שקיעה
שקיעה. צילום: אור, צילום עצמי.

 >  >  > 

ונהיה מוקפים בשקט - פרק ו'

צימאון

השבוע שלאחר מכן היה שבוע עמוס, סגירת קצוות במשרד שלי ושל אמנון, גם מצידי וגם מצידו, עבדנו שעות רבות, יותר מבדרך כלל, והאמת שלא היה לנו יותר מידי זמן להיות לבד ביחד, אני עסקתי בחפיפה של שני קצינים צעירים שעתידים למלא את המקום שלי, ונראה שהיו בשוק מכמות העבודה שנפלה עליהם, ואמנון היה אחראי על הרב סרן שהקפיצו למילואים כדי למלא את המקום שלו עד שיתבצע פיזור של קצינים בחורף הקרוב.

תוך כדי, אני נחפפתי על התפקיד החדש שלי במטה המשולב, ואמנון היה עסוק בלארגן את הדירה שלו, למגורים של שנינו יחד. רק כשהגיעה השבת שלאחר מכן הצלחנו למצוא כמה שעות של שקט כדי לשבת ולדבר. נסענו לתל אביב כדי לעשות את ההעברה האחרונה של החפצים שלי ושלו, והתיישבנו בדירה. פתאום הרגשתי שמשהו סוגר עליי, מן חנק לא ברור כזה, ניגשתי אל אחד החלונות הגדולים ופתחתי אותו, חושב שאולי קצת אוויר יעשה לי טוב. ופתאום הרגשתי את אמנון מאחורי, נצמד אליי, אני מרגיש אותו לכל אורך הגוף, הגוף שלי כבר מתקמר באופן אוטומטי שאמנון מתקרב, מתאים עצמו לגופו של אמנון.

"לא קר לך?" הוא שואל אותי.

"אני.. לא יודע, אני חושב שאני צריך קצת אוויר."

"כן, אני מסכים, זה היה שבוע לא פשוט, אני שמח שהוא נגמר, למרות שאני מרגיש שזה לא הסוף ושנינו נצטרך להיות זמינים למחלקה עד שכולם שם יבינו מה עושים עד הסוף."

הוא תמיד חושב שאני מדבר על עבודה, אף פעם לא מבין שיכול להיות שאני צריך קצת אוויר ממנו, ישנו ביחד כל לילה בשבוע שעבר וגם אם היינו בשיחות אחרות היינו צריכים להתערב האחד לשני על מנת להשלים פרטים כך שגם במהלך היום היינו יחד. כשנשכבנו לישון הוא היה מדבר אליי מתוך שינה. אומר דברים מוזרים כמו – אל תיגע בו, הוא שלי- ועוד דברים בסגנון, כאילו הוא מסרב לחלוק משהו עם מישהו, אם היה לי קצת פנאי הייתי שואל אותו אבל הרגשתי כל כך מוצף בעקבות האירועים האחרונים שלא הצלחתי להביא את עצמי לשיח רציני אתו.

כל הבלאגן שאחרי הסרטון הזה שלי נעלם די מהר, נכון הטרידו אותי מעט בנוגע לזה בבסיס, הקצינים האחרים הסתכלו בהערכה, בעוד שהבנות היו מצחקקות כשהייתי עובר לידם, היו גם כמה חיילים שהספיקו לצפות בסרטון, אחד מהם היה ערן, אותו חייל ממודיעין שיצרתי איתו קשר אישי בגלל אותו משבר שהיה לו בשבת שלי. ידעתי שאני צריך להיות חזק, שיש צורך בתעצומות נפש גדולות על מנת לעבור את התקופה הלא פשוטה הזו. כל הזמן שכנה לי בראש מחשבה שאולי הכל טעות, אולי הייתי צריך לוותר על התפקיד החדש ולהמשיך לבנות בית עם אמנון בבסיס שכל כך אהבתי, העריצו אותי שם, נתנו לי הערכה וכבוד ששמורים לאנשים שעשו הרבה יותר ממני, מה היה דחוף לי לעבור ולעזוב? בכל אופן אני מניח שאת הנעשה אין להשיב ולא נותר לי מה לעשות אלה להמשיך ולהתקדם אל התפקיד החדש.

תקופת החפיפה נסתיימה וביצעתי תהליך יציאה מהבסיס שלי, הבית שלי בתקופה האחרונה. אמנון לצערי היה צריך להחזיר חובות ונקרא לשבוע הגנת ישובים בחברון, לא הצלחנו לדבר ממש, בכל זמן שאני הייתי עם הפלאפון מעל האדמה הוא ישן, ובפעמים שהיה פנוי אני לא הייתי עם הפלאפון, הרבינו לשלוח תמונות וסרטונים אחד לשני , כתבנו הודעות אהבה מקסימות, מדהים כמה קל להביע אהבה במילים, וכמה מסובך להביע אותה כשזה פנים אל פנים.

למזלי אמנון לא לקח את האוטו איתו להגנת היישובים ויכולתי להתנייד בקלות מהדירה שלנו, כן עכשיו היא שלנו, אל המטה המשולב. עבדתי כמו חמור, ראיונות הדמיות בניית משרדים, התנסות בטכנולוגיות חדשות, תרחישים וכתיבת פקלי"ם, הפקת חומר שבדרך כלל יש שנים להתכנס אליו רק בכמה ימים. האל"מ שדה שהיה איתי היה האדם הכי מקסים שפגשתי בחיי, רובי שמו, היה מפקד המחלקה שלי עוד בתפקיד הראשון, כמה שמחתי לדעת שהוא זה שיעבור איתי בתקופה הלחוצה הזו, הוא הכיר אותי כל כך טוב, וכשהיינו צריכים להתנתק לתפקידים אחרים, באמת שהיה לי קשה לומר לו להתראות.

בזכות הרכב שהיה לי הייתי יכול להרשות לעצמי לצאת הביתה מהמטה גם בשעות לילה מאוחרות מאוד, רק כדי לישון במיטה נורמאלית, עם הסדינים שלי והריח של אמנון שעדיין היה על הכרית. לרוב הייתי ישן מספר שעות קטן מאוד, מתעורר מתקלח ונוסע לעוד יום שלא ברור מתי יסתיים, אם בכלל. אני לא אשקר, העבודה הייתה מעניינת בטירוף, הטכנולוגיות החדשות הנושאים החדשים, המקום שלי להביע דעה כל אלה גרמו לי להישאב יותר ויותר לתוך מקום העבודה החדש שלי, כל זאת בצירוף העובדה שאמנון לא מחכה לי בבית הביאו אותי למקום שנהייתי תוך פחות משבוע הבדיחה של המטה, סיפרו שלא משנה באיזו שעה של היום או מה מזג האוויר בחוץ תמיד ימצאו אותי רוכן מול מחשב או מריץ פרזנטציות.

שבועיים וקצת אחרי שעזבתי את הבסיס הקודם שלי והצטרפתי את המטה המוקם, נעשתה הפתיחה באופן רשמי, וכמובן שדווקא ביום חשוב כמו זה התעוררתי חולה מאוד, בדיעבד גיליתי שקדחתי מחום, ורק אני לא הצלחתי להבחין בזה מיד. התקלחתי ונכנסתי למדים, יד הגורל התערבה והאוטו בחר שלא להניע באותו הבוקר, והייתי צריך להסתמך על תחבורה ציבורית, שהתגלתה כלא יעילה בעליל. כך יצא שאיחרתי לישיבה הראשונה של המטה המשולב. הישיבה התקיימה בחמ"ל המרכזי, מעין חדר ישיבות עצום בגודלו. במרכז המבנה שכל קירותיו זכוכית שקופה, במרכז החדר שולחן אבירים ענק המכיל סביבו כשישים מקומות ישיבה, בראש השולחן מצדו האחד מפקד המטה, ומהצד השני מסך הולוגרמה ענק המציג את הנאמר.

את המטה כולו לא הכרתי, את רוב שעותיי העברתי במשרדים שהוקצו לזרוע שלי, אני ורובי, האל"מ שלי ושני הקצינים שבחרנו לחבור אלינו לא הרבינו לצאת ולחקור מה קורה במשרדים ובמדורים האחרים, כשהייתי נכנס ויוצא הייתי רואה פנים מוכרות מחיילות וזרועות אחרות, כאלה שעבדו איתי בעבר. כשהגעתי באותו בוקר לישיבת הפתיחה נכנסתי באיחור, כולם היו כבר ישובים, כשנכנסתי בדלת העיניים של כולם הופנו אליי, והקשב נקטע, מיותר היה לציין שהייתי מובך בטירוף. התיישבתי במקומי והתחלתי לסקור את הנוכחים, עברתי בין השמות הכתובים במראה המקום, מופתע לגלות שיש עוד ע. בר-לב בחדר, הרמתי את העיניים על מנת לראות אותו, והנה עיניו של אחי מסתכלות ישירות אליי, עמוס אחי היה סוכן של אחת מסוכנויות המודיעין בארץ, כבר חודשים שלא נפגשנו באמת והסתפקנו בשיחות טלפון ומיילים קצרים. לא הופתעתי בענק שראיתי אותו שם, אבל החיוך לא הצליח לרדת לי מהפנים, בתגובה גם הוא חייך ממש, והרגשתי שאנשים מתחילים להסתכל עלינו.

משנגמרה הישיבה כל זרוע התפצלה חזרה למדוריה ומשרדיה, אני ועמוס התעכבנו במשרד החדר והתחבקנו. עמוס היה מופתע לפגוש אותי מסתבר, "מה אתה עושה פה עודדי? כמה זמן שלא ראיתי אותך, ממתי אתה כזה חתיך תגיד לי?"

"עמוסי, איזה כיף שאתה פה, התגעגעתי אליך ממש, מאז היומולדת שלך לא התראינו, ומה אני עושה פה? כשצה"ל קורא מי אני שאגיד לא?"

"תשמע חתיכת הפתעה עשו לי פה, ממש לא תכננתי ליהנות מהמטה המשולב המעצבן הזה שהפריע לי באמצע העבודה,  אבל כל עוד אני פה איתך, זה שווה לי." וכל הזמן הזה החיוך לא יורד לי מהפנים, הביפר שלי לא מפסיק להציק, בהבנה  שאני כנראה מאחר לדיון אצלנו במשרדים.

"איפה אתה ישן עמוסי? אין מצב שאתה עולה לגולן כל לילה?"

"לא, מה פתאום, יש לי איזה סידור פה באיזו אכסניה מכוערת, אני מחפש דירה בינתיים." פתאום עלה לי רעיון, "אולי תבוא לישון אצלי? אני גר עם חבר שלי פה בתל אביב ממש לא רחוק והוא גם ככה לא נמצא הלילה, אני גם לא מרגיש כל כך טוב, האמת שחשבתי לצאת עוד מעט, מתאים לך?" הסתכלתי עליו בציפייה, כל כך התגעגעתי אליו, עמוס פחות או יותר גידל אותי, נכון הוא לא היה שם הרבה, כי בשנות ההתבגרות שלי הוא כבר היה בצבא, והתקדם בלי לעצור עד שהגיע למקום בו הוא נמצא בו היום. כל הזמן הזה מלווה ושומר עליי מרחוק, אם יש בנאדם אחד שאני מעריך באמת ואוהב בלי גבולות זה עמוס - אח שלי. בחור מדהים, יפה בצורה יוצאת דופן, רהוט ישיר ואידיאליסט כל כך. אם לא היה עובד כל כך הרבה אני מניח שמזמן כבר היה נשוי.

"יותר ממתאים לי עודדי, זה ייתן לנו גם יופי של הזדמנות להשלים פערים, עצם זה שלא ידעתי על המעבר שלך פה מראה לי כמה אנחנו לא מספיק ." הוא עצר רגע וחשב, ואז לחש, "תגיד, החבר הזה שאתה גר איתו, הוא חבר? או חבר." הסמקתי למשמע השאלה, עמוס ידע שאני הומו, פשוט אף פעם לא שוחחנו על דברים כאלה, שנינו היינו דיי ביישנים, ולא מנוסים יותר מידי. לפחות ממה שאני יודע.

"אמנון, הוא הבן זוג שלי עמוסי, האמת שהוא היה המפקד שלי בבסיס הקודם, והחליט לעבור יחד איתי, הוא לקח תפקיד באמ"ן עכשיו כדי שנהיה קרובים, אבל היה לו שבוע אבט"ש לעשות ככה שהוא לא בבית."

"מטורף דודו, זה כאילו אני לא מכיר אותך יותר, כל כך הרבה השתנה, ואני לא מבין מתי נעשית יפה כל כך, זה בטוח לא רק אני חושב ככה, אם כבר הספקת למצוא לך חבר." הוא המשיך להסתכל עליי, ואני לא מבין מה הוא רוצה, נכון בשנה האחרונה התמדתי בחדר הכושר, הרשתי לעצמי להאריך שיער מעט מעבר למותר, השתזפתי קצת, ואפילו הלכתי לחייט כדי להצר טיפה את המדים, אבל השינוי לא היה כל כך קיצוני, או שלפחות כך חשבתי.

"טוב, אני כנראה מאחר לדיון, בוא נקבע שנצא היום אחרי הישיבת אמצע?" שאלתי את עמוס.

"קבענו!, אתה עם רכב?" הוא שאל.

"לא, נתקע לי האוטו הבוקר, ניסע יחד?"

"ברור קטנצ'יק, יאללה שלא תאחר, אני כבר מחכה לך." חיבקתי אותו שוב וירדתי לכיוון המשרד שלי.

ככל שהתקדם היום הרגשתי פחות ופחות טוב, הרגשתי שהחום שלי עולה, עד שבשלב מסוים לא הצלחתי לפתוח את העניים, גודל כאב הראש שהיה לי היה עצום, והרגשתי שכל משב רוח שעובר על העור שלי מכאיב לי כאילו שהיה ירייה. שרדתי עד ישיבת האמצע, שהייתה כשמה באמצע היום, עד שהמפקד שלי ביקש ממני ללכת למיון כי הוא חושב שמשהו לא בסדר. כמו שהוסבר לי, לא הייתה מעטפת מנהלתית למטה, כך שלא הייתה מרפאה כלל. עליתי לקומת כניסה לפגוש את עמוס, וכשראיתי אותו, התקפלו לי הברכיים והרגשתי שאני נופל לכיוון הרצפה. עמוס תפס אותי מהר והרגיע את כל הנוכחים שאני פשוט קצת לא מרגיש טוב.

נסענו למיון כשכל הזמן עמוס צועק עליי, על איך אני מרשה לעצמי להגיע למצב כזה, ותוך כדי מודד לי חום שהרקיע שחקים והגיע לנקודות מסוכנות, כשהגענו למיון כבר לא הצלחתי להחזיק את העניים פתוחות ונרדמתי, כשהתעוררתי, ראיתי את עמוס יושב לידי, חיברו לי אינפוזיה, והתחלתי להרגיש טוב יותר. "כשתגמר האינפוזיה אוכל לקחת אותך הביתה." אמר לי עמוס בלי שבכלל שאלתי, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, כל חלק בגוף כאב לי מאוד, לדבר הייתה פעולה מוגזמת לביצוע.

חצי שעה לאחר מכן עמוס חתם על טפסים ואני כיוונתי אותו לכיוון הבית, כשהגענו לחדר המדרגות הוא הרים אותי עד לכניסה, והשכיב אותי במיטה, הוריד לי את המדים והנעליים וכיסה אותי. "אני נכנס להתקלח בסדר דודו, תצעק לי אם משהו קורה, טוב?" בזמן שהתקלח התכרבלתי בשמיכה דוחף את אפי לתוך הכרית של אמנון, מנסה לשאוב מהריח שלו, כנראה שממש רעדתי, כי כשעמוס יצא מהמקלחת הוא קפץ מיד למיטה וחיבק אותי, ניסיתי להצטנף לתוך הגוף שלו, וככה נרדמנו שאחי מחבק אותי חזק, לא הרגשתי כל כך רע גופנית כבר שנים, אבל מבפנים הרגשתי מוגן וחמים מאוד.

איפשהו באמצע הלילה שמעתי קולות בבית, דלת נפתחת ונסגרת, הייתי בטוח שאני מדמיין וחזרתי לישון, מבקש מעמוס להדק את החיבוק סביבי, פתאום נדלק האור בחדר ושמעתי את אמנון צועק, "מה לעזאזל קורה פה?" 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...