חברים
חברים. צילום: הנדל.

 >  >  > 

דירה להשכיר - פרק ו'

מישמיש

איתן התעקש לשלם את החשבון, ואם לא די בכך גם עמד על כך שייקח את דור הביתה. "זה בסדר, אתה יכול להוריד אותי פה." ניסה דור להיפטר מבן דודו השתלטן כשהם נכנסו לרחוב שלו, אבל איתן רק צחק ואמר לו להפסיק להיות ילד, "אל תדבר שטויות, קבעתי הערב עם אפרת." המשיך לנסוע מהר מידי עד שהגיע לבית הדו משפחתי, והחנה את מכוניתו ברישול מול השער.

הם נכנסו פנימה וגילו את אפרת ואת נורי נאבקים נואשות בפוטון כתום שסירב להתגמש ולהיכנס לחדר השינה הקטן. "לא יעזור, חייבים להפריד את ארגז המצעים מהמשטח של המזרון אחרת הוא בחיים לא יעבור דרך הדלת." פסק איתן שניסה לשווא לעזור, "למי יש מברג?"

"לי יש, אבל למה אנחנו חייבים לדחוף את הענתיקה המכוערת הזו לחדר העבודה?" התעצבן דור, ונעץ מבט נרגז באפרת, "זה לא הפוטון הישן של ההורים שלך? חשבתי שהם  זרקו אותו כבר?"

"כן, הם הסכימו לתת לי אותו במקום לתרום אותו." הודתה אפרת, נבוכה מעט, "אני יודעת שהוא לא נראה משהו, אבל הוא נוח מאוד." הגנה על הרהיט האומלל, "לא חשבתי שהוא יהיה כבד כל כך." הוסיפה.

"תשני עליו את אם הוא כל כך נוח." התחיל דור להפריד בין מסגרת הפוטון לבין ארגז המצעים שלו.

"בחייך, אל תהיה שמוק כזה דור," התערב איתן, "הבטחת לי שתיתן לאפרת את חדר השינה הגדול."

"הוא לא חייב, לא אכפת לי לישון על הפוטון." נחפזה אפרת לפייס.

"אבל לי אכפת." התריס איתן, "הדבר המחורבן הזה יהרוס לי את הגב." בעט בזעף במזרון הדק של הפוטון שהיה מקופל בפינה כמו מין נקניקייה כתומה ענקית.

"נו, די, תפסיקו להתווכח." אסף נורי בקפידה את כל הברגים לתוך צנצנת קטנה, "דור יכול לישון בחדר שלי, אני אשן ברצון בחדר הקטן, אני דווקא אוהב פוטונים."

"ממתי אתה אוהב פוטונים? לדעתי מה שאתה אוהב זה להיות פראייר." הקניט אותו דור אחרי שהם התגברו, בלי עזרת איתן שבמקום להושיט כתף רק התלונן מרות על בעיות הגב שלו, על הפוטון הסרבן, הכניסו אותו לחדר הקטן, הרכיבו אותו מחדש, פרשו עליו את המזרן הכתום, ונשכבו עליו כדי לנוח מהמאמץ.

מה שאני אוהב זה אותך, חשב נורי, אבל העדיף ברוב תבונה לשמור את רגשותיו לעצמו, ורק שאל את דור אם לא כואב לו הגב מכל המאמץ.

"כן, קצת." הודה דור, התיישב באנחה ושפשף את שיפולי גבו.

"רוצה עיסוי? אני ממש טוב בעיסויים, רק תשכב על הבטן ותוריד את החולצה קודם." התלהב נורי.

"אהה... אני, תשמע נורי, אם כבר מדברים על זה..." נשכב דור על בטנו, מציץ מעבר לכתפו בנורי.

"על איזה זה?" הרים נורי את שולי חולצתו, חושף את גבו, "זה ממש לא נוח ככה, קדימה, תוריד לגמרי את החולצה." פקד.

דור נאנח, פשט את חולצתו ונשכב שוב, מפקיר את שרירי גבו הדואבים לידיו החזקות והחכמות של נורי. "תקשיב נורי, בקשר למה שהיה אתמול בלילה אז... אהה... אוי..."

"כואב לך?" הפסיק נורי את העיסוי.

"כן, קצת, אבל זה גם... קדימה, תמשיך, רק בעדינות."

"אי אפשר בעדינות, הכל אצלך תפוס ומתוח נורא, אני לא אשאל אותך אם אתה עובר תקופה קשה כי אני יודע שכן, אבל תדע לך שכל מה שקורה לך בחיים משפיע גם על הגוף שלך, השרירים שלך קשים כמו אבנים."

"אני מבין." גנח דור, וניסה לרפות את שריריו ולהתמסר לעיסוי, אבל משום מה מגעו של נורי בגבו ובכתפיו גרם לאברו להזדקף, מה שכמובן הגביר את המתח שחש, "תשמע נורי, זה ממש... אחח... זה ממש טוב נורי, אבל הבעיה היא... אני רוצה להסביר לך ש..."

"אתה לא צריך להסביר כלום." קטע נורי את גמגומיו, "אני יודע מה מטריד אותך ואתה סתם עושה עניין משטות, מציצה זה לא כזה סיפור גדול, תשכח מזה, לא קרה כלום."  

"או. קיי. אם אתה אומר אז או. קיי. בסדר, רק ש... פשוט רציתי שתדע שזו פעם ראשונה שדבר כזה קרה לי, עם גבר אני מתכוון, ושאני... אני פשוט רוצה שתדע שנורא נהניתי אתמול אבל אני לא הומו, זה הכל."

"בסדר, רשמתי לפני, דור לא הומו." הכריז נורי בעליצות מלגלגת שנועדה להסוות את מפח נפשו, וקם מהמיטה, טופח על כתפו של דור, "יאללה, העיסוי נגמר, קום בבקשה מהמיטה שלי, אני רוצה לישון."

"מה, עכשיו? אבל רק שמונה בלילה, ועוד לא אכלת ארוחת ערב, אתה לא רעב? אני כן. מה דעתך שאני אכין לשנינו ארוחת ערב?"

"בסדר." התרצה נורי, "אבל מה עם אפרת ואיתן?"

"לא יודע ולא אכפת לי, אם הם רעבים שידאגו לעצמם." הצהיר דור במרדנות, והלך להכין ארוחת ערב, מתעלם בהפגנתיות מהגניחות והצחקוקים שבקעו מבעד לדלת חדרה הסגורה של אפרת. הוא הכין חביתה, וסחט מיץ לימון על טונה שהוציא מקופסת שימורים, והניח בצלחת. נורי שהצטרף אליו חתך ירקות וקלה לחם בטוסטר. הם ישבו אחד מול השני ונהנו יחד מהארוחה הפשוטה והטעימה.

"רוצה תה?" הציע דור אחרי שסיימו לאכול.

"כן, בא לי תה לואיזה, אני אכין את התה ואתה תקטוף כמה עלים מהשיח בחוץ, רוצה עם דבש או עם סוכר?"

"עם דבש כמובן." השיב דור ויצא החוצה לקטוף כמה עלי לואיזה מהשיח גדול שצמח פרא ליד שער הגינה. החצר הייתה חשוכה למחצה, והוא שם לב לגור הקטן והמורעב שמצא מחסה מתחת לשיח רק כשדרך עליו בטעות. הגור ייבב בקול חד, ודור פלט צעקת בהלה וקפץ מבוהל, לאחור, "מה זה?" צעק, "נורי, תדליק את האור, מצאתי פה כלב."

נורי הדליק את האור בפטיו והגינה נשטפה אור. הגור הקטן התכווץ בפחד מתחת לשיח וניסה לחפור את דרכו מתחת לגדר, אבל דור שהתאושש מההפתעה נחפז להרים אותו, משמיע קולות חיבה וליבוב מרגיעים, "די, די חמוד, אל תפחד, לא נעשה לך כלום, תן לי להסתכל עליך קטנצ'יק."

"אוי, איזה חמוד! מסכן קטן, הוא נורא רזה." הצטרף אליו נורי, תראה את הרגל שלו, הוא פצוע, הוא בטח נורא צמא ורעב. בוא ניקח אותו פנימה." הם הכניסו את הגור הביתה, הניחו אותו על סמרטוט רצפה יבש, והגישו לו מים ופיסות לחם טבולות בשמן טונה. הגור שתה ואכל ברעבתנות בעוד שניהם משתופפים לידו, בוחנים אותו בסקרנות. אחרי שהגור השביע את צימאונו ורעבונו הוא הניח לנורי לבחון את כף רגלו החבולה. "יש לו קוץ." אבחן נורי, "תחזיק אותו רגע, אני רק אביא פינצטה ו..." הוא שלף בזריזות את הקוץ מכפו של הגור ששוב ייבב ואחר כך ליקק את כפו הפצועה, אכל קצת שאריות טונה ופיהק.

"הוא עייף, מסכן קטן שכמותו." הניח נורי את הכלבון הקטן בתוך קופסת קרטון מרופדת בסמרטוט, ונשא אותו לחדרו, הניח את הקופסה בעדינות מתחת לשולחן המחשב, וכיבה את האור הראשי, משאיר רק מנורת לילה קטנה דולקת.

"אולי כדאי שנשאיר לו קצת מים ללילה?" הציע דור.

"כן, זה רעיון." הסכים נורי והביא לגור קופסת פלסטיק קטנה עם מים הניח ליד הקופסה שלו והוסיף בפינת החדר גם ערמת עיתונים ישנים. "שיהיה לו איפה לעשות פיפי בלילה." הסביר.

"איך הוא ידע שכאן זה הבית שימוש שלו?" תהה דור, "ובכלל, לא עדיף שהוא יצא להשתין בחוץ?"

"אחרי שהוא יגדל הוא יצליח להתאפק עד הבוקר, אבל נדמה לי שעכשיו הוא עוד קטן מידי." הסביר נורי, "ואני מקווה שהוא ילך להשתין על העיתון כי כלבים בדרך כלל מעדיפים להשתין על משהו רך."

"רק שלא ישתין לך על הפוטון." העיר איתן שיצא מהחדר כדי להניח לאפרת לישון, וחיפש משהו טעים לאכול, "אולי כדאי שתשים לו חיתול?" התלוצץ.

"אל תבלבל את המוח." נעץ בו דור מבט כועס, "מה אתה עושה פה בכלל?"

"מחפש משהו לאכול, אני מת מרעב, יש משהו טעים במטבח?"

"יש קצת לחם וגבינה צהובה, תכין לעצמך טוסט אם בא לך." הציע נורי באדיבות קרירה, והשתרע על הפוטון, "אני עייף מאוד, אכפת לכם לצאת מפה?"

"קדימה," הדף דור את בן דודו החוצה, "לילה טוב נורי." סגר את הדלת מאחוריו.

"יש מצב שתכין לי איזה טוסט? אני ממש מורעב." פנה איתן לדור.

"תבקש מהחברה שלך שתכין לך." התיז דור והלך לחדרו, מפנה את גבו לאיתן.

"דור, תקשיב רגע," אחז איתן במרפקו, "נו, די, תפסיק להתנהג כמו תינוק, בוא איתי למטבח, אני רוצה לדבר אתך."

"לא, דיברנו כבר מספיק היום." ניער דור את זרועו של איתן מעליו.

"אני יודע, אבל לא יזיק אם נדבר שוב, נדמה לי שאתה פשוט לא מבין מה קורה פה."

"אני מבין טוב מאוד, לא רק שאתה מזדיין עם החברה שלי לשעבר, אתה עוד מצפה שאני אשרת אותך? תשכח מזה." הכריז דור אבל בכל זאת הלך למטבח והתיישב, מביט באיתן.

"בסדר, אני אכין לבד." פתח איתן את המקרר, והוציא גוש גבינה צהובה, קטצ'ופ וזיתים. "איפה הלחם?"

"במקרר, והטוסטר על השיש." לגלג דור.

"כן, שמתי לב." שמר איתן על קור רוחו, "תקשיב דור, העניין הוא שאני ואפרת... היא לא כמו כל האחרות, הפעם אני באמת דלוק על הבחורה הזו, ואני מתכונן להסתובב פה הרבה, אז אולי תרגיע ותתפייס איתי כבר?"

"יש לי רעיון יותר טוב, אולי תיקח אותה אתך, ותפסיק להסתובב פה?"

"אני אעשה את זה בסופו של דבר, אבל לא עכשיו, הסברתי לך כבר על העניין עם המסעדה שאני פותח, עד שאני לא אתחיל להרוויח קצת כסף מהעסק החדש אני גר אצל ההורים, ואני ממש לא יכול להביא לשם את אפרת."

"אז בגלל זה אתה מתכנן להתנחל פה?" החמיץ לעברו דור את פניו.

"כן, קצת, אבל זה זמני, אני מקווה שלא אכפת לך?"

"דווקא כן אכפת לי, אכפת לי מאוד, עדיף שתמצא לך ולאהובת ליבך החדשה איזה סידור אחר."

"אני מסכים, אבל נכון להיום זה בלתי אפשרי, אז תואיל בטובך להפסיק להיות ילדותי כזה."

"ומה אם לא בא לי? ומה אם נוח לי להיות ילדותי?" התריס דור.

"אתה יודע מה?" איבד איתן את סבלנותו, "תעשה מה שאתה רוצה, אבל שתדע שאתה מתנהג כמו דביל, ואגב, מה עם הכלב הזה, מאיפה הוא צץ פתאום?"

"לא יודע וזה לא עסקך, אם אתה לא רוצה לגור עם כלב בדירה אתה מוזמן לעוף החוצה."

"נו, די כבר דור, זה אני, איתן, אתה יודע שאני אוהב כלבים, גידלתי כלבים כל ימי חיי, והכלב הזה נראה לי קצת חולה. צריך לקחת אותו לווטרינר ולבדוק אם יש לו שבב, ואם לא, ורוב הסיכויים שלא כי הוא נראה כמו כלב עזוב, אז צריך לעשות לו חיסונים, או להעביר אותו לצער בעלי חיים."

"תפסיק לתת לי הוראות." התעצבן דור, "הכלב הזה הוא שלי ושל נורי, אנחנו מצאנו אותו ואנחנו נחליט מה לעשות איתו."

"בסדר." אמר איתן בקול רך, "מקובל עלי, זה הכלב שלכם, ואתם תחליטו עליו, אבל חשבתי שלא יזיק לכם לקבל כמה עצות טובות, זה הכל." סיכם, לעס את הטוסט שלו ולאחר כך לגם מהתה שהכין לעצמו.

"אף אחד לא ביקש ממך עצות." המשיך דור להתעצבן, "ועוד דבר איתן, אם אתה מתכוון לגור פה עם אפרת אז תתחיל להשתתף בהוצאות, אנחנו לא ההורים שלך, והאוכל שאתה אוכל עלה לנו כסף, ואל תשכח שגם המים והחשמל זה לא חינם."

"בסדר, אתה צודק." הסכים איתן בנחת, והכניס את כלי האוכל שלו למדיח. "מחר נכנס אספת דיירים ונדון בכל העניין." ניגב בזהירות את השיש ואת השולחן, "ועכשיו, אם לא אכפת לך, אני הולך לישון, לילה טוב."

עצבני בגלל הסירוב העיקש של איתן לריב אתו כהלכה הלך דור להתקלח, ואחר כך חזר לחדר שקיבל מנורי. החדר היה נחמד - מיטה כפולה עם ראש עץ מקושת, חלון גדול עם וילון שקוף, ארון קיר מרווח, שולחן כתיבה נאה ושני כסאות.

הוא השתרע על המיטה, הדליק את מנורת הלילה והתחיל לקרוא ספר מתח שמצא מונח על השידה לצד מיטתו, אבל התקשה להתרכז, וכמעט שכיבה את האור כששמע פתאום יבבה דקה עולה מחדרו של נורי.

הוא נחפז החוצה וגילה את נורי פותח את הדלת לפני הכלב שיצא החוצה והשתין בגינה, ואחר כך חזר פנימה, מכשכש בזנבו. "ראית איזה חכם הוא?" שמח נורי, נשמע כמו אב גאה, "מחר אני לוקח אותו לווטרינר לבדוק אם יש לו שבב, ואם הוא צריך חיסונים, זה בסדר מבחינתך?"

"כן, בטח, זאת אומרת... תגיד נורי, מה נעשה אם הוא לא שייך לאף אחד? אתה רוצה שנחזיק אותו פה?"

"כן, תמיד רציתי כלב, זו אחת הסיבות שרציתי לבוא לגור פה ולא בדירה. תכננתי ללכת לצער בעלי חיים לבחור כלב, אבל לשמחתי הכלב בא אלי. אני יודע שאתה זה שמצאת אותו דור, אבל אם אין לך התנגדות אני רוצה להיות זה שמגדל אותו."

"אנחנו לא יכולים לגדל אותו יחד?" נפגע דור מעט, הוא לא כל כך אהב כלבים ובעצם פחד מהם בגלל אימו שפחדה מכלבים פחד מוות אבל משום מה חש דחוי כשנורי לקח על עצמו את האחריות על המציאה הלא צפויה שהוא מצא שלא בטובתו.

"בשמחה, אבל דור, אל תשכח ש... זאת אומרת, הרי לא נגור פה תמיד, ואתה בטח תעבור לגור עם מישהי באיזה שלב."

"כן, אתה צודק." הסכים דור בעגמומיות.

"אבל בינתיים נוכל לגדל אותו יחד." חייך אליו נורי בעידוד, "מה דעתך שנקרא לו מישמיש?" הציע.

"מישמיש זה שם מעולה." הסכים דור, "לילה טוב נורי, לילה טוב מישמיש."

"לילה טוב דור." ענה נורי, ליטף קלות את כתפו והוסיף נשיקה קלילה על לחיו לפני שהדף אותו החוצה וסגר את הדלת. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...