שקיעה בברייטון, בריטניה
שקיעה בברייטון, בריטניה. צילום: //joao paulo, Flickr.

 >  >  > 

השנים השקופות - פרק ב'

דמעות סודיות

לאחרונה אני מרגיש שמשהו ביני לבינו חורק, שמשהו לא עובד יותר אצלנו. יש לי חשד שהמצב המתמשך של ההימנעות שלנו זה מזה משפיע לרעה גם על הקשר הנפשי שלנו. מאז הניתוח אין כמעט לילה שאנחנו ישנים יחד מההתחלה ועד הסוף. כבר למעלה מחודש שאני מתעורר לבד, או הולך לישון לבד, או שניהם כאחד.

זה לא שרבנו או משהו, הסיבה העיקרית היא החום, נורא חם בחדר השינה שלנו, על חיבוק אין מה לדבר ובדרך כלל אחד מאיתנו נשבר באמצע הלילה ובורח למטה. תמיד זה היה ככה אצלנו אבל למה גם עכשיו כשכבר פחות חם בלילות אני קם לבד?

התירוץ שלו הוא שבגלל שהוא נרדם הרבה לפני, הוא מתעורר לפנות בוקר וכדי לא להפריע לי הוא הולך לראות טלוויזיה בסלון. יכול להיות שזה נכון אבל בכל זאת אני חש שהוא מתחמק מלהיות איתי, ולאחרונה המגע הגופני בינינו נעשה כל כך נדיר ומצומצם עד שאני זוכר כמעט כל ליטוף וכל נגיעה, לצערי הם נדירים עד כאב ואני פשוט לא מסוגל לעמוד בזה יותר. אני מרגיש שאני מתייבש מבפנים מרוב בדידות והרטיבות של הדמעות לא עוזרת בעניין הזה, ויש דמעות, דמעות שקטות וסודיות שאני מרשה לעצמי לשפוך בשקט רק כשהוא ישן.

בזמן האחרון אני מרגיש כאילו הוא ואני סתם זרים שנפגשו במקרה וצריכים לגור יחד, שני אנשים שאין להם שום דבר משותף והם אפילו לא מחבבים זה את זה. נכון, הוא אף פעם לא היה טיפוס רומנטי ומשתפך וגם אני לא וזה בסדר, אבל יש גבול. הערב למשל הוא חזר ממש מאוחר למרות שהיה יום שישי וישר דחף את הראש לעיתון ובקושי הביט בי וכשכבר כן דיברנו זה היה מכוער ורע ובגלל סיבה כל כך מטופשת - טיגנתי שניצלים, הוא טעם אותם ואמר שזה שרוף ולא מוצלח ומלא שמן. טוב, הרי טיגנתי אותם בשמן ואחד באמת טיפה נשרף. לא משנה, השניצלים המטופשים האלו לא באמת חשובים, אבל נורא נפגעתי מהטון הביקורתי הגועלי שלו.

גם אם אני לא טבח דגול והם לא היו לו טעימים הרי אפשר למתוח ביקורת בצורה פחות פוגעת, לא צריך להיות מרושע כל כך, ולא שאני לא רגיל לסגנון שלו, ככה הוא - בן אדם שלא יודע להחמיא - אומר כל מה שיש לו בראש בלי לסנן ואני יודע את זה, אבל כמה זמן אפשר לחיות בלי מילה טובה? 
בדרך כלל אני לא עושה עניין מדברים כאלו, אבל בתקופה האחרונה אני כל כך זקוק לקצת עידוד, לאיזה מילת שבח, ליחס קצת יותר רך ונעים ממנו ואני לא זוכה לזה יותר. הוא מתנהג כאילו אין בחיים עוד דברים חוץ מניהול תקין של חיי היום יום, אבל זה לא ככה. אנחנו לא רק שותפים לדירה ולרכוש אלא גם בני זוג.

לא מתאים לי להיות רגיש כזה, אבל אני מרגיש כל כך אומלל וחסר חיים. אין לי חשק לשום דבר. כלום, אפילו לא לאונן, פשוט אין לי חשק. הכול נראה חסר טעם ואפור ומדכא. פתאום אני מתחיל לחשוב על פרידה ושונא את עצמי בגלל המחשבות האלו כי איזה מין בן אדם עוזב את בן הזוג שלו אחרי שלושים שנה יחד בגלל דבר כזה?
אני מתבייש נורא ומבולבל, ובעיקר נורא אומלל, ומרגיש שגם אני אשם שהכול ביני לבינו נעשה נוקשה ורע כל כך. כבר היו לנו תקופות רעות ומריבות, אבל תמיד התגברנו. השמן שהחליק את הגלגלים החורקים ביני לבינו היה סקס, ועכשיו, כשזה כבר לא קיים מה נשאר? הרגל, חובות משותפים?
זה לא מספיק. לא לי בכל אופן. עם הבלי סקס אפשר להסתדר, אבל לא עם הריחוק והקרירות האיומה הזו שבה הוא מתנהג כלפי לאחרונה. תמיד הרגשתי שאני הבן אדם הכי חשוב וקרוב לו בעולם, גם כשרבנו זה היה תמיד בלהט ועם הרבה רגש ועכשיו הרגש כאילו מת, אני והוא כבר לא חשובים בעיניו, ככה אני מרגיש ולא יודע איך להסביר את זה וחושש שאולי זו סתם הרגשה חולפת, רגישות יתר שלי בגלל החודשים הקשים כל כך שעברו עלינו אולי אני סתם עושה עניין משטות ומתנהג כמו דביל? תהיתי בבלוג שלי.

אחרי שגמרתי לשפוך את מר לבבי למחשב נשכבתי לצידו ונרדמתי. כשהתעוררתי לפנות בוקר הוא היה למטה בסלון מול הטלוויזיה, ושוב נאחזתי מרמור צדקני שהנה אני שוב לבד, ופתאום הוא חזר, קפוא לגמרי, והתכרבל איתי מתחת לשמיכה, ואז דיברנו, קצת - אנחנו אף פעם לא חופרים כמו שעושים הצעירים. בפעם היחידה שבה ניהלנו שיחת עתיד יחסינו לאן הייתה לפני שלושים שנה בחורף אחד קר, שנינו היינו ערומים למחצה במכונית הישנה שלו שחנתה בחניון של בית הקברות, מקום המפגש שלנו באותם ימים רחוקים לפני שעברנו לגור יחד, וזה נגמר בפיצוץ אדיר ובאומללות גדולה. פתאום הוא אמר שהוא לא בטוח שהוא אוהב אותי, ואני שעד אותו רגע הייתי קליל וזורם (וזה עוד לפני שהמציאו את הביטוי הזה בכלל) הפחדתי אותי ואותו כשפתאום התפרצתי בצורה שהפתיעה את שנינו, פרצתי בבכי ודרשתי ללכת הביתה מיד ועכשיו! איך זה נגמר בדיוק אני כבר לא זוכר, אבל עובדה שאנחנו עדיין יחד, מקפידים לחשוב טוב לפני שאנחנו פותחים את הפה.

מה שקרה הבוקר זה שהתחבקנו לנו בקרירות הנעימה והתלטפנו לנו קצת, אבל זה הכול. לו לא עמד ולי לא בא למרות שהוא רצה לגעת בי. הפעם הוא זה שנעלב קצת ולא הבין למה אני לא רוצה – "הרי אתה עושה ביד." הוא אמר, ובצדק.
גם אני לא הבנתי כל כך למה לא. חשבתי על זה קצת ואחר כך ניסיתי להסביר שזה לא כיף לי כשזה לא הדדי. סתם לעשות ביד אני יכול לבד, לא צריך ולא רוצה עזרה וחוץ מזה כל פעם שאני נוגע בו בצורה הזו אני נזכר איך הוא נראה אחרי הניתוח, עם סיכות תקועות לו בעור ועם הקטטר הזה והעור המגולח מסביב ונעשה לי רע. הניתוח היה בתחילת אוגוסט ועדיין לא גדלו לו השערות כמו קודם והמגע בו זיפני ומגרד ופשוט לא בא לי. רוצה סתם חיבוק ומגע אוהב, לא התחרמנות.
ניסיתי להסביר ואני חושב שהוא הבין למרות שהוא טיפה נפגע וציין שהטראומה היא בעיקר שלו, לא שלי, אבל הצלחנו לצלוח את הכעסים וההתמרמרות ושוב ישנו יחד צמודים. בשבע קמנו לאט ובנחת, שתינו קפה יחד ותכננו את המשך היום, ולפני שהוא יצא דנו שוב בשניצלים הארורים ההם, הפעם ברוח טובה ובחיוך, והתנשקנו לפרידה.
אני חייב להכיר בזה שהדברים לא יחזרו להיות כמו פעם, שעברנו טראומה רצינית מאוד, ושהשינוי הוא לא רק אצלו (הוא איבד משקל ויש לו צלקת על הבטן ומן הסתם לא יעמוד לו יותר, או שאולי כן, אבל רק אחרי לקיחת כדור) אלא גם אצלי השתנו דברים, והכל יראה אחרת מעכשיו.

אם חושבים על זה מבינים שבעצם יש שינויים בחיים כל הזמן. מי שחי משתנה ללא הרף, לפעמים השינויים איטיים ויש זמן להסתגל ולפעמים הכול קורה בבת אחת וצריך לקחת את הזמן, להיות סבלניים ולא להתייאש. ואתמול, פתאום, בלי שום אזהרה מראש, נפלטו לנו לפתע כמה משפטים כנים עד כאב על המצב. ככה אנחנו מדברים על דברים שבאמת כואבים, מילה פה, משפט שם. נוגעים ומיד בורחים לנושא אחר. אידיוטי, זה ברור, אבל ככה זה אצלנו. 
הוא ציין בשביעות רצון שהצליח להתאפק ולא ברח לו שתן (בהתחלה הייתה לו בעיה רצינית עם זה) וכשהוא לא עייף המצב אצלו ממש בסדר, ואני שאלתי אם הוא חושב שאולי גם מצב הסקס ישתפר בעתיד.

הוא אמר, קצת בעצב, שהוא לא יודע.

שאלתי אם הוא חושב על זה והוא הודה שכן, כל הזמן.

שאלתי אם זה מעציב אותו ואם הוא חושש שאעזוב אותו.

הוא אמר שכן, זה מאוד מעציב אותו, אבל הוא בטוח שלא אעזוב אותו.

הערתי שהוא במקומי בטח היה מחפש סקס אצל אחרים, ורק אז קלטתי שבשבילו לחפש תחליף לסקס שלנו זה דבר אחד, ולעזוב אותי זה דבר אחר, בעוד שאצלי זה אותו דבר – אצלי, ברגע שאהיה במיטה עם אחר כאילו עזבתי אותו, והערתי שכל השיחה תיאורטית כי בגילי, מי בכלל ירצה אותי?

הוא לא הכחיש והנושא נגמר בכך שהוא ציין שאפשר לקנות תחליף מלאכותי, אבל שהוא לא יקנה אותו בשבילי, אני צריך לעשות את זה לבד כי צריך לבדוק אם הוא מתאים. זה הצחיק אותי - שנינו הרי יודעים שאני אעדיף למות ולא להיכנס לחנות לאביזרי סקס - שאלתי אותו אם הוא חושב שוויברטור הוא כמו נעל שצריך לקנות אותה במידה הנכונה, וגם הוא צחק והשיחה נגמרה בלא כלום.
אחר כך הוא נרדם ואני גלשתי במחשב, קורא בלוגים להנאתי. אחרי כשעתיים הוא התעורר והתחיל לריב איתי - למה אני מתעסק בקריאת סיפורים טיפשיים במקום לכתוב את מכתב התלונה שהייתי אמור לכתוב למועצה? אצלנו אני הממונה על ענייני הכתיבה והתקשורת.
רבנו קצת ויצאה מרירות וכאב, הוא שוב התלונן על הבישולים שלי, ועל הרשלנות שלי, ועל זה שאני לא מנהל כהלכה את הבית, והזכיר בעלבון שאמרתי שאעזוב אותו, ואחר כך הלך למטה לאכול ונשאר לישון שם. הוא חזר לפנות בוקר למיטה ושב והזכיר לי שאמרתי שאעזוב אותו, אבל כשחיבקתי אותו בחסות הקרירות הסתווית המבורכת הוא לא הדף אותי מעליו.
הוא כל כך מרגיז אותי לפעמים. מכאיב לי שהוא מזלזל במה שאני עושה, ומציק לי בצורה קטנונית ולא שם לב שאני כל הזמן מסדר את הבלגן שלו, ואני היחיד שמטפל בניקיון, קניות בישולים - בחוסר כישרון, אבל בכל זאת עושה מה שצריך - בעוד שהוא רק מבקר ומתלונן. ועם זאת רק אותו אני יכול לחבק לפנות בוקר. אין לי איש מלבדו ובסופו של דבר גם לו אין איש מלבדי.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...