובוסים לעבודה.

הכול כמו קודם ובכל זאת לא - אנחנו לא מדברים יותר כל יום בטלפון כמו פעם, וכולנו חשים נבוכים ונעלבים ולא מוכנים לסלוח, ובשיחה האחרונה שלנו (שאני יזמתי אחרי שנתקררה דעתי ורציתי לפייס ולשכח הכול) אימא הודיעה לי שהפעם לא תהיה ארוחת חג משפחתית, הם נוסעים בחג מהבית, הכריזה, והיו דמעות בקולה, דמעות שצרבו את נשמתי למרות ששמחתי כי הארוחות האלה שנואות עלי מאוד. גם הפעם לא העזתי להגיד לה את האמת, שזה דווקא הקלה בשבילי, ורק איחלתי שנה טובה וחג שמח, וניסיתי לחוש שמחה על שנפטרתי סוף סוף מעול המשפחתיות המעיקה הזו, ולא הצלחתי.

מכירים את התחושה הזו שאתה מסיר מעליך אפוד וקסדה מכבידים ובכל זאת חש אותם עדיין מעיקים על בשרך? ככה אני חש בשבת הסתווית הזו, מזג האוויר הקריר ומשיב הנפש משקף את הרגשת הסגריריות שאופפת אותי, יש הקלה שהסתיו פה וכבר לא חם, אבל האפרוריות הזו שהשתררה פתאום, שכבת העננות הסתווית שמסתירה את אור השמש גורמת לעצבות ולכבדות ולהרגשה שזה סופו של עידן, שמהיום אני כבר מבוגר, ושהכול ישתנה מעכשיו ולא לטובה וחבל.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...