....something with the light in these Berlin subway stations. It's special
ברלין. צילום: Dennis AB, Flickr.

 >  >  > 

אישיות פוליטית

בכל פעם שראה את עצמו במראה התפלא ממימדי גופו. ובעצם לא הצליח להבין את מי הוא רואה. פניו היו עדינות ושוחרות טוב, אבל לא הקלו על תחושת הזרות.

1

בסוף כיתה ח', אמיר עמד לעזוב את ירושלים. הוריו עברו לשם לפני שנתיים כדי לקבל משרות בהדסה עין כרם, ועכשיו תכננו את החזרה לנצרת.
ניסים נפגש איתו בפעם האחרונה ביום השני של החופש הגדול. במשך כל הפגישה שיחקו בפיפ"א, כמו שעשו תמיד, ולא דיברו. הוא רצה לשאול למה הם עוזבים. הייתה שמועה שהאבא עשה משהו בבית החולים, אבל לא היה ברור מה בדיוק קרה, ואם זאת הייתה הסיבה היחידה לזה שבחרו לחזור לנצרת.
בשש וחצי בערב, אחרי שניסים ניצח שתיים אפס, אמיר הניח את הג'ויסטיק על השולחן בעייפות. היה לו קשה להפסיד בכבוד. בדרך כלל זה עצבן את ניסים, אבל עכשיו זה הצחיק אותו.
"אני צריך ללכת," אמר אמיר.
"בסדר."
הם יצאו מהחדר המואר והלכו לכיוון דלת הכניסה לבית. בדרכם עברו ליד המטבח. אימא של ניסים עמדה על יד השיש וחתכה צנוניות לסלט. כששמעה את הבנים מתקרבים מיהרה לנגב את ידיה במגבת המטבח והתקרבה לדלת.
"ניסים, רק אתה אוכל פה, נכון?"
"כן, אימא. אני מלווה את אמיר."
"אתה יוצא? מתי אתה חוזר?"
"אני רק מלווה את אמיר, עוד כמה דקות אני פה."
"טוב."
בחוץ עדיין היה קצת אור בזכות שעון הקיץ. ניסים ניסה לחשוב מה צריך לומר במקרה כזה, איך נפרדים, אבל אמיר פטר אותו מההתלבטויות כשקבע, "אימא שלך שונאת אותי."
"לא נכון. למה שהיא תשנא אותך."
"גם לחברים האחרים שלך היא מתייחסת כמו לאוויר?" שאל אמיר, וניסים שם לב לאופן ההגייה שלו, הוא לא אמר את המילים אלא סינן אותן.
ניסים השתתק. שלוש בנות שהכיר מהשכונה עברו לידם. שתיים מהן היו איתו בגן, אבל הוא לא זכר עכשיו את השמות. הוא בעט באבן קטנה שפגעה בסנדל של אחת מהן. היא הביטה בו בשאלה. קולו של אמיר המשיך לנקב.
"אתה זוכר את הפעם הראשונה שבאתי אליך? בתחילת שנה שעברה?"
"כן, אני זוכר."
"היינו במטבח בבית שלך, ואימא שלך יצאה מהמספרה שלה עם חברה שלה, ועשתה ביניכם היכרות, ואז חברה של אימא שלך שאלה עליי, רצתה לדעת איך קוראים לי. ואימא שלך נהייתה פתאום אדומה, ובסוף אמרה, זה אמיר, חבר של ניסים. המזל שלה הוא שיש לי שם שגם ליהודים יש. אחרת מה היא הייתה עושה? היא לא אומרת איך קוראים לי אם היו קוראים לי אחמד."
"זאת לא הייתה חברה שלה." אמר ניסים. "זאת הייתה סתם לקוחה אחת."
אמיר צחק במרירות.
הם נעמדו ליד תחנת האוטובוס הריקה. ניסים התיישב על אחד הכיסאות הכתומים, כאילו הוא זה שמחכה לאוטובוס. אמיר נשאר עומד. הוא הוציא מהארנק שלו את כרטיסיית הנוער והעביר אותה מיד ליד, ונראה כמו מישהו שמחכה הרבה זמן לאוטובוס.
כשהגיע אליהם בתחילת כיתה ז', אחרי שיחה קצרה שערכה איתם המחנכת, התפלאו כולם לראות שהוא לא נראה ערבי במיוחד. מצד שני, מהדיבור שלו היה אפשר לזהות. ניסים חשב שאמיר היה יכול לעבוד על המבטא שלו, אבל כנראה שזה לא היה חשוב לו.
הערסים של בית הספר, ששנאו ערבים והיו מקללים אותם במשחקים של בית"ר ירושלים, התעלמו בדרך כלל מאמיר. בכיתה ז' זה לא היה המצב, הם נהגו לארוב לו בסוף יום הלימודים ליד הקיוסק של שמעוני, לפעמים מסתפקים בהתגרויות ולפעמים מרביצים. אמיר תמיד החזיר להם, אף פעם לא קרה שניסה להתחמק, ופעם אחת הוא הרביץ לאלדד פחימה בעין. הוא הושעה לכמה ימים, אבל מאז אף אחד לא התעסק איתו.
"אנחנו נדבר במסנג'ר?" שאל ניסים.

"אני לא יודע. נגור רחוק אחד מהשני."
"טוב."
האוטובוס התקרב לתחנה. אמיר חייך חיוך עקום וזינק אליו בתנועה חתולית.
ניסים נשאר לשבת כמה שניות ואחר כך הלך הביתה בצעדים איטיים. הוא התנשף בעלייה שהובילה מתחנת האוטובוס אל השכונה שלו. נעשה חשוך.
  
2
ואז הייתה תחושה של יציאה מהכלוב. כך הרגיש כשיצא מישראל בסוף חודש אוקטובר, שלושה חודשים אחרי שהשתחרר מצה"ל.
פיגועי הדקירה שינו משהו. כשנכנס לרכבת הקלה כבר לא היה נועץ את פניו בסמארטפון, אלא היה בוחן את סביבתו במבט שהיה בו שמץ של חשדנות. הפחד שלו היה משונה. הוא לא רצה להידקר, אבל חשש במיוחד מזה שיצפו ממנו להתערב במקרה שמחבל ידקור מישהו אחר. הוא ידע שכולם יצפו מאחד שנראה כמוהו לתפוס את המחבל בדש של החולצה, להטיח את ראשו בשמשה של הרכבת, ולנטרל אותו עד שיגיעו כוחות הביטחון.
וניסים לא היה כזה. בכל פעם שראה את עצמו במראה התפלא ממימדי גופו. ובעצם לא הצליח להבין את מי הוא רואה. פניו היו עדינות ושוחרות טוב, אבל לא הקלו על תחושת הזרות.
היום הראשון בברלין עורר בו איזו תקווה קלושה. הקרירות המפתיעה, והרכבת התחתית, ותחושת הכובד שהוסרה ממנו ברגע. ארץ זרה, שהאוויר בה טוב לנשימה, ארץ שאין בה את המשקל של ההורים והאחים והזיכרונות. בהתחלה הופתע מכך שאין בדיקות ביטחוניות בכניסה לכל מקום.
למחרת השתתף בסיור בעברית. הסיור הועבר על ידי מדריך יפה תואר בשם נמרוד, שהציג את עצמו כמי שהתאהב בעיר וחי בה בשלוש וחצי השנים האחרונות. מסביב לניסים הייתה קבוצה של ישראלים נוספים. כולם הגיעו בצירופים כאלו ואחרים, שני חברים, שלוש חברות, אימא ושתי ילדות, גבר ואישה כבני שלושים, שני נערים רזים ונמוכים שנראו לו כמו זוג.
אימא שלו התייחסה מדי פעם לזה שאין לו חברה, אבל יותר הפריע לה שאין לו חברים. ואת זה, מאיזושהי סיבה, התביישה להגיד באופן מפורש. מדי פעם שאלה אותו בעדינות לא אופיינית על אנשים שהיו איתו בצבא, או בתיכון, והציעה שייפגש איתם, שיזמין אותם מדי פעם. היא הייתה חברותית הרבה יותר ממנו. החום שקרן ממנה גרם לקליניקה הביתית שלה לשגשג. כשמישהי באה אליה לטיפול קוסמטי, היה ברור שזה לא מסתכם בכך, ושיש ערך מוסף לאוזן הקשבת ולתחושת הביתיות. אף לקוחה לא הורשתה לצאת מביתם לפני שלקחה פרוסה מאחת העוגות שחיכו במקרר.
במהלך הסיור, ניסים הופתע לשמוע שרק לפני עשרים ושש שנה נפלה חומת ברלין. הוא הכיר את האירוע ההיסטורי הזה, אבל התייחס אליו תמיד כהיסטוריה רחוקה. עכשיו הבין שחלק גדול מהאנשים שמתגוררים בעיר חוו את המציאות הזאת. בזמן שהלכו ברגל מפינה אחת לפינה אחרת חשב על כך שיכולים לקרות שינויים עצומים, גדולים ממש, בחייהם של אנשים שגרים במקום מסוים. ונזכר בשיחתו עם אמיר מלפני כמה שנים. הם ישבו לאכול פלאפל אחרי בית ספר, ואמיר אמר, "ברור שזה לא יישאר ככה. תהיה עוד מלחמה גדולה בעוד עשר, עשרים שנה. גם לה יקראו מלחמת העצמאות, אולי."
"אולי לא תהיה מלחמה. אולי יהיה שלום."
"רק שהפעם אנחנו ננצח."
באדישות דיבר, כאילו הוא מדבר על משחק כדורגל ולא על מלחמה. וניסים שאל פתאום, "היית נלחם בי?"
אמיר צחק. "החברים שלי היו נלחמים בך." ואחר כך הוסיף, "אין מה לעשות, ניסים."
הם נעמדו ליד בית הקונצרטים של ברלין בערך בשעה חמש. נעשה קר. ניסים הוציא את כפפותיו מהתיק כדי לכסות את אצבעותיו הקופאות. מצדו האחד נעמד זוג ההומואים, ומצדו השני נעמדה האישה עם שתי הבנות. נמרוד התחיל לדבר על התרבות בברלין, אבל ניסים לא היה קשוב לזה. מילאה אותו תחושה דקה וחמימה של עונג מהעמידה הזאת בין אנשים אחרים, לרגע הרגיש שהוא קצת מכיר אותם, שהוא שייך אליהם ושהם שייכים אליו, והוא פילל לאיזה סימן שמראה שגם הם מכירים בכך, חיוך, מבט, מחווה. אבל הם נעצו את עיניהם במדריך ולא שמו לב לניסים. ואם שמו לב, כנראה ראו רק בחור זר ומגודל.
"בברלין," אמר נמרוד, "אפשר להשיג מילקי במחירים נמוכים יותר מבארץ, אבל זה לא רק המילקי. גם המחירים של הקונצרטים נמוכים יותר, בחלק גדול מהמקרים. המנהל המוזיקלי של התזמורת, דניאל בארנבוים, מחזיק באזרחות ישראלית. יש לו הרבה ביקורת על הדברים שקורים בארץ. היה איתו סיפור מצחיק לאחרונה. לא בדיוק מצחיק, יותר נכון לומר עצוב. מירי רגב מאוד הוטרדה מהאפשרות שהוא יופיע באיראן. זה מה שחושבים לפעמים בישראל, ששיתוף פעולה בין הלאומים והדתות זה דבר רע או פסול."
לאחר מכן נמרוד הציג בפניהם מבנה נוסף, אוניברסיטת הומבולדט, שאותה תיאר כאוניברסיטה העתיקה ביותר של ברלין. ואז הוא סיפר שהאוניברסיטאות בגרמניה פתוחות לסטודנטים בכל העולם ללא תשלום, ושניתן לשהות במדינה על ויזת סטודנט. ניסים דמיין תמונה עתידית של עצמו, סטודנט מגודל, לבוש שחורים, מכוסה בשכבות של כפפות וצעיפים.

3
אבל למחרת בבוקר הייתה אכזבה. המחשבה על ללמוד בברלין נראתה לו מוזרה כשהתעורר. איך ילמד פה, אם הוא לא יודע מילה בגרמנית? אפילו אנגלית הוא בקושי יודע. וההורים שלו, בחיים הם לא יאשרו לו דבר כזה. ניסים לא ידע להסביר את השינוי במצב רוחו, רק ידע שהיה שינוי, בגלל חלומות הלילה, כמו שמתעוררים בבוקר וריח מסריח נודף מהפה.
הוא הגיע לחדר האוכל בשעה מאוחרת יחסית, וגילה שרוב השולחנות ריקים. הוא השתדל לאכול מהר כדי לא לעכב את המלצרים, אבל לא הצליח. כשהלך למזוג לעצמו כוס נוספת של מיץ תפוזים ראה את שתי המלצריות מביטות בו מהכניסה של חדר האוכל. מחשבה מציקה חלפה במוחו, בטח הן חושבות שזו פחיתות כבוד לשרת יהודי כמוני. לפני שבעים-שמונים שנה דבר כזה לא היה קורה בגרמניה. לרגע חשב שהוא מזדהה איתן, שהוא גם כן חושב שהן לא אמורות לשרת אותו. אחר כך, כשהתיישב, ביקר את עצמו על המחשבה הזאת וחשב שהוא סתם פחדן.
הוא רצה להכין לעצמו עוד טוסט, אבל עכשיו נשארה בחדר האוכל, מלבדו, רק עוד משפחה אחת. בניגוד אליו, הם נראו מקומיים. הוא קם ממקומו ועטף את עצמו במעיל. את כל תהליך ההתלבשות עשה לאט לאט, לא בכוונה אלא משום שזה היה בטבע שלו. כשהחל לכרוך את הצעיף סביב הצוואר הגיעה המלצרית והתחילה לפנות את כלי האוכל במיומנות. היא הייתה אישה מבוגרת, דבר שהפליא אותו, בישראל, זאת עבודה שמתאימה לאנשים בגילו. היא השיבה לו מבט חודר.

כשיצא מהמלון גילה שגשום בחוץ. הוא חיטט בתיקו כדי להוציא משם את המטריה השחורה שלו, אבל אחרי כמה תנועות חיטוט נמרצות גילה שהיא לא שם. הוא שלח מבט מיואש לעבר השעון שעל פרק ידו והחליט להמשיך בדרכו ולא לחזור לחדר לחפש אותה. הוא רצה להגיע לסיור נוסף היום, ולא היה הרבה זמן עד לשעת ההתחלה שלו.
אחרי רגע של בלבול – הוא לא ידע אם צריך לנסוע באוטובוס או ברכבת התחתית – התקדם ניסים בצעדים מהירים לעבר תחנת הרכבת הקרובה. מראה כפות ידיו בכפפות השחורות הצחיק אותו. כשהסתכל עליהן, הוא נתקל בטעות בשני נערים גרמנים שהסתכלו עליו בתימהון. הגודל של התחנה הדהים אותו – מספר הכניסות, ודוכני האוכל הרבים, וכל האנשים שהלכו ממקום למקום.
רמת הצפיפות ברכבת לא נעמה לו. החורפיות שהייתה ניכרת בכל מקום – במעילים, בסוודרים, בצעיפים, נראתה לו כאחראית לתחושה המעיקה הזאת. אבל כשיצא בסופו של דבר החוצה גילה שהגשם הדוקרני מציק לא פחות מאותה דחיסות שממנה סבל קודם לכן.
ליד בית קפה עמדה קבוצה קטנה של אנשים, שהתפצלה לכמה סיורים בשפות שונות. הסיור שבו רצה להשתתף, שנקרא "ברלין של ימינו", כלל מספר מועט של אנשים, מלבד מדריכה גבוהה ובלונדינית בשם דנה, שנראתה אירופאית, היו שם זוג מבוגרים כבני שישים, וגם שני הנערים שחשד אתמול שהם זוג. לרגע חשב לומר להם שלום, אבל הם נראו כל כך עסוקים אחד בשני, זגוגית הפרידה ביניהם לבין העולם, שלא היה לו נעים להפריע. הבגדים שלהם, של שאר משתתפי הסיור, היו צבעוניים ומסוגננים מאוד, כאילו חגגו את החורפיות בלבוש מיוחד. רק הוא לבש בגדים פשוטים בצבעים כהים. לרגע נזכר במשפט שאמרה המורה להיסטוריה לפני המסע לפולין, שאליו לא הצטרף, יש אנשים שמופתעים מכך שהשואה לא הייתה בשחור לבן.
לאורך רוב ההסברים של המדריכה נעץ ניסים את מבטו ברצפה ולא הקשיב. מוחו היה ריק ממחשבות, כמעט אפשר לומר שהיה רגוע, ובכל זאת יותר נכון לומר שמשהו בו נאטם באותם רגעים. דנה התנצלה בשם מזג האוויר הברלינאי ואמרה שהיא מקווה שזה יעבור בקרוב, אבל זה לא עבר. היא ושני הזוגות שבאו לסיור סוככו על עצמם באמצעות מטריות, ורק הוא נותר עם הכובע של המעיל שחיפה על קודקודו. לרגע ניסה לדמיין את עצמו מבחוץ, וחשב שכך בטח נראה ניצב במסדר זיהוי. 
לקראת הצהריים הגיעו למקום בשם שונברג, אותו הציגה דנה כרובע הגאה של ברלין. היא סיפרה להם שברלין ידועה כגן עדן לגייז, ואמרה שתוכל להמליץ בסוף הסיור על מסיבות מתאימות, תוך כדי לכסון מבט לעבר זוג הנערים שעמד ליד ניסים. אחר כך דיברה מעט על תתי-קבוצות בתוך הקהילה הגאה, והתעכבה משום מה על הbears, הדובים, אותם תיארה כהומואים מלאים ושעירים. האישה המבוגרת שהייתה שם עם בעלה צחקה צחוק יבש ושאלה מה הטעם בתת-קבוצה כזאת, מה זה נותן. דנה ענתה לה בהיסוס שזה עניין של הגדרה עצמית, שיש לאנשים צורך בתחושה של שייכות. האישה הוסיפה לצחוק ובעלה הניח יד על כתפה.    
"אחרי ההפסקה נשוטט קצת ברובע וגם נעבור בחנות מיוחדת שנמצאת כאן. ניפגש כאן בשתיים עשרה וארבעים."
הוא שוטט קצת באזור ונכנס בסוף לבית קפה בשם Romeo and Romeo, משועשע קצת מהשם של המקום. אחרי שלקח סנדוויץ' בטעם מוצרלה ישב באחד השולחנות הפינתיים. הוא לעס את הסנדוויץ' לאט לאט, וכהרגלו לא הבחין בטעם האוכל. הוא חשב על חזרתו לארץ בעוד שלושה ימים. ציער אותו שלא היה לו תוכניות להמשך, לימים שאחר כך. עבודה, תחביבים, אפילו אנשים להיות איתם. בדידותו נראתה לו נוקבת.  והבית נראה לו צר מדי מכדי להכיל אותו.
אחרי שסיים לאכול את הסנדוויץ' רצה לקחת לקינוח את אחד המאפינים שניצבו שם. בדרכו לדלפק נתקל פתאום במדריכה ובארבעת משתתפי הסיור, דחוקים ליד שולחן אחד. ניסים הביט בהם והם קלטו אותו. הוא התלבט אם להצטרף אליהם, ולבסוף חיוכה המזמין של דנה שכנע אותו שכן. אחרי שקנה את המאפין הוא נדחק לצד האישה המבוגרת, משתדל לצמצם את המקום שהוא תופס. היא לא הביטה בו. 
אחרי ההפסקה נכנסו לחנות של אביזרי מין, מלווים באזהרתה של דנה שביקשה לא לעשות יותר מדי רעש. ניסים התכוון לעשות סיבוב מהיר בחנות, ובהתחלה אכן הסתובב שם כמי שיוצא ידי חובה. בכניסה היה אפשר לחשוב שזאת חנות רגילה, היו שם כמה זוגות תחתונים, אבל בהמשך הוא כבר ראה אביזרי BDSM – שוטים, אזיקים, קולר. ניסים הביט ימינה ושמאלה במבוכה, כאילו חשש שמישהו ממכריו יראה אותו פה.
ביציאה מהחנות מבטו התעכב ליד אוסף של פינים עצומים מסיליקון.
יש למישהו בעולם זין בגודל הזה? ואיך משתמשים בזה בכלל? בתנועה איטית, כאילו חשש להיפגע, נגע באחד מהם ונטל אותו לידיו. הרכות של האיבר הפתיעה אותו. ואז הוא הבחין בזוג ההומואים מהסיור, מסתכלים עליו וצוחקים.

4
למחרת אחר הצהריים ביקר במוזיאון ההיסטורי של ברלין, בתערוכה מיוחדת על מדינות אירופה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. ניסים קרא על שתיים עשרה המדינות שהוצגו שם. בהתחלה הסתובב שם עם ידיים משולבות מאחורי הגב והבעה של ריכוז על הפנים, כאילו בא לשנן חומר לבחינה. אבל כשקרא כמה סיפורים אישיים הרגיש שהוא ננגע. כאב לו על הילדה הצ'כית שעזבה את ביתה בגיל ארבע, בגלל הכיבוש הנאצי. כאב לו על כל האנשים שחיו תחת שלטונות קומוניסטיים מדכאים לאחר המלחמה. אפילו אחרי שזה נגמר החיים שלהם נשארו קשים. הפתיע אותו לגלות כמה מעט ידע על ההיסטוריה של האירופאים. כמה מעט לימדו אותו בבית הספר וכמה מעט התעניין. רק על היהודים ידע. אבל גם אנשים אחרים בעולם סבלו.
כשקרא את ההסברים על גרמניה נעכרה תחושת החמלה. הוא קרא שמרבית הגרמנים לא ששו להסגיר בכירים נאצים אחרי המלחמה, ורבים חמקו ללא עונש. העובדה הזאת, שאולי הייתה נראית לו מובנת מאליה בכל יום אחר, נראתה לו פתאום מייאשת ומכעיסה עד טירוף. אדישותם של הגרמנים, האוסטרים, ההולנדים והפולנים הרגיזה אותו. אבל הוא ידע שהוא לא שונה מהם.
ביציאה מתחנת הרכבת תקפו אותו מראות וקולות. מוכר השווארמה התורכי, שעמד מאחורי הדלפק כשהוא אוחז בשתי סכינים חדות. קבוצה של צעירים גרמנים שצחקו בשפתם. מישהו, אולי פליט סורי, ששאל אותו באנגלית רצוצה אם הוא יכול לתת לו כסף, וכשסירב, פלט איזו קללה. הוא רצה להיראות פחות ישראלי, וגם פחות חשוף, וגדול, ובולט, וכל זה לא היה אפשרי. לכן רק צעד במהירות לא אופיינית לעבר בית המלון.

 
5
ניסים נעמד בקופה של הערבייה, והתגאה בעצמו על כך שהוא נעמד דווקא שם ולא בקופה אחרת. במהירות תחושת הגאווה התחלפה בביקורת עצמית על כך שהוא מרגיש גאווה.
אימא שלו השתדלה לא לקבל שירות מערבים. זה נראה לה צבוע. אביו ושלושת אחיו הגדולים היו פחות קיצוניים ממנה, אבל הדעות שלהם היו מוצקות מאוד.
פעם, בערב שישי אחד, אמר ניסים שבשב"כ מענים אסירים. איציק לקח דג נוסף לצלחת שלו. בפה מלא רוטב אדום שאל, אתה באמת מאמין לכל השטויות האלה שאתה קורא באינטרנט? כן, אני מאמין, אמר ניסים, וצביקה אמר, אתה יודע שאנחנו הרבה יותר מוסריים מהם, אם אתה היית הולך לכפרים שלהם הם היו עושים לך לינץ', ואבא שלו סיכם, ניסים, אל תהיה ילד. בוודאי שמענים. מה אתה רוצה, שלא יענו? שיהיו פיגועים בכל האוטובוסים? יש איתם דרך אחרת?
ניסים אמר שלום לקופאית והניח את המצרכים על הדלפק. לפני שהתחילה להעביר את המצרכים שלו דיברה עם קופאי אחר בערבית. משהו בלבו של ניסים התקשח, התנגדות פנימית לא צפויה התעוררה בו – למה הם מדברים ביניהם ערבית? אבל הוא רק חייך חיוך מעושה. כשסיימה להעביר נזכר לשאול, יש לך חבילה של להבים לסכיני גילוח? היא הסתובבה והטיחה בדלפק חבילת להבים. המחיר נראה לו יקר יותר ממה שציפה. הוא שאל, זה שמונה סכינים או שמונה להבים?
היא צחקה. "נראה לך ששמונה סכינים יכולים להיכנס פה? תסתכל על זה."
הוא לא הסתכל על זה, אלא הסתכל עליה. היא הייתה נמוכה ממנו בשני ראשים. הוא היה יכול להכות אותה. הוא היה יכול לצעוק עליה. הוא היה יכול להזדקף ולנזוף בה במילים מלאות בוז. הוא היה יכול לדרוש לדבר עם האחמ"שית. הוא היה יכול להיות לא הוא. אבל הוא רק חייך אליה ואמר תודה.
ניסים לקח את שקית הניילון עם המוצרים, והעיף מבט בעובד של הקופה הסמוכה. הוא הופתע לראות מולו את אמיר, מעביר מוצרים מצד לצד בנמרצות עצלנית. ניסים חשב שהוא בכלל לא נראה כמו עצמו. מאז סוף כיתה ח' גבה, וכעת נראה כחוש כמו אטרייה. הוא עדיין נראה חכם כמו פעם. אבל חוכמתו נראתה חומצתית יותר, כאילו חווה ונכווה מדי.
ניסים יצא משם מבלי להגיד שלום.

6
מה היו התנאים שאפשרו לתחושת הפחד לפרוח פתאום, באותו הלילה, בשעה שניסים ירד מהאוטובוס והלך לביתו? האם היה זה החושך? האם היה זה בית האבות הסמוך, שלמרגלותיו ישבו כמה נשים זקנות, עייפות, מלוות בפיליפיניות? או שמא היה זה לוח המודעות הענקי של השכונה שקרס פתאום על המדרכה, משאיר אחריו ערימה של עלונים מפוזרים?
כשניסים חצה את הגן הציבורי מילאה אותו תחושה חזקה של חרדה, שהייתה לו כמו תגלית. לרגע קטן הבין שהכול יכול לקרוס עכשיו, מחר, בשבוע הבא, בפעם הראשונה קלט שהוא לא יודע בכלל מה יהיה בארץ הזאת בעוד חמישים שנה, וכשנשכב במיטתו, מותש, חשב שהבין משהו.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...