אילוסטרציה. צילום: Robert Couse-Baker, Flickr.

 >  >  > 

שלילי וחיובי - פרק יב'

מילואים

"מילואים?" בהיתי מופתע במעטפה החומה הצבאית שהשם שרגא פולאק היה מודפס עליה בבירור. "אבל אמרת לי שמאז מלחמת לבנון השנייה אתה כבר לא עושה מילואים?"

"כן." האירו פניו של פולי למראה המעטפה, "כמה ימים אחרי שהמלחמה התחילה ביקשו שניתן תרומות דם והייתי חייב לגלות למפקד שלי שאני נשא. כמובן שמיד העיפו אותי מהצבא, אבל מאז החליטו שגם נשאים יכולים לעשות מילואים אם הם רוצים, וכמובן שמיד התקשרתי וביקשתי שיחזירו אותי."

"למה?" נדהמתי, "בשביל מה לך לעשות מילואים?"

פולי התבונן בי במין פליאה תמימה שגרמה לי לרצות להגן עליו מפני העולם הרע והאכזרי, הוא היה כזה ילדותי לפעמים... לא פלא שהוא ויותם הקטן הסתדרו כל כך טוב יחד. "מה זאת אומרת למה? למה שאני לא ארצה?"

"כי... כי זה בזבוז זמן כזה, מה, לא?"

"בהחלט לא. אני אמנם כבר לא ביחידה לוחמת, אבל אני עושה עבודה מאוד חשובה בחיל הרפואה, ובמקרה חירום שאני מקווה שלא יגיע אני עדיין יכול לתפקד כמו חובש. אני גם צלף לא רע, אני מקווה שאני לא אצטרך... לא משנה, העיקר שאני יכול לתרום כמו כולם."

"איזה כולם? טמבל, כל מי שרק יכול מנסה להשתמט מהמילואים."

"לא אני, ובטח שלא אף אחד מהפלוגה שלנו. אני עושה הדרכות ורענונים לחובשים, וגם עובד ביחמי"ם... לא כל כך זוהר, אבל בהחלט חשוב. מאוד כאב לי שזרקו אותי מהמילואים ואני יודע שגם גואל הצטער נורא שעזבתי, ברגע שהחליטו שנשאים יכולים להתנדב הוא ישר התקשר אלי, הוא ידע שאני אשמח מאוד לחזור."

"רק רגע, מי זה גואל?"

"גואל בוזגלו, חבר טוב שלי והבחור הראשון ש... אתה יודע."

"לא, אני לא יודע."

"נו, אל תהיה דביל תומי. גואל היה הראשון שהזדיינתי איתו וגם אני הייתי הראשון שלו. נפגשנו בלשכת הגיוס כשעוד היינו בתיכון ומאז אנחנו בקשר, היינו יחד רוב השירות הסדיר ואחר כך הוא עזב להולנד, קצת לפני מלחמת לבנון השנייה הוא חזר לארץ ואז... בזמן המלחמה אני ושלומי היינו כרגיל באחד הבלגנים שלנו והוא ואני... נו, טוב, זה סיפור ישן. הוא חי כיום בתל אביב עם החבר שלו ואנחנו נפגשים רק במילואים ו..." הוא השתתק והסמיק קצת.

"ומה?" שאלתי, נרגז מעט, "אתם מזדיינים במילואים?"

"לפעמים, זאת אומרת, לא תמיד, זה תלוי."

"תלוי במה?"

"במצב שלנו באזרחות, למה אתה עצבני כזה, אתה מקנא?" פרח חיוך קנטרני מרוצה על פניו.

"כן, קצת." הודיתי בחמצמצות, ולזכותו עלי לציין שהוא מיד הרצין ונחפז לחבק אותי ולהבטיח לי שעכשיו, כשאנחנו יחד, כמובן שהוא לא יעשה כלום ויתאפק גם אם לא ניפגש שבועיים תמימים.

"באמת יפה מצידך." הוספתי להיות חמוץ.

פולי גיחך ואמר שהוא יזמין את גואל לישון אצלנו בלילה לפני שהם יצאו יחד לרמת הגולן וברגע שאני אכיר אותו אני בטח אהיה רגוע יותר.

"או שכן או שלא." סירבתי להתפייס.

"נו, די." חזר פולי לצחוק, "מה עובר עליך? לא מתאים לך לקנא, גם אני לא אומר כלום כשאתה מתקשקש שעות עם האקס שלך במסנג'ר ויושב מול המצלמה בלי חולצה כדי להשוויץ לפניו כמה טוב אתה נראה מאז שחזרת להתאמן."

"זה היה פעם, מאז שסיפרתי לו שנינה בהריון הוא כל כך כועס עלי שהוא כבר לא מוכן לדבר איתי."

"שטויות, יעבור לו. ברור שהוא עדיין חולה עליך, תן לו עוד כמה ימים והוא יתגבר על זה."

"בכל זאת עדיף היה שלא היית מספר לו."

"למה לא? מה זה עניינו? אני עדיין לא מבין למה הוא התעצבן כל כך, וחוץ מזה איך אפשר להסתיר אישה בחודש השישי? ולמה בכלל שתעשה את זה? אני במקומך הייתי מספר לכל העולם שעומד להיוולד לי ילד."

וזה באמת מה שהוא עשה, שמח לקראת התינוק שייוולד הרבה יותר ממני. אני לעומתו די פחדתי מכל העניין הזה, תוך כדי התהליך נתקפתי היסוסים ופקפוקים והמשכתי בניסיונות ההפריה עם נינה רק כי לא היה לי נעים לשנות את דעתי. בסתר ליבי הייתי בטוח שזה לא ילך ובסופו של דבר היא תתייאש ותוותר. איש לא היה נדהם יותר ממני כשהיא נכנסה סוף סוף להריון.

ככל שההיריון שלה התקדם ככה הייתי יותר לחוץ והתגובה ההמומה ואפילו כועסת של דייב הגבירה את חששותיי. גם הקשר עם דייב נשמר והתפתח בגלל פולי. לפעמים היה לי נדמה שהוא מעודד את השיחות שלי עם דייב כדי שיהיה לו יותר זמן פנוי לשבת ולכתוב בלי שאנדנד לו שיעזוב את המחשב ויבלה איתי. מצד שני גם הוא שוחח די הרבה עם דייב שנדהם מהאנגלית הטובה שלו וחיבב אותו מאוד.

פולי היה מאוד אמפאטי וסבלני עם דייב, התעניין בחייו, שאל אותו שאלות מאוד חטטניות וחלב ממנו פרטים על ההתמכרות שלו לקריסטל, דורש לדעת איך בדיוק זה מרגיש, ומה ההבדל בין סקס עם ובלי... הזהרתי את דייב שכל מה שהוא מספר פולי עלול להופיע באיזה סיפור בעברית, סיפור שיופיע גם באינטרנט, אבל דייב רק צחק ואמר שלהיות מקור השראה לסופר אמיתי זה כבוד גדול בשבילו, ושבזכות פולי אולי הוא יצליח לנסות לקרוא בעברית. 

"מזל שדייב חי באמריקה, אחרת עוד הייתה יוצאת לכם לא בכוונה שלישייה." העיר רובי בעוקצנות, "האקס שלך נראה לי די מוקסם מפולי, אני במקומך הייתי נזהר."

"שטויות, הוא חי בסן פרנסיסקו ואנחנו פה. אין מצב שהוא יגיע לארץ, הוא פחדן מידי, כמה שהסברתי לו לא עזר, הוא משוכנע שכולנו מסתובבים במדים כל הזמן, הולכים עם נשק, חיים ממלחמה לפיגוע וכל הזמן מתחמקים מקטיושות."

"באמת, מעניין למה?" אמר רובי וניסה לחייך, אבל יצאה לו אנחה. מאז שהוא נעשה אבא הוא פתאום התחיל להיות נורא מודאג מעתיד המדינה.

"נו, טוב... זה לא שכל כך רע פה." ניסיתי לנחם אותו.

"לא יודע, נכון שדברים שרואים משם לא רואים מפה, אבל האמת שהתרגלנו למצב מאוד לא בריא... בשום מדינה נורמאלית אין דבר כזה... תדבר פעם עם מישהו שלא חי כאן מאז שנולד ורואה את מה שקורה אצלנו קצת מהצד, מישה למשל, אם לא הקבלן הערבי שלו הוא כבר מזמן היה בורח מפה." 

היחסים שלנו עם דייב התערערו אחרי שפולי פלט בקלות דעת שנינה - השכנה ההרה שלנו - צריכה ללדת בעוד שלושה חודשים ושאני מתרגש ומודאג כבר מעכשיו. דייב התחיל לחקור מי היא ומה פתאום אני מתרגש, פולי הלך סיפר לו הכול, והתפלא מאוד למה דייב מתרגז. הבעיה היא שהוא לא הכיר את דייב כמוני ולא ידע מה הדעות שלו בנושאים האלו, אחרי שדייב התאושש מההפתעה הוא הרצה בפני פולי הנדהם את התיאוריות שלו על משפחות, ועל תרבות קווירית שצריכה להיות שונה לגמרי מהסטרייטית, ועל הטיפשות שבהבאת ילדים לעולם האכזר הזה...

פולי, הטמבלון התמים הזה, התווכח איתו והתעקש לא להבין, ושאל מה לדעתו של דייב היה קורה אם גם הוריו היו חושבים ככה? דייב התרתח כהוגן ואמר שהלוואי והם לא היו מביאים אותו בכלל לעולם, ובעצם עדיף שגם הם לא היו נולדים, בעיקר לא אבא שלו ה... וכמו תמיד כשהגיע לדבר על הנושא הזה הוא התחיל להתלהם, קילל את אביו וגילה לפולי ההמום מה בדיוק הוא חושב על הבן זונה הסדיסט הזה, מאחל לו וגם לאימו, הכלבה הצבועה, שימותו שניהם בייסורים...

"אני לא מוכן לשמוע יותר את הדיבורים האלה!" צעק עליו פולי, מזועזע, "גם אם ההורים שלך לא מושלמים עדיין אתה צריך לכבד אותם."

"לכבד אותם!" צרח דייב בחזרה, "לכבד את החראים האלו? את ה..." מזל שנכנסתי בזמן והפסקתי את הויכוח.

אחר כך שניהם שפכו לפני את ליבם, דייב מצד אחד, פולי מצד שני, מתלוננים זה על זה דווקא בפני. הבנתי את נקודת ההשקפה של שניהם, מצד אחד הייתי שותף לאכזבה של דייב ממוסד המשפחה ופחדתי מההורות, אבל מצד שני לא ראיתי שום תחליף להורים ולמרות החשש שאדפוק לגמרי את החינוך של הילד שייוולד לי רציתי להיות אבא.

פולי נרגע די מהר - מטבעו הוא לא טיפוס נוטר טינה, ואף פעם לא הצליח לריב עם מישהו לאורך זמן, הוא תמיד ניסה להבין ולסלוח – אבל דייב המשיך לכעוס ולרטון והתייחס לאבהות העתידית שלי כאל בגידה. לא עזר שאמרתי לו שזו רק תרומת זרע, ושאני לא מתכוון לגדל את הילד שייוולד, אני רק אלווה אותו מהצד, אתמוך כספית ואעזור במקרה חירום, "אבל זה הכול." הרגעתי את דייב הכועס.

"חשבתי שאתה חושב כמוני, שאתה מבין..." הוא ממש נחנק מרוב עצבים, "למה עשית שטות כזו?"

"דייב, בחייך זה לא סיפור כזה רציני..." לא ידעתי למה עשיתי את זה, אבל עובדה שעשיתי וכל פעם שנזכרתי שאני עומד להיות אבא התרוצצו בתוכי רגשות של פחד ושל שמחה, נאבקים זה בזה.

"אם כולם יחשבו כמוך דייב." בא פולי לעזרתי, "האנושות תכחד בעוד עשרים שנה, זה מה שאתה רוצה? שלא ייוולדו יותר תינוקות בעולם?"

"מה אכפת לי מהאנושות? אכפת לי מתומי, בשביל מה הוא צריך את הסיבוך הזה? וחוץ מזה אני לא מדבר על האנושות אלא על הומואים, הם לא צריכים להביא ילדים, בטח שלא עם לסביות מתוסבכות, איזה מין ילדים יצאו לכם? לכל ילד יש שתי אבות, שתי אימהות... הם יצאו דפוקים לגמרי. יש מספיק סטרייטים דפוקים בעולם, שיביאו ילדים ויאמללו אותם וידפקו להם את החיים, למה אתה צריך להסתבך בזה?"

"לא כל ההורים מאמללים את הילדים שלהם, יש המון משפחות מאושרות שמגדלות ילדים נורמאליים." אמר פולי בכעס.

"באמת? אז למה אתה לא הולך ומכניס איזה כוסית מטומטמת להיריון?" התעצבן דייב, מדגיש בצעקה את האתה.

"כי אני נשא איידס, וזה מזכיר לי, מתי אתה מתכוון ללכת להיבדק?" החזיר לו פולי מנה אחת אפיים מדגיש מצידו גם כן את האתה.

"אף פעם!" צרח דייב בקולי קולות, כמו שהוא היה עושה כשהיה מתעצבן מאוד וכל הנימוקים ההגיוניים היו אוזלים לו, וסגר את המחשב שלו, משאיר אותנו בוהים במסך חשוך. מאז עבר כבר שבוע ולא שמענו ממנו כלום.

"אם הוא היה שומע שהתנדבתי למילואים הוא בטח היה מתרגז כל כך עד שהיה קופץ מהמחשב ישר לפה וחונק אותי." צחק פולי, שכמובן סלח לו אחרי כמה שעות ואפילו ריחם עליו, מעלה השערות שונות ומשונות על ילדותו האומללה של דייב שבגללה הוא נעשה דיכאוני דפוק כזה, בלתי מסוגל לקיים זוגיות אוהבת, וכיוצא בזה מיני קשקושי פסיכולוגיה בגרוש.

התאפקתי ולא אמרתי לו שישאיר את ההסברים הרדודים האלו לגיבורי הסיפורים הבדויים שלו, ועשיתי כמיטב יכולתי להדחיק את הדאגה לדייב, דאגה שלא שכחה גם אחרי שעברה שנה מאז שנפרדנו סופית.

היו לי צרות אחרות בינתיים – אחי וגיסתי גילו (באשמת פולי הקשקשן כמובן) שעוד מעט ייוולד לי תינוק, והתעקשו להכיר את נינה ולנדנד לי בגללה. הם ופולי התיידדו בצורה מוזרה מאוד, מתנהגים כאילו הם קרובי משפחה, ודי מהר התברר שגיסתי האנטיפתית מכירה היטב את אימא של פולי, ושהן עבדו פעם יחד... על כורחי שקעתי בתוך משפחתיות דביקה, הזמנות לארוחות משותפות, איחולים ודרישות שלום לכולם נשמעו בכל שיחות הטלפון היום יומיות שניהל פולי עם אחי, שעבד עם אחותו. הקשרים בין המשפחות שלנו עוררו בי תחושת מחנק מבוהלת. מזל שהיה לי את הפייגלע לברוח אליו מכל ההתרגשות המשפחתית הזו שהתגברה מיום ליום בגלל התינוק החדש. 

יום לפני שפולי יצא בחדווה (שעצבנה אותי) למילואים, הגיע אלינו גואל שהתברר כגבר שמנמן ועגול פנים עם חיוך מדבק וראש עמוס תלתלים. בנסיבות רגילות הייתי בטח די מחבב אותו, או לכל הפחות לא מתעב אותו, אבל עיני העגל הלחות שהוא תלה בפולי, וההערצה הגלויה שלו לאקס שלו הרגיזו אותי מאוד. באותו ערב הם דיברו המון, צוחקים כל הזמן, מעלים זיכרונות וזוללים מעדנים. נשארתי ער זמן רב ככל שיכולתי, אבל בסופו של דבר הייתי חייב ללכת לישון. הם נשארו עוד שעה שלמה בסלון, מסתכלים על איזה סרט אידיוטי, צוחקים עד סופו ורק אז פרשו לישון.

"הוא מסתכל עליך כאילו הוא מת לרדת לפניך על הברכיים ולמצוץ לך." אמרתי לפולי כשהוא הגיע סוף סוף למיטה, ונעלבתי כשהוא צחק ואמר שאני חמוד כשאני מקנא. "אתה טועה לגמרי, אני לא מקנא." אמרתי בהדרת כבוד, והפניתי אליו את גבי.

הוא הפך אותי אליו חזרה ונשכב עלי, מפייס אותי בנשיקות ובליטופים, מבטיח לי שגואל מאוהב לגמרי בחבר שלו ונאמן לו לחלוטין, ושגם הוא יהיה נאמן לי עד הסוף המר, וגם אם יסבול מכאב ביצים, התבדח, הוא לא יבגוד בי, ואפילו כשיאונן יחשוב רק עלי ולא על החיליים הסדירים הצעירים והרעננים שיסתובבו בבסיס. "מצחיק מאוד." רטנתי בעלבון, אבל פולי צחק, מתעלם מהזעפנות שלי, והמשיך לפנק אותי, ולגעת בי ולספר לי כמה אני חמוד וכמה הוא אוהב אותי.

זה נגמר בסקס עדין ומתמשך שהותיר אותנו עייפים ומסופקים. ישנו חבוקים כל הלילה, ובבוקר נפרדנו בנשיקות ובחיבוקים, גם נינה ותולי ורובי קמו מוקדם כדי להיפרד מפולי שנראה ממש סקסי עם מדי ב' ואפילו אחי התקשר להגיד עוד פעם שלום... אפשר לחשוב שהוא יצא למשימה מסוכנת מאחורי קווי האויב ולא לסדר מחסנים של ציוד רפואי, לתת הדרכות למילואימניקים משועממים ולעשות שמירות בבסיס עורפי משמים. 

למרות הכול נדהמתי לגלות כמה אני מתגעגע אליו. כל כך מהר התרגלתי לנוכחות הנעימה והרגועה שלו לצידי, לחיבוק שלו בלילה, לחיוך ולקפה שהיינו שותים יחד כל בוקר, זה לא היה רק הסקס, שגם אליו התגעגעתי, אלא פשוט אליו, למבט, לריח ולמגע.

"מה קרה אדי?" שאלתי את אדי כשחזרנו יחד מהפייגלע בתום משמרת סוף שבוע ארוכה ומתישה. "למה אתה עצוב כזה בזמן האחרון? לך לפחות מחכה חבר בבית, אני חוזר למיטה ריקה."

"ואני חוזר למיטה מלאה מידי." רטן אדי, "וזה לא שאני לא אוהב נורא את יותמי, אבל רובי פשוט מגזים, הוא חי בשביל הילד הזה ומפנק אותו בצורה מגעילה. יותם במיטה שלנו כמעט כל לילה ואין לנו רגע רק לעצמנו, גם כשהוא אצל תולי זה כל הזמן יותם פה ויותם שם, וכל רגע פנוי הוא עם תולי והילד, מאז שיותם נולד אני נסחב מאחורה כמו איזה גלגל חמישי מיותר, ועכשיו גם נינה..."

"מה נינה? מה היא עשתה לך?"

"כלום, היא היחידה שמבינה אותי, אבל מאז שגם היא בהיריון אני מרגיש מיותר לגמרי." התלונן אדי, "ואני לא זוכר כבר מתי היה לי סקס, רובי..." הוא הניד את ידו בתנועת ייאוש ושקע בשתיקה קודרנית. כשהגענו הביתה הוא ירד איתי מהרכב ונכנס אלי במקום להיכנס לדירה של תולי ונינה, שם המתין לו רובי אחרי שהשכיב את יותם לישון, ונשאר לשבת לצידי.

"רובי מתנהג כאילו זה לא בסדר לרצות סקס אחרי שיש לך ילדים." שפך לפני אדי את ליבו, " ומאז שתולי התחילה ללמוד לתואר שני הוא לוקח על עצמו את כל הטיפול ביותם כדי לעזור לה ושוכח אותי."

"רובי בחור טוב." ניסיתי להרגיע אותו, שואל את עצמי למה הוא עומד כל כך קרוב אלי.

"כן, ממש. הוא עוזר לכל העולם, ואותי הוא מזניח." הניח אדי את ידו על כתפי, נצמד אלי מברך עד פטמה, מחייך אלי חיוך שלא השתמע לשתי פנים.

"אדי, בחייך..." נרתעתי, "מה עובר עליך?"

"אני חרמן נורא, ותמיד מצאת חן בעיני, וגם אתה בטח... פולי במילואים כבר שבוע שלם, אני די בטוח שהוא והאקס שלו..."

"אדי, מספיק, די. אני מבקש ממך." עצרתי בעדו ברגע האחרון, "אם יש לך בעיה עם רובי תדבר איתו, ואם אתה חייב סקס אז עדיף עם מישהו אחר, איזה סטוץ עם זר שלא תפגוש יותר אף פעם. אני ואתה זה לא רעיון טוב, אל תשכח שאני עובד אתך ואנחנו נפגשים כל הזמן ו... זה פשוט לא רעיון טוב אדי." הבטנו זה בזה במשך רגע ארוך שבו חל בשנינו מעין היפוך תפקידים מוזר - אדי התחרט על החרמנות הפזיזה שלו ונסוג, בעוד שאני נעשיתי חרמן מקרבתו אלי ואולי מעצם הרעיון שגבר צעיר ויפה רוצה בי והצטערתי שדחיתי אותו כל כך מהר.

"אתה צודק." אמר לבסוף ונאנח, "אני צריך לדבר שוב עם רובי, ואם הוא לא יבין... תודה תומר." נשק על לחיי והסתלק במהירות, משאיר אחריו ריח נעים של גבר צעיר ומיוחם. הלכתי למיטה ועשיתי שוב ביד, והפעם חשבתי לא רק על פולי... 

כמה ימים אחר כך עליתי עם רובי לקומה השנייה של הפייגלע כדי להכין את החדרים הפרטיים למסיבה שעמדנו לערוך באותו לילה בשביל צביקה וחבר מרעיו. "אז מתי פולי חוזר?" שאל רובי, כמשיח לפי תומו.

"ביום ראשון הבא. הוא עשה איזה קומבינה עם מישהו, ויתר על יציאות וקיצרו לו את המילואים בארבע ימים."

"אחלה, אבל יצא לך להיות לבד שבועיים שלמים, אתה בטח נורא חרמן." הציץ רובי לעברי, ולרגע הייתי בטוח שהוא יודע על מה שכמעט קרה ביני לבין אדי ונתקפתי מבוכה.

"אהה... אני... זה בסדר, שבועיים זה לא נורא. אחרי הכול אני כבר לא ילד." גמגמתי.

"לא, אתה גבר." הסכים איתי רובי, "ואתה נראה נהדר מאז שהתחלת שוב להתאמן, גם קודם היית בסדר, אבל עכשיו אתה נראה ממש טוב."

היה משהו לוהט כל כך במבט שלו... פתאום התחלתי להזיע. "תיזהר עם המחמאות האלו רובי, אני עוד אחשוב שבא לך עלי." ניסיתי להתבדח.

רובי נשאר רציני לגמרי. "בטח שבא לי, אני עוד זוכר את מה עשינו אז, כשהקמנו את הפייגלע, זוכר מה היה כשבאת אלי לחדר?"

הרגשתי איך הדם זורם מהר יותר בעורקי ופתאום חשתי את הדופק הפועם בחלצי. "זוכר, בטח שזוכר רובי, אבל זה היה אז, והיום... היום זה אחרת."

"לא כל כך אחרת."

"מה זאת אומרת? הרי אתה ואדי... אתם עדיין יחד, לא?"

"כן, אנחנו יחד וטוב לנו, למרות שהוא מקטר כל הזמן שאני מזניח אותו."

"אז תפסיק להזניח. זה שיש לך ילד לא אומר שאתה לא יכול ליהנות מסקס עם החבר שלך."

"אני יודע, ואני נהנה מאוד, אבל..." רובי השתתק ברוב משמעות, הניח יד מגששת בין רגלי וחייך בשביעות רצון, "אבל הבעיה עם אדי היא שהוא לא כמוך." סיים את דבריו.

"למה אתה מתכוון לא כמוני?" שאלתי, ומשום מה לא התרחקתי ממנו ולא מחיתי כשהוא התחיל להתעסק עם רוכסן מכנסי.

"אני מתכוון שאדי המתוק שלי, החבר החמוד שלי שאני חולה על התחת הלבן שלו לא מסוגל להעמיד תמיד את הזין."

"למה אתה מתכוון תמיד? לכל אחד יש לפעמים בעיה בתחום הזה רובי, בשביל זה יש ויאגרה, למרות שאדי עדיין די צעיר, אבל..."

"זה לא עניין של גיל." הפסיק אותי רובי, מושיב אותי על אחת הספות, "זה עניין של תרגיל."

"אני לא מבין." המשכתי להיות דביל, כנראה שכל הדם שזרם מראשי לכיוון דרום האט את מוחי.

"זה בסדר, אתה לא צריך להבין." משך רובי את מכנסי למטה, ולפני שהבנתי מה ואיך הוא הלביש על הזין הזקוף שלי קונדום, ואחר כך, בלי לבקש רשות, פשוט התיישב עליו.

אם מישהו משתמש בך כמו בוויברטור, בלי חיבוקים ונשיקות, רק סקס נטו, זה נחשב לבגידה? תהיתי ביני לבין עצמי. לא הייתה לי תשובה לזה כי דקה אחר כך המוח שלי הפסיק לגמרי לפעול וחזר לחשוב רק אחרי ששנינו גמרנו.

גם אחרי שרובי משך מעלי את הקונדום וזרק אותו לאסלה לא הייתה לי תשובה. השאלה הזו הייתה פשוט מסובכת מידי, במיוחד אחרי שהכנסתי עוד גורמים למשוואה הנפיצה הזו. גורמים כמו ההנאה שלי מעצם העובדה שזה היה מישהו אחר חוץ פולי, ושאותו מישהו אחר היה בעצם הבוס שלי, למרות שהיה גם חבר וגם שכן, וגם בחור שחיבבתי באופן כללי, אבל חיבבתי גם את הבן זוג שלו, והכרתי ואהבתי גם את בנו הקטן, ואת אימו, ואת הבת זוג שלה שעמדה ללדת את הילד שלי...

"רובי, אני באמת לא רוצה להעליב, וזה היה באמת זיון מדהים, אבל יש לי הרגשה שיכול להיות שזה לא היה רעיון כל כך טוב." אמרתי, בעודי מושך עלי את המכנסים.

"אתה צודק." הסכים איתי רובי, מתעסק גם הוא ברוכסן מכנסיו, "אבל זה היה אחלה זיון, ובאמת שהייתי צריך אותו."

"אבל למה אתה ואדי..."

"כי הוא לא מסוגל. ניסינו והוא פשוט לא יכול, כל פעם שהזין שלו מתקרב לחור שלי הוא נופל, אני לא בא אליו בטענות, הוא כזה ודי, אבל אני... מידי פעם אני צריך... זה סתם עניין קטן ולא חשוב, אתה יודע איך זה."

"כן, בסדר. אין בעיות רובי, אבל הייתי מעדיף שאף אחד לא ידע על העניין הקטן הזה."

"גם אני." אמר רובי והסמיק קצת, אבל ממש מעט. הבטנו זה בזה ובלי מילים החלטנו שלא נדבר על זה יותר, ובאמת שתקנו ולא אמרנו כלום. אני בטוח שהוא לא אמר כלום לאדי שנראה לאחרונה עליז ושמח יותר, ואני לא אמרתי כלום לפולי ששמח מאוד לחזור הביתה, וסיפר לי ברגש כמה הוא התגעגע אלי. אמרתי שגם אני התגעגעתי ושאלתי אותו למה גואל, החבר שלו שהביא אותו עד הבית, המשיך ישר לתל אביב למרות שניגשתי לרכב שלו והזמנתי אותו להיכנס, לשתות משהו ולמתוח את הרגלים.

גואל הודה לי בנימוס, אבל סירב, ובלי להביט לי בעיניים נפרד מאיתנו בזריזות, מתניע בחיפזון ונוסע לתל אביב במהירות כאילו מישהו רודף אחריו.

"מה הבעיה שלו? למה הוא לחוץ כל כך?" שאלתי את פולי, פותח את כפתורי המדים שלו.

פולי משך בכתפיו, "עזוב, מה זה משנה? העיקר שאני שוב בבית." אמר, וסתם לי את הפה בנשיקה.

"כן, זה הכי חשוב." הסכמתי איתו, ויותר לא דיברנו על זה. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...