שקיעה בברייטון, בריטניה
שקיעה בברייטון, בריטניה. צילום: //joao paulo, Flickr.

 >  >  > 

השנים השקופות - פרק א'

גיל העמידה

יש לי על המחשב תמונות ישנות שלנו שסרקתי ואני מסתכל עליהן לפעמים. הוא דווקא לא השתנה הרבה, עדיין יש לו ראש מלא שיער שצבעו נשאר חום ערמוני כמעט כמו בנעוריו. רק כשמתקרבים רואים שכיום זרקה בו מעט שיבה. אחרי הניתוח גם המשקל שלו חזר להיות כמו פעם, לפני שלושים שנה. אני השתניתי הרבה יותר, השערות הלבינו כמעט לגמרי ועכשיו יש לי מראה כסוף מכובד, גופי התמלא והתעגל, וכיום יש לי משקפיים שגורמות לי להיראות משכיל ומלומד להפליא. רק עיני נשארו אותן עיניים ירוקות כחולות, בהירות, אבל כיום הן עצובות יותר ומוקפות קמטים.

מוזר איך במקום הפנים שהיו לי פעם, פנים צעירים וחלקים, נשקף לעומתי כיום פרצוף כבד, עייף ומבוגר. התלתלים הכהים מפעם הפכו שיבה, אבל הנשמה ששוכנת בגופי שאיבד את הגמישות והמוצקות של הנעורים לא השתנתה, עדיין היא משתוקקת להרגיש, להתלהב ולאהוב.

כן, ברור לי שזה פתטי ואין לי זכות להביט בהתפעלות בחבורת נערים חשופי גו, רצים ומזיעים כדי להכין את עצמם לגיוס. אין טעם לחלום חלומות לחים וצבעוניים עד כאב על התעלסויות באהבה. זמני עבר, נעורי חלפו, חיי הולכים וכלים, רק הלב עדיין כואב, מתפעל ומשתוקק והגוף רוצה, רוצה עד כלות.

בנעורי חשבתי שהחיים נגמרים בגיל חמישים, לא יכולתי להאמין שבגיל המופלג הזה אפשר עוד לאהוב, לרצות, להשתוקק, ואפילו, שומו שמיים, להיות חרמן. אנשים שעברו את החמישים נראו לי מבוגרים מאוד, קשישים אפילו, ושיערתי שבגיל הזה אין יותר טעם לתכנן תוכניות כי אין יותר עתיד לצפות לו, אבל בתמורה יש שקט ושלווה והשלמה שקטה עם החיים - מצחיק אותי להבין עד כמה טעיתי. חשבתי שבגיל העמידה לא עושים יותר כלום חוץ מלספור את הקמטים, להיאנח על כאבים, להתלונן על הבריאות ולהמתין לפנסיה, או למוות, מה שיבוא קודם. הנחתי שאנשים בגיל הזה מתנחמים בכך שהם כבר חיו את חייהם ושעכשיו הם יודעים את כל התשובות ואין להם יותר היסוסים והתלבטויות.

טעיתי, גם בגיל חמישים פלוס החוכמה, השלווה והרוגע רחוקים ממני מאוד. עדיין יש לי תוכניות לעתיד, יש כאבי לב, תשוקות ורצונות, חלומות סוערים ולוהטים, וחרמנות בשפע. גם בגילי עדיין ליבי הקשיש והסדוק מתכווץ מכאב כמו בנעורי ועדיין דמעות עלבון ילדותיות עולות בעיני למרות שכיום הן מוקפות קמטים. 

קשה לי לדבר בכנות על סקס, גם על כסף קשה לי, אבל על סקס עוד יותר. ככה זה אצל בני הדור שלי. ואם כבר מדברים על בני דורי - בנעורי כולם ידעו מה טוב ומה רע, מי בסדר ומי לא, מה חוקי והגון ומה פלילי ולא בסדר. כיום הכל אחרת, שונה ונזיל יותר ואני כבר לא בטוח מה נכון ומה לא. פתאום זה שאתה מסתפק בבן זוג אחד ומרגיש רע עם בגידות נראה משונה ולא טבעי, והסלידה משתייה וסמים זו בכלל התחסדות, ומה אתה עושה סיפור מעישון חשיש? הרי אלכוהול נחשב לסם מזיק הרבה יותר ודווקא הוא חוקי.

יכול להיות שהם צודקים אבל מה אפשר לעשות שאני לא שותה ולא מעשן ודי פוחד לאבד שליטה וגם לא רואה סיבה לזה?

לזה אין להם תשובה, חוץ מאשר להגיד לי שאני פולנייה לחוצה ושמרנית.

נו, טוב. מה לעשות? כנראה שהם צודקים.

גם להסתובב מצוברח ועצוב כי יש לך בעיות נראה להם מטופש. למה שלא תיקח משהו שיעשה לך מצב רוח טוב? כדורי אושר כאלו. קח ותתחיל לחייך, כולם עושים את זה כיום אומר לי אפילו הרופא, כאילו שהכדורים האלה יפתרו את הבעיות שלי.

הקיץ הוא התקופה הפחות טובה שלי - בעיקר בסוף הקיץ כשכבר נמאס והגוף היגע צועק די לזיעה ולחום - אבל רק אתמול קלטתי פתאום שאני באבל, אבל על משהו חשוב ויקר, דבר שהיה לי תמיד מובן מאליו ונגמר אחרי הניתוח של הוא. הוא עוד מחבק, מתרפק, אוהב אבל זה הכול, אין לנו יותר סקס ספונטני כמו פעם, ולא יהיה יותר.

אני מנסה להסתגל לרעיון שלא עוד. זה לא יחזור, זה נגמר, נגמר כמו הנעורים והבריאות ועצוב לי, עצוב ומדכא והכי גרוע שאין לי עם מי לדבר על זה. זה לא שאין לי חברים, אבל אני יותר מידי פולניה מכדי לספר על דבר כל כך אינטימי למישהו, מטבעי אני אדם סגור מאוד שלא יודע איך לשתף. כלפי חוץ אני עושה רושם ידידותי ונחמד, אבל בענייני האישיים אני שושו לגמרי, במיוחד אני מתקשה לדבר על סקס. בחיים לא דיברתי על דברים אינטימיים כמו מין עם אף אחד, אפילו עם בן הזוג התקשורת בנושא הזה הייתה יותר ברמזים מאשר בשיחה גלויה, אז עם זרים?

אני לא מסוגל לספר לאיש שהאדם היחיד שנגעתי באבר המין שלו בעשרים השנים האחרונות לא מסוגל יותר להעמיד את הזין. מתבייש לגלות שהמצב שלו גוזר עלי התנזרות מסקס אלא אם כן אוננות נחשבת לחיי מין? (היא לא) עדיף לי למות ולא לגלות דבר כזה.

נכון, תמיד עשיתי ביד במקביל לסקס איתו, אבל זה היה תמיד משהו פרטי שלי שעשיתי כשבא לי, אף פעם לא העיקר, וכיום זה הדבר היחיד שנשאר וזה עצוב. נכון, למות עצוב יותר, ויש דברים חשובים יותר שאפשר לאבד, את הראייה למשל, או את כושר התנועה, או חלילה יד או רגל, אבל בכל זאת, המחשבה על מה שאיבדתי מפילה אותי לתהום חשוכה של עצב.

ואל תגידו לי לדבר איתו על זה, זה לא מעשי, גם ככה הוא מדוכדך, עצבני ומודאג, ומרגיש אשם כלפי. לאחרונה הוא נחמד מידי אלי, כאילו מנסה לפצות אותי ולהודות לי שאני איתו. זה כל כך לא הוא, כל כך נוראי שאין לי מילים לתאר את זה. עדיף כבר כשהוא כועס ועצבני ומוציא עלי את הזעם שלו. גם זה קורה פה ושם.

אז מה פלא שאני עצוב ומודאג מידי פעם. הרווחתי את זה ביושר, ויחד עם זאת נא לא לרחם עלי, אני עדיין מחייך פה ושם, כמו שקרה הבוקר למשל, הוא חזר למיטה (אחרי שהלך לראות בלילה טלוויזיה בסלון) קפוא כולו ואיזה כיף היה לשים על שנינו שמיכה זוגית קצת יותר עבה מהפיקה ולהתחבק קצת. כבר שלושים שנה אני נהנה לחוש איך הגוף שלי ושלו משתלבים זה בזה בשלמות ואיך כף היד שלו מונחת על גבי בדייקנות כזו שמיד מרגיעה אותי ומשגרת אותי לשינה ערבה ונעימה.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...