שקיעה בברייטון, בריטניה
שקיעה בברייטון, בריטניה. צילום: //joao paulo, Flickr.

 >  >  > 

השנים השקופות - פרק ג'

אנרציה של אהבה

פתאום הוא סיפר לי שהוא מתכנן לצאת לטיול עם איזה ידיד. התרגזתי ונעלבתי מאוד, כל כך הרבה זמן לא בילינו סתם יחד, והנה סוף סוף כשיש לי כמה ימי חופש בחול המועד הוא הולך לטיול עם מישהו אחר? שאלתי למה הוא לא יכול לחכות עם הטיול עוד יום כדי שגם אני אוכל לבוא, והוא אמר שזה בטח ישעמם אותי, ואני הערתי בכאב שלאחרונה אנחנו חיים כל אחד את החיים שלו בנפרד וזה לא טוב. הוא לא הגיב, אבל אתמול בלילה התעוררנו פתאום באמצע הלילה ולא יכולנו לישון. הוא הדליק טלוויזיה אני הלכתי למחשב וכשהוא הציע סקס דחיתי אותו, קצת בקוצר רוח וחזרתי למיטה רק אחרי שעה, קפוא לגמרי.

עד עכשיו אני לא בטוח אם הוא באמת חושב ככה או שהוא ניסה להחזיר לי, ואולי גם הוא לא יודע? אבל פתאום הוא אמר שהוא לא יכול יותר ככה, שאנחנו חיים כל אחד את החיים שלו בנפרד, בדיוק כמו שאמרתי, ושאולי כבר באמת אין טעם וכדאי לפרק את החבילה? זה כל כך כאב. אחרי כל מה שעברנו יחד פתאום די? פתאום נמאס לו ממני? "אתה לא אוהב אותי יותר?" שאלתי בכאב, והוא התחמק מלענות, גמגם והתפתל, ולא ענה כן או לא, אלא הסתבך במין הסבר משונה על מה זאת בכלל אהבה, ומי יודע מתי כן או מתי לא הוא אוהב.

כל היום למחרת הייתי עצוב, עצבני ומדוכא. הדברים הרעים שנאמרו בלילה תססו בי, והתחלתי לחשוב על חיים לבד, בלעדיו, רק אני והמחשב שלי.

דווקא באותו יום הייתה די הרבה עבודה והייתי נורא עייף בגלל המחסור בשינה, וכשחזרתי הביתה התמוטטתי במיטה וישנתי עד שהוא חזר בערב.

כשהוא חזר הוא היה נחמד וחביב כל כך כלפי עד שישר ידעתי שהוא מתחרט ומקווה שאני פשוט אשכח ולא אדבר יותר על מה שהיה (איך זה שאחרי כל כך הרבה שנים יחד הוא עדיין לא מכיר אותי?) ומאחר ולא בא לי על עוד מריבה באמת שתקתי, אבל כמובן שהמשכתי לחפור ביני לבין עצמי בכל מה שקרה, וחשבתי ללא הרף על דבריו, מה שעשה לי מצב רוח נוראי.

למחרת בבוקר כשהלכנו יחד לצעדת בוקר אביבית בוואדי מתחת לבית (היה קצת ערפל, אבל האוויר הדיף ריח נפלא של פריחת הדרים, פשוט תענוג) שוב דיברנו, והוא כמובן מיד הכחיש שהוא רוצה להיפרד, וכמובן שלא הצליח להסביר מה בדיוק הוא כן רוצה, אבל איכשהו הטיול המשותף, והנוף היפה, והחברותא שלנו פעלו את פעולתם, ונדמה היה לי שהשלמנו עד שלמחרת הוא קם ובכל זאת נסע לטיול שלו.

את החג עצמו עברנו בשלום למרות שבילינו אצל המשפחות שלו – את הסדר אצל אימא שלי, ואת סעודת החג למחרת אצל אימא שלו. היה מעייף ומתיש כמו שזה תמיד במחיצת המשפחות שלנו. להורי אני כבר רגיל, אבל יש לי רושם שאימא שלו הזדקנה לאחרונה ונעשתה מרירה עוד יותר מאשר בחג הקודם. גם התוספת המעיקה של אחיו ומשפחתו לא הוסיפה לשמחת החג שלנו.

רק אחרי שחזרנו בשלום ממילוי החובות המשפחתיות התחלנו לחגוג באמת. הצלחנו אפילו להתגבר על המריבה שתלתה כמו ענן קודר מעל ראשנו ודיברנו על זה, אמנם בצחוק ובקלות דעת, כמו שאנחנו עושים תמיד כשמדובר בנושאים שהם בנפשנו, אבל דיברנו.

זה התחיל בצעדת הבוקר שעשינו הפעם בנחת ובשלווה כי שנינו היינו בחופש. הוא צחק עלי שנרעשתי מהרעיון שלו להיפרד ואמר שלא התכוון באמת, ואני מחיתי ואמרתי שלא נבהלתי, ובכלל לא לקחתי אותו ברצינות, ושנינו ידענו שאנחנו משקרים, ומרוב רווחה שהתגברנו על המשבר הזה התחבקנו לנו באמצע השדה, ואחר כך הלכנו הביתה והשארנו את העניין הזה מאחורינו, או לפחות זה מה שחשבתי, כי עוד באותו היום, כשנמנמנו לנו מול הטלוויזיה, רדומים למחצה, הוא שאל פתאום אם אנחנו עדיין יחד בגלל אהבה או בגלל אנרציה?

"מה מחזיק אותנו יחד?" הוא חקר אותי, והפעם היה רציני וממוקד.

אין לי מושג מאיפה, אבל פתאום נפלטה לי תשובה שאנחנו יחד בגלל שאנרצית האהבה שלנו טרם הסתיימה, ונא לא לצחוק, מדובר באנרציה ארוכה מאוד שהתחילה אי שם בסוף שנות השבעים. למרבה המזל התשובה סיפקה אותו והוא הניח לנושא ונרדם. 

לאחרונה נוכחתי שחיינו הזוגיים נטולי כל רומנטיקה - אני לא זוכר מתי בן זוגי עשה כלפי לאחרונה מחווה רומנטית או סתם הצהיר על אהבתו אלי, וגם אני לא נוהג להגיד לו אף פעם שאני אוהב אותו למרות שסך הכול אני מאוד קשור אליו ורגיל אליו ואם חלילה אאבד אותו אחוש כאילו קטעו חלק מגופי - רק הרעיון מפחיד אותי נורא - ובכל זאת חיינו יחד נטולי כל לחלוחית רומנטית.

יש לזה הרבה סיבות - גם אני וגם הוא כבר עברנו את החמישים, קיבלנו חינוך מאוד מעשי ופרקטי ומאחר ושנינו בנים בכורים, רציניים ואחראיים, יצאנו טיפוסים מאוד לא רגשניים, מאוד מופנמים וממעטים בדיבור. לפעמים אני רואה צעירים שמתחבקים ומתנשקים סתם עם חברים במקום להגיד שלום ונדהם. כאילו, מה זה צריך להיות? למה נשיקות? לא מספיק ללחוץ יד? ואני בכלל, פולנייה קרה שכמוני, אפילו את הורי לא מנשק, אז חברים?

אין מצב.

למרות שיש לנו רגשות כמו לכל יצור אנושי אנחנו כמעט לא מדברים עליהן, אומרים מעט מאוד על מה שקורה אצלנו בלב ולעיתים רחוקות מאוד מדברים על רומנטיקה ואהבה. כאלה אנחנו, טיפוסים יבשים כאלה. כשהיינו קצת יותר צעירים היינו פחות עצורים אבל כיום, בגילנו המופלג?

זה נראה לנו פשוט משונה ולא נחוץ. הרי אנחנו יחד כבר שנים, משתמשים באותה מיטה ובאותה אסלה ואפילו מתחבקים קצת במיטה כשקריר וזה מספיק, יכול להיות שאחרי שלושים שנה יחד לא צריך הצהרות אהבה, אני די בטוח שזו דעתו ורוב הזמן גם דעתי.

משום מה כעס ועצבים קל לנו יותר לבטא, אהבה וחיבה הרבה פחות. אידיוטי, זה ברור, אבל ככה זה.

ובכל זאת, לפעמים כשאני רואה איך הוא מפנק את הכלב, או את התינוק של הדיירים שלנו – הוא נמס בצורה פשוט מביכה ליד התינוק הזה שעוד לא מלאו לו שנה - אני שואל למה הם כן זוכים לחוש את המתיקות והרוך שאצורים בו ואני לא? למה לי לא מגיע לשמוע מילות חיבה? למה אני לא מקבל יחס חם ונחמד סתם ככה, כי זה אני ואני חמוד? לא יודע למה, אולי כי אני לא חמוד במיוחד?

לא משנה למה, עובדה שככה זה אצלנו, יותר נזיפות והערות מאשר ליטופים ומחמאות. אולי אני כבר נראה לו מובן מאליו, רגיל ומשמעם והוא לא מרגיש שצריך להחמיא לי או להיות מנומס אלי? לזכותו עלי לציין שגם אני חוטא כלפיו ביחס מעשי ויבש ושנים לא עשיתי למענו מחווה רומנטית. נכון, אני עושה כל מה שצריך ואני תמיד אחראי ומעשי וממלא את חובתי, אבל אני כבר לא נחמד אליו יותר סתם ככה, כי בא לי.

מידי פעם, כשנחה עלי רוח טובה, אני משתדל להחמיא ולהיות חביב, בעיקר כשאני חש שמגיע לו, אבל זה נדיר. למען האמת אני מתבטא בלהט וברהיטות בעיקר כשיש לי ביקורת עליו ואני מתאמץ פחות להביע את רגשותיי כשיש לי מילה טובה להגיד. זה באמת לא בסדר, חבל שהגענו לזה. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...