שקיעה בברייטון, בריטניה
שקיעה בברייטון, בריטניה. צילום: //joao paulo, Flickr.

 >  >  > 

השנים השקופות - פרק ד'

אין מצב

בקיץ אני נוטש את המיטה הזוגית, ישן למטה בסלון, שם קריר יותר. גם אם אני נרדם בדרך נס בחדר השינה כל אחד מאיתנו מכונס בפינתו, חם מידי לגעת ולאחרונה הרי המצב אצלנו. איך להגיד?

אין מצב.

אבל הבוקר התעוררתי על הספה ועליתי למעלה לצחצח שיניים, להשתין  ולהתקלח ואחר כך, עייף, צנחתי לצידו של הוא על המיטה, ופתאום נשבה רוח קלילה וצוננת, רוח סתווית ממש. השמיכה הייתה מגולגלת בפינת המיטה ואי אפשר היה להגיע אליה והוא שכב על הצד, פניו אלי. כמעט מבלי משים נדבקתי אליו וככה נמנמנו לנו עוד קצת, חבוקים – שכחתי כבר מתי ישנו ככה לאחרונה.

אחר כך נעשה שש בבוקר והיה צריך לקום. הייתה המהומה הרגילה של הבוקר וכל אחד הלך לדרכו, לא לפני שהוא הציק לי איך אני יוצא מהחנייה, ואני צעקתי עליו שהוא מעצבן והכל באשמתו כי הוא נכנס עקום. רק הרבה אחר כך כשאכלנו יחד ארוחת צהרים חפוזה ומאוחרת לפני שהוא שוב יצא הוא שאל בחצי חיוך אם זה באמת קרה או שהוא רק חלם שהתחבקנו קצת לפנות בוקר.

אמרתי שכן כי היה לי קצת קר, ואחר כך העפתי אותו החוצה כי רציתי לשטוף את המטבח ששוב היה דביק ומטונף, וכרגיל שוב הזעתי כהוגן. עוד נזיע המון עד שהחורף יגיע ויהיה קר, אבל היום לפנות בוקר היו לנו כמה דקות סתוויות מתוקות ביחד.

 

חופש

החופשות הכי טובות לדעתי הן אלו שעושים בבית ואני, סוציומט קשיש שכמוני, מעדיף לא לנסוע לשום מקום ולא לעשות כלום אלא סתם לחרוש על המחשב, לקחת את הזמן לאט, ופשוט להיות בבית. הכי נוח לי להיות מול המחשב שלי, בחדר שלי, שם אני מרגיש הכי טוב ונוח לי להיות לבדי, ככה אני אוהב לנוח ולנפוש. תכננתי לקחת שלושה ימי חופש והבוס אישר בעיקום פרצוף כי זה סוף החודש וגם כי הוא ייקה פוץ כזה... אני רק מקווה שלא יזעיקו אותי מהעבודה כי יש לחץ.

היה חג צפוף ועמוס מאוד. שני ביקורים משפחתיים, אחד אצל אימא שלו ואחד אצל דודה שלי – המון ילדים וקרובים קשישים וכמויות אוכל בלתי מתקבלות על הדעת. יצאנו מותשים, נפשית בעיקר, וגם כבדים יותר בכמה ק"ג. בחג הוא פתח את העסק ולמרות שהרוויח יפה מאוד הוא היה ממורמר והתלונן שאף פעם אין לו עזרה ושאני בטלן ורק הוא עובד.

למה בעיניו הדברים שאני כן עושה בבית (ניקיון, בישולים וקניות) תמיד בטלים בשישים לעומת מה שאני לא מספיק, או מתעצל לעשות?

הלילה נרדמנו מוקדם מאוד, מותשים מכל הפעילות, וקמנו מוקדם עד להחריד, וכרגיל, אם אני רוצה להקדיש מעט זמן פנוי למחשב כשהוא בבית אני צריך למצוא משהו שיעסיק אותו אחרת הוא מתלונן ומקטר כמו ילד משועמם.

אני לא יודע למה אם אני אעז לדבר איתו כשהוא פותר סודוקו או קורא איזה כתבה משעממת הוא מתעצבן, אבל לא מבין שאני לא יכול לנהל איתו שיחה כשאני מתרכז במחשב? זו לא סיבה להיעלב אם אני מבקש שקט כשאני כותב משהו. איך בן אדם בגילו המופלג יכול להיות כל כך ילדותי?

מזל שמצאתי לו סרט בטלוויזיה - עיבוד סיני ל'המלט' - הוא נורא אוהב את הסרטים המסוגננים האלו ושוקע מרותק בעלילה שלהם ואז יש לי זמן לעצמי.

אחרי שקראתי אצל בחור צעיר ונבון פוסט ומאיר עיניים קלטתי פתאום שאם היינו נפגשים בתקופה פחות פרימיטיבית והיו לנו בזמנו יותר אופציות ואפשרויות רוב הסיכויים שלא היינו מחזיקים מעמד יחד. למרבה המזל כשנפגשנו, בסוף שנות השבעים, לא היה אטרף, ולא אתרי היכרויות אחרים, וחוץ מהדף האחורי עם המודעות מכמירות הלב (והמוזרות לפעמים) בעיתון 'לאישה' וטיולים מסוכנים בגנים חשוכים ומפחידים לא היה בעצם כלום.

מצד שני, למרות שיש לי דמיון די מפותח, אני מתקשה לראות אותו פותח כרטיס באתר הכרויות בלי לבקש ממני עזרה, וכמו שאני מכיר אותו גם אם מישהו היה עוזר לו הוא היה מאבד מהר מאוד את סבלנותו, משליך את העכבר מעל פניו ומנתק בשאט נפש את המחשב מהחשמל.

הלהטטנות המילולית, חוש ההומור, משחקי המילים, וכישורי ההקלדה שנחוצים שם הם פשוט לא הוא. אני לא חושב שיש עוד יותר גברים חסרי תחכום כמותו בעולמנו המודרני, ואם כן הם נאלצים למצוא זיונים במכוני ליווי. אין לי מושג איך גברים שאין להם את הכישורים הטכניים והמילוליים הדרושים מצליחים להסתדר בעולם החיזורים הווירטואלי של היום.

ואם מדברים על זיונים יש לי חדשות משמחות - הרופא אמר לנו בזמנו שרק שנה אחרי הניתוח הגוף שלו יחלים מהטראומה של הניתוח ועד אז שנשכח מסקס. הוא כמובן לא הסכים להמתין שנה שלמה, וכבר אחרי כמה חודשים התחיל לנסות את הזריקות שמעמידות את הזין (אין לי מושג איך הוא שכנע את הרופא ואני לא מעז לברר, אבל מניסיוני הרב איתו הוא די בולדוזר כשהוא רוצה משהו), כיום הוא כבר ממש מיומן בזה וכמעט שאין תקלות, אבל עד שהוא הצליח להגיע לזה היו המון בעיות ופדיחות. מדובר בפרוצדורה מסובכת ולא ספונטנית בעליל (וגם יקרה כספית) ואולי הייתי צריך לקחת על עצמי את המלאכה הזו, אבל רק הרעיון של זריקה בזין מחריד אותי, אני מסרב אפילו להביט איך הוא משתמש בהן.

והנה, לפי יומיים הוא הפתיע אותי בזקפת בוקר, ובעוד אני משתומם מתי הוא הספיק לקום ולהזריק התברר שהוא פשוט קם ככה, עם זין זקוף. נכון עד שקמתי להשתין ולצחצח שיניים הזקפה התפוגגה, אבל זו פעם ראשונה מאז הניתוח שהוא קם עם זין עומד, ובשביל שנינו זו הייתה שמחה גדולה.

 

עץ יבש

על הבוקר היה לו התקף רגזנות – לזרוק לפח את כל האוכל בגלל שהערתי לו בפעם השבעת אלפים שאני שונא עגבניות? רק הוא יכול להיות כזה מרגיז, ורק אני יכול להבליג שוב על התקפי הזעם המעליבים שלו. אני כזה חסר חוט שדרה ופתטי שזה פשוט מעורר רחמים.

ואם לא די בכך אז שוב עוברת עלי תקופה לא טובה של עייפות. מן עייפות תהומית שמגיעה מתוך תוכי, עייפות שאין שום מנוחה בעולם שתוכל לה, עייפות שמצמיתה אותי לקרקע ומרוקנת אותי מחיים, עייפות של חולי והתחלת המוות, ושוב מתחילים כאבים ביד ובברך, והראש כואב נורא, ודווקא אז מטוסים ונביחות כלבים וצעקות ומריבות. כל דבר קטן מרגיז ומעליב אותי בצורה חסרת פרופורציות וכל הזמן דמעות בעיניים ורצון לברוח.

קשה לי לקום בבוקר, מעיק לי הכול. אני מרגיש לא מובן, לא אהוב, מיותר, חסר ערך, פתטי. מקנא ביחס שאחרים מקבלים ואני לא. נעלב כל הזמן. יודע שזה אידיוטי ולא יכול להבליג. מעליב שאדם בגילי שהיה צריך לדעת יותר טוב ולא לקחת ללב לא מצליח להראות קצת יותר בגרות.

אולי ככה מרגיש עץ האלון הוותיק שעמד שנים רבות בקצה הגינה שלנו, שנים רבות הוא היה חזק וחסון, כאילו נצחי, עד שיום אחד הוא החל להתייבש ועכשיו, למרות שהוא עדיין זקוף, הוא יבש, עץ מת שאין לו עוד תקנה.

 

הדרך אל האושר

קראתי ציטוט מבודהא - אין דרך אל האושר, הדרך היא האושר - ומיד התחלתי לחשוב על משמעות המילים האלו. אם תשאלו אותי, דודה פולנייה מרת נפש וכעסנית, האושר בהחלט מוערך מידי.

מה זה בכלל האושר הזה שכולם חושקים בו? למה לכם לרדוף אותו כל הזמן? אין לכם משהו חשוב יותר לעשות?

לא מספיק לכם שאתם בריאים ויש פרנסה והילדים בסדר? מה פתאום אושר? מפונקים שכמותכם. איך אתם לא מבינים שהרדיפה המפוקפקת אחריו מביאה אך אומללות וסבל.

זה אני ברגע פולני במיוחד : ) 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...