קשת
קשת. צילום: סער מור, צילום עצמי.

 >  >  > 

מעבר לקשת בענן - פרק ב'

הזמני

עברו מעל עשרים שנה מהרגע בו ירדו, עייפים ותשושים, מהטיולית הרעועה שלהם עד שזכו לרבוץ על החול החמים בלילה הנעים הזה,  מעשנים את החשיש המשובח שגידלו במו ידיהם, לוגמים בירה מעולה שזיקקו בעצמם, מעל ראשיהם מתנוסס דגל גאווה צבעוני.

הם נפגשו בדרך לזמני ובמשך היומיים המתישים מאוד שארך המסע למדו להכיר זה את זה היטב והפכו לקבוצה מאוחדת.

הגבר המבוגר שדאג לאימו החולה ושחשב שהגירוש קרה באשמתם היה בעברו מנהל בית ספר, ומרגע שגילה להם שתלמידיו לשעבר כינו אותו חומי נגזר דינו להיקרא חומי עד סוף חייו.

לבריון הכועס, גלוח הראש שנעל מגפי עור קראו יעקוב פלדמן. "תקראו לי פלדי." פקד עליהם, והם צייתו כי השם הלם אותו.

הצעיר צהוב הפלומה ומרוט הגבות היה צוף. "שם של פיה." צחק בחור נאה בעל מבטא אמריקאי קל ועיניים כחולות יפות שנקרא תומי.

הם החלו את המסע יחד והמשיכו לדבוק זה בזה עד הסוף. "אולי אלוהים תכנן שתיפגשו ותהיו חברים?" שאל בתמימות דניאל הצעיר.

"אולי." הסכים בנצי ונישק את לחיו, מעדיף לא לריב על משהו כל כך חסר משמעות כמו אלוהים.

פעם הוא היה נושא נאומים לוהטים נגד הדת ואלוהים, טוען בעקשנות שהוא מסרב להאמין במי שלא מאמין בו, אבל אחרי שעבר את הזמני הוא לא חש עוד צורך להיות תמיד צודק.  

מוזס הזקן היה האדם הראשון שהם פגשו כשירדו מהטיולית ונגררו לעבר שער המחנה, נוקשי אברים ועייפים מהנסיעה הממושכת. הנהג אמר להם ללכת לאן שהם רוצים, ולמצוא להם מקום פנוי בכוחות עצמם והסתלק לדרכו, משאיר אותם ברחבת המסדרים.

כל נוסעי השיירה החלו לשוטט במחנה הגדול מחפשים מכרים וחברים ומיטות פנויות, אבל הם, במקום להתפזר איש לנפשו, דבקו זה בזה. המחנה הענקי חולק לארבע רובעים – כחול, ירוק, צהוב ואדום – האוהלים של כול אחד מהרובעים נצבעו בצבעים תואמים לשם הרובע, ושלושה חודשים אחר כך, כשהם הוסעו משם אל הארכיפלג הנידח והשומם בו בנו את מדינתם הורדו כל תושבי רובע באי אחר, ובאורח טבעי קראו לאי לפי שם הרובע בו גרו קודם.

כמובן שהם לא יכלו לדעת מה יקרה בעתיד כשנענו להזמנתו של גבר צנום וזקוף, בעל לסת נחושה מעוטרת זקן לבן ומרשים ועיניים חודרות שבחנו אותם בקפידה. הוא פנה אל בנצי שאיכשהו מצא את עצמו בראש החבורה. "היי, אתה, מה שמך ילד?" תבע לדעת.

"אני בן שלושים וחמש. כבר מזמן לא ילד." מחה בנצי.

"פחות מחמישים זה ממש ילד." ביטל הזקן את דבריו. "איך אמרת שקוראים לך?"

"בן ציון. אתה יכול לקרוא לי בנצי וזה יואב, אנחנו יחד."

"אתם נראים בסדר, בואו איתי." פסק הזקן.

"תגיד, אתה לא פרופסור מוזס? חוקר האיידס שכמעט קיבל נובל?" שאל יואב, בוחן אותו בסקרנות.

"כן, זה לא חשוב עכשיו." רטן הפרופסור בקוצר רוח, "קדימה, בואו איתי."

"אם אני בא גם הם באים." החווה בנצי בידו על שאר בני החבורה שהצטופפו מאחוריו.

חיוך צעיר להפליא האיר את פניו של הזקן, "ככה." המהם בשביעות רצון, "יפה מאוד, אם ככה כולכם מוזמנים כמובן."

"מוזמנים לאן?" שאל חומי בחשש.

"לאוהל שלי שנמצא ברובע הכחול של מחנה המעבר הזמני." הסביר הפרופסור מוזס שכמעט זכה בפרס נובל על מחקריו בתחום חקר האיידס. כמעט כי כמה ימים לפני ההכרזה על הזוכה בפרס הוא הצהיר שהוא הומו, שנדבק מבן זוגו באיידס, ושרק בגלל רצונו למצוא תרופה למחלתו של בן זוגו האהוב הוא עוסק בחקר המחלה.

ההצהרה עוררה הדים ורכילות רבה כי הפרופסור הנכבד היה נשוי ואב לילדים, ובסופו של דבר הפרס ניתן לחוקר אחר. אשתו של הפרופסור התגרשה ממנו, בן זוגו נפטר והוא נעלם לכמה שנים עד שצץ בזמני, נמרץ וערני למרות שישים שנותיו, מוכן ומזומן להנהיג אותם אל הארץ המובטחת. 

את דניאל שהיה אז רק בן שלוש עשרה, ונראה אפילו צעיר יותר, הם פגשו ביום השני בזמני. הוא היה אחד מחבורת הילדים הצעירים עד כאב שהתרוצצו במחנה. השלטונות, בתבונתם הרבה, החליטו שזה יהיה רעיון טוב לגרש גם נערים צעירים חסרי משפחה שנדבקו באיידס, בהנחה שכל מי שנדבק, גם אם הוא קטין, הוא בטח הומו. עדיף להיפטר מהם כשהם עוד קטנים החליט כנראה מישהו בלי להביא בחשבון מה באמת קורה בפנימיות לנערים חסרי הורים. הם מעולם לא גילו איך דניאל נדבק. כל פעם שניסו לחקור אותו בעדינות הוא היה נאטם בתוך עצמו ושותק בסרבנות ולבסוף הם פשוט הפסיקו לשאול.

"עזוב, מה זה משנה." אמר יואב לבנצי שהנהן בהסכמה וליטף את ראשו של הנער שהם הצילו מכמה נערים בוגרים ממנו, מונעים מהם לבעוט בו באכזריות. הם לקחו אותו לאוהל כדי לחבוש את פצעיו ולתת לו מעט מים ומאז הוא נשאר איתם.

אוכל ומים חסרו נואשות בזמני. על מקלחות אפשר היה רק לחלום, ואפילו פעולות רגילות כמו שינה או נשימה היו קשות שם. השעות הטובות היחידות שלהם היו בלילה כשהיו יושבים במעגל מאחורי האוהל שלהם ומקשיבים לפרופסור מוזס טווה את חלומו על מדינה משלהם, מדינת הומואים בה יוכלו לחיות בלי לפחד ובלי להתבייש.

"ומה אם הם יחזיקו אותנו פה עד שנמות? אולי פתרון הקבע הוא רק מעשייה שמספרים לנו כדי שלא נתמרד?" דאג חומי.

"כל זמן שהם מספקים לנו תרופות סימן שהם מתכוונים לשמור עלינו בחיים." ניסה בנצי להרגיע למרות שגם הוא חשד שאולי... למען חבריו הוא ניסה לשמור על אופטימיות, אבל זה היה כל כך קשה במקום הארור ההוא.

רגשות האשם כלפי יואב שנגרר בגללו לגיהינום ההוא העיקו עליו וכשיואב חלה ושכב קודח מחום הוא היה קרוב מאוד להישבר. לא היה שם שום טיפול רפואי ראוי לשמו ואנשים רבים מתו ממחלות או התאבדו. רוב המתאבדים תלו את עצמם על כבלי הכביסה שמעולם לא היו בשימוש (בקושי היו להם מים לשתייה, בטח שלא לכבס בגדים), אלו שלא היה להם אומץ לבצע מעשה כזה ניסו לטפס על הגדר ואז נורו על ידי השומרים. שתי אפשרויות מחרידות שהוא מצא את עצמו מהרהר בהן כשחשש שיאבד את יואב.

"קח יויו, הבאתי לך מים." הגיש לבן זוגו הקודח כוס מלאה עד שפתה מים יקרי מציאות. יואב שתה הכול ואז שאל מאיפה המים.

"לא משנה, איך אתה מרגיש?"

"לא משהו, אני מצטער."

"אל תדבר שטויות. תישן, מחר תרגיש טוב יותר."

"או שאני אמות."

"לא, אל תדבר ככה. אני לא אוכל להמשיך בלעדיך יויו."

"כן תוכל."

"לא, אתה חייב להחזיק מעמד. אם תמות אני אלך לתלות כביסה או אטפס על הגדר."

ידו הלוהטת מחום של יואב התהדקה על כפו. "שלא תעז אפילו לחשוב על זה בן ציון. יש פה ילד שצריך אותך, והפרופסור סומך עליך שתהיה יד ימינו כשנצא מפה סוף סוף... אתה חייב להחזיק מעמד."

"גם אתה."

חיוך קל פרפר על שפתיו של יואב. "נו, אם אני חייב אז אני חייב, מה אני לא אעשה בשבילך בנצי?"

למרבה הפלא למחרת יואב התחיל להרגיש טוב יותר, וכמה ימים אחר כך הם עזבו סוף סוף. 

מפקד הזמני, חייל אטום מבט וזעום פנים שהם כינו הספינקס, כינס את כל אנשי המחנה שהועמדו שורות שורות בארבע גושים, לפי צבעי הרובעים שלהם, ואמר להם שהם יוטסו בארבעה מטוסים אל פתרון הקבע שלהם - מקום נופש נטוש באזור טרופי. יהיו להם שם מבנים לגור בהם, והם יקבלו תחנות כוח סולריות קטנות, ציוד בסיסי ומזון שיספיק לשנה בתנאי שיהיו חסכניים. הם יפונו מהמחנה החל מהלילה. ראשון יתפנה הרובע האדום, אחריו הצהוב, הכחול והירוק יתחילו לזוז לפנות בוקר ועד הצהרים הוא מקווה שאף אחד מהמגורשים לא יהיה יותר במחנה.

"אבל לאן לוקחים אותנו?" צעקו האנשים, מודאגים ומבוהלים מהבשורה הפתאומית. כל צעקותיו וגערותיו של הספינקס שיפסיקו לצעוק ויחזרו בשקט לאוהלים כדי להתכונן לפינוי עלו בתוהו. זעם ותסכול שנצברו במשך חודשי סבל רבים עלו בבת אחת על גדותיהם. השומרים על מגדלי השמירה דרכו את נשקיהם, אך רגע לפני שהחלו לקצור בהמון הגועש זינק פרופסור מוזס ממקומו, עלה בזריזות של נער על הבמה הקטנה שהספינקס עמד עליה, חטף מידו את המיקרופון והתחיל לדבר. 

טון קולו היה סמכותי ומרגיע, ושפת הגוף שלו אמרה בטחון ושקט. האנשים המתוחים הביטו בו והשתתקו כדי שיוכלו לשמוע מה בפיו ולאט לאט נרגעו הרוחות. הוא סיפר להם שהם עומדים להגיע לאתר נופש ישן באיים הקריביים שניטש בזמנו בגלל רעידת אדמה. המקום נתרם למענם כמחווה הומאנית שארגן האו"ם. יהיו להם שם מתקנים להתפלת מים ומספיק מזון ותרופות שיספיקו להם עד שיצליחו לארגן את חייהם מחדש באופן עצמאי.

"יש לנו הזדמנות להקים מדינה משלנו, מדינה שבה נוכל לחיות בלי הצקות ואיומים. סבלנו זמן רב כל כך, אנא, היו סבלניים עוד יום אחד." הפציר בקהל שהקשיב לו כאחוז קסם.

"מה עוד אתה יודע על המקום הזה?" שאל מישהו בדאגה.

"ואיך אתה יודע על זה?" שאל אחר בחשדנות.

הפרופסור ענה על כל השאלות בכנות ובפירוט, הוא סיפר להם שידיד וותיק שלו השתדל למענם באו"ם ודרכו הוא יודע שמדובר בקבוצת איים קטנה שמונה כמה עשרות איים, מתוכם שישה גדולים דיים למגורי אדם ועוד כמה עשרות קטנים יותר. המקום עומד נטוש מתחילת המאה ואם יפעלו בתבונה הם יוכלו להפוך אותו למקום מקלט בשבילם.

"אולי ידוע לך פרופסור מה קרה לשאר?" שאל מישהו בעל מבטא בריטי מלוטש.

"איזה שאר?"

"שאר הנשאים. פה יש בערך אלף איש, אבל בעולם יש עוד הרבה אחרים כמונו, איפה הם?"

"כיום יש במחנה רק שמונה מאות איש." התערב הספינקס, "קלטנו אלף, אבל מאתיים מתו בכל מיני נסיבות."

"כן, נסיבות..." מלמל מישהו במרירות ורוב הקהל הפנה את מבטו אל הפינה בה נטמנו המתים בטקס חפוז ולא מכובד, מקום שהם כינו בינם לבין עצמם - הרובע השחור.

"ומה עם הנשים?" שאל הבריטי המנומס, "אני מכיר אישית לפחות שלוש נשאיות, מה קרה להן לדעתך?"

"אני לא יודע. מצטער." אמר הפרופסור והביט בספינקס שמשך בכתפיו. "לא יודע. יש ארצות שגירשו אותן, יש כאלו שהניחו להן להישאר בגטאות נפרדים. עד כמה שידוע לי היחס אליהן תלוי במצבן המשפחתי."

"אתה מתכוון שהלסביות גורשו והסטרייטיות הורשו להישאר בגטאות, נכון?" התיז מישהו בכעס.

"אני לא קובע מדיניות." אמר הספינקס ביובש, "אני רק חייל שממלא הוראות."

"גם אם הן לא חוקיות?" צעק מישהו, ושוב החל הקהל לנוע בחוסר שקט. הספינקס העיף מבט מוטרד לעבר מגדלי השמירה, ופרופסור מוזס נחפז להרים את ידיו, ביקש שקט ושאל אם יש למישהו הצעה לשם הולם למדינה החדשה שלהם.

"מדינת הקשת בענן כמובן." אמר הספינקס וצחק בלגלוג.

"רעיון מצוין, תודה לך גנרל." אמר פרופסור מוזס בהדרת כבוד, "לכו להתארגן רבותי!" קרא בקול, "מחר אנחנו טסים הביתה." 

הטיסה הייתה איומה. פשוט איומה. הם נדרשו להעמיס במו ידיהם את הציוד שהביאו איתם ושנשמר עד כה במחסני הזמני. אחר כך, מותשים ומזיעים מהעבודה הקשה נדחסו למטוסים רעועים וטסו שעות רבות בלי מזון או מים ועם שירותים שנסתמו מהר מידי.

כפי שהורו להם ניסו השומרים לאסוף את הקטינים ולשלוח אותם במטוס נפרד. למעשה הם היו אמורים להקפיד להפריד בינם לבין שאר המגורשים במשך כל חודשי הכליאה, אבל נזכרו לבצע את ההוראות רק כעת, לקראת היציאה. כמובן שזה לא הצליח, נערים שיצרו קשרים עם גברים מבוגרים מהם סירבו לעלות על מטוס נפרד והשומרים היו חסרי אונים נגדם. גם דניאל נדבק בכל כוחו לבנצי וכשהשומר ניסה להפריד ביניהם הוא צעק שזה אבא שלו ושהוא לא מוכן לטוס בלי אבא. בינתיים פרצה מהומה בתור אחר והשומר התייאש והניח לו, ובאותה הזדמנות חומי הצליח להגניב למטוס את ציקי הצעיר שחלק איתו את הדרגש שלו בזמני.

הוא לא היה היחיד, גברים רבים בגילו ניצלו את בדידותם ומצוקתם של קטינים שבתנאים רגילים לא היו מעזים לגעת בהם והרשו לעצמם דברים שלא היו חוקיים ולא מוסריים בשום מקום חוץ מאשר בזמני. כל מאמציו של פרופסור מוזס להפסיק את הניצול הפסול הזה עלו בתוהו. כשבנצי ניסה לנזוף בחומי התנפל עליו ציקי וטען שהוא עושה בדיוק מה שהוא רוצה ושאף אחד לא מאלץ אותו לעשות כלום. חומי שתק והסמיק ובנצי התמלא מבוכה והניח להם.

הוא ויואב לעומת זאת מנעו מדניאל בעדינות אך בתוקף לגעת בהם, מסבירים לו שמעכשיו הם משפחה וקרובי משפחה לא עושים זה עם זה סקס. הנער הנהן ברצינות לשמע דבריהם וקיבל אותם באותה צייתנות שבה עשה כל מה שהורו לו לעשות.

גם בינם לבין עצמם הם כמעט שלא נגעו זה בזה. האוהל היה צפוף מידי והם נזקקו לפרטיות ולשקט כדי ליהנות ממין, וחוץ מזה הם היו מטונפים ומותשים מכדי לרצות בסקס, ובכל זאת, דווקא התקופה הקשה והמאוד לא רומנטית הזו  חישלה את אהבתם עוד יותר. במטוס הם ישבו צמודים זה לזה, מכוסים בשמיכה אחת, מניחים לדניאל את השמיכה השנייה והתחבקו בחסות החשיכה ששררה במטוס. "אני אוהב אותך יויו." לחש בנצי באוזנו של יואב.

"גם אני אוהב אותך בן ציון." לחש יואב חזרה, ובפעם הראשונה מזה שלושה חודשים הם הרשו לעצמם להתנשק ונרדמו חבוקים.

כמה שעות אחר כך התעוררו לאורה של זריחה נהדרת שזרחה בוורוד רך מעוטר בשוליים אדומים וסגולים מעל לים כחול ירקרק וכמה דקות אחר כך ירדו יד ביד מהמטוס ודרכו לראשונה על אדמת מדינת הקשת. 

מדריך לתייר במדינת הקשת

מדינת הקשת הוקמה בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים ואחת על ידי קבוצה של גברים שרובם ככולם היו הומואים ונשאי איידס. כידוע, בשנים הללו בודדו כל הנשאים במחנות הסגר. הקהילה שהקימה את מדינת הקשת הגיעה ממחנה הסגר זמני בדרום ישראל ששוכנו בו מגורשים מכל רחבי אירופה. שליש מהמגורשים היו מישראל והשאר מספרד, איטליה, פורטוגל ובריטניה. היה במחנה גם ייצוג נכבד לאזרחים אמריקאים.

המגורשים דיברו אנגלית גלובלית וזו השפה הרשמית במדינת הקשת אם כי רוב האזרחים מדברים גם שפה שנייה, או אפילו שלישית.

המדינה משתרעת על פני ארכיפלג קטן המונה שישה איים גדולים, ועוד מספר רב של איים קטנים שרובם לא מיושבים.

שמות האיים הגדולים הם – כחול, אדום, צהוב, ירוק, סגול וורוד.

האי המרכזי והגדול ביותר הוא האי כחול ובו נמצא בניין הממשלה שבעבר היה מקום מגוריו של הנשיא הראשון של המדינה - פרופסור מוזס, חוקר האיידס הנודע – שהגה את רעיון הקמת המדינה ועמד בראשה במשך חמש עשרה שנים.

הארכיפלג עליו הוקמה מדינת הקשת נתרם למגורים על ידי נדבן עלום שם שכנראה היה קשור בקשרי ידידות עם פרופסור מוזס.

גם כיום רוב תושבי המדינה נמנים על צאצאי המגורשים, אם כי במשך השנים מספרם של ההומואים שפעם היוו רוב במדינה הלך וירד וכיום הם מהווים עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה, כמו בכל מקום אחר בעולם. יש במדינת הקשת חופים מרהיבי עין, כמה מועדוני צלילה פעילים, מועדון גלישה ומלונות הנשקפים אל נוף נפלא של האוקיאנוס הקריבי.

במדינת הקשת מקפידים מאוד על איכות הסביבה ומותר לנוע בה אך ורק במכוניות סולאריות. לתיירים מומלץ לשכור אופנועים, או אופניים ולסייר בין ארבעת האיים המחוברים בגשרים ציוריים. עוד מקום ששווה ביקור הוא האמפיתיאטרון המשוחזר באי אדום שבו ערכו התושבים הראשונים הצגות ותחרויות אגרוף והאבקות, מסורת שנמשכת עד היום. תושבי המקום מתפרנסים ממעט חקלאות מקומית - בעיקר גידול של קנאביס משובח, בטטות ואגוזי קוקוס - וכמובן תיירות.

באי כחול יש מוזיאון לתולדות המקום. המוזיאון שוכן בבניין הקזינו ששרד עוד מהמאה שעברה ולאחרונה הוא שופץ ושוחזר בדייקנות להנאת המבקרים בו. כדאי לשים לב לשעון הגדול המתנוסס בחזית המבנה, שעון שרכיביו נלקחו מרולטה עתיקה שהמתיישבים הראשונים מצאו בקזינו. בקומה השנייה של המוזיאון שוכנת דירתו המקורית והשמורה להפליא של פרופסור מוזס כולל הספרייה האישית שלו שאפשר לבקר בה אחרי תיאום מראש. בספרייה נשמרים היומנים הישנים של ראשוני התושבים ומומלץ מאוד למתעניינים לעיין ביומן הרשמי של תולדות מדינת הקשת שכתב נחום (חומי) גורן - שר החינוך של מדינת הקשת וההיסטוריון הרשמי שלה.

בין היומנים האישיים כדאי לשים לב ליומן של יואב וייס (יויו) השופך אור אישי מרגש על האירועים שהתרחשו בשנים הראשונות של מדינת הקשת.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...