החופש כמעט תם, הגשתי כבר את כל העבודות והיה לי זמן להתבטל בנחת בין המשמרות שעשיתי כמלצר במסעדה ביתית קטנה ונחמדה, ולטייל עם משי שבגרה והפכה לכלבה גדולה, יפה ונעימת הליכות להפליא.  

רוב הזמן לא טרחתי להתעניין בטלוויזיה שנתלתה מעל הבר לנוחיות האורחים שרצו לצפות בספורט, אבל אחרי שהמסעדה הייתה נסגרת והמלצרים של משמרת הערב היו שוטפים רצפות נהגתי להעביר תחנה כדי לצפות בחדשות הלילה, ושם שמעתי שוב את שמו של הרב בן ישי. הכתב הצעיר והרציני למראה לענייני חרדים סיפר שהרב דוד בן ישי הטוען לתואר פסיכולוג נחקר במשטרה אחרי שאחד מתלמידי הישיבה שלו התאבד בתליה. יום לאחר החקירה הרב נעלם כלא היה, ועלו חשדות שהוא ברח מהארץ. בינתיים החקירה בנוגע למה שקרה בישיבה החלה להסתעף, והכתב החרוץ והסקרן שהתעניין מאוד בנעשה בישיבה שוחח עם כמה תלמידים ועם הוריהם גילה שהרב בן ישי עמד בראש ישיבה שאליה נשלחו צעירים בעיתיים במטרה לפתור את בעיותיהם הנפשיות. על פי טענות חלק מהם ראש הישיבה שלהם הטריד אותם מינית והתלמיד שהתאבד פשוט לא עמד בנטל האשמה שחש, ולכן שם קץ לחייו. כמה שעות לפני העלמו עימתו החוקרים את הרב עם טענות כמה מתלמידיו, הוא הכחיש אותן בתוקף וטען שמדובר באי הבנת שיטות ההוראה שלו, הוא אמנם נגע בהם וחיבק אותם אבל בצורה אבהית ורק כדי לעזור להם להתחבר לגבריות שלהם לחזור למוטב.

"הדוסים האלה, כולם חולי נפש וסוטים." הפטיר האחמ"ש שלי בקוצר רוח, ועבר לתחנה ששידרה להיטים רעשניים.

חזרתי הביתה נרעש, והתנפלתי על המחשב, מחפש לשווא עוד מידע באתרי חדשות.

בבוקר שוב דיברו על המקרה של הרב בן דוד, המתיימר להיות פסיכולוג, והשמיעו שיחה טלפונית עם אבא של אחד מתלמידיו שהתלונן בקול שבור שהרב שהבטיח לרפא את בנו נגע בו במקומות לא צנועים, חיבק ונישק אותו, וטען שהכל נעשה לשם שמיים וכדי לגרום לו להיות כאחד האדם.

"מה בדיוק הבעיה עם הבן שלך? למה הוא לא כאחד האדם?" חקרה אותו הכתבת בחוסר טקט.

"הבן שלי הפוך, והרב אמר שהוא ירפא אותו." השיב האב, וכשהכתבת הצעירה והלא ממש חכמה שאלה על מה הוא מדבר, ולמה הכוונה שהבן שלו הפוך, הוא פשוט טרק לה את הטלפון בפנים.

בצהרים היה עוד ראיון, הפעם עם אימא שהסוו את קולה כשהסבירה בהתרגשות שהרב צדיק גמור, ושהבן שלה שהיה שבבניק ולא רצה להתחתן חזר להיות יהודי הגון וירא שמים אחרי שלמד אצל הרב בן ישי ובזכותו הוא כבר אבא לשניים, "והכל רק בזכות הרב הצדיק שריפא אותו." טענה בחום.

הורי לא הבינו למה אני מקשיב בדריכות לכל יומני החדשות, ונדהמו כשהשתקתי אותם בצעקה כשבחדשות של אחרי הצהרים אמרו שמיד אחרי הפרסומות יעלה לשידור אחד מתלמידיו לשעבר של הרב בן ישי, ויספר מה באמת קרה לו בישיבה.

"מה עובר עליך?" נזפה בי אימא, "ומי זה הרב בן ישי הזה שאתה מתעניין בו כל כך?"

"זה הרב שנועם הלך ללמוד אצלו אחרי שנפרדנו."

"נועם ברקוביץ?" נאנחה אימא, ליטפה ברוך את ראשי והמתינה איתי בשתיקה לסוף הפרסומות.

הם אמנם החשיכו את החדר, והאירו את הקיר מאחוריו כך שהצופים בטלוויזיה ראו רק את צלליתו, וליתר ביטחון עיוותו את קולו, ובכל זאת ידעתי מיד שזה נועם, יושב מולי ומדבר אל המצלמה. "אני דתי," אמר נועם, "דתי והומו, וזה דיסוננס שקשה מאוד לאדם מאמין לשאת." הוא דיבר לאט, בהיסוס, ונאנח מידי פעם בעודו מגולל את סיפורו הנוגע ללב.

"אחרי הצבא הייתה לי תקופה של השלמה עם עצמי, הבנתי שאני לא יכול להפסיק להיות הומו, וגם שלהפסיק להיות דתי זו גם לא אופציה בשבילי, ואיכשהו, אחרי שעבדתי קשה על עצמי, הצלחתי להגיע לשלווה ולהשלמה עם הגורל. החלטתי שכדי לא לעבור על איסור של משכב זכר אני אבחר בנזירות, אמנם אוותר על זוגיות ועל פרו ורבו, אבל זה יהיה הרע במיעוטו, ככה אצליח לא לעבור על איסור מפורש או לחיות חלילה בשקר ולרמות מישהי. במשך זמן מה הצלחתי בכך, ואז פגשתי מישהו... בחור שנכנס לי ללב, הוא כיבד את האמונה שלי, והבין את המגבלות ששמתי על עצמי בגלל הדת, ובכל זאת אהב אותי ואני אותו, במשך זמן מה היינו מאושרים מאוד יחד, ואז..." נועם גנח, "אבא שלי קיבל התקף לב, וכשבאתי לבקר אותו בבית חולים כולם התנפלו עלי וטענו שזה קרה בגללי."

"והאמנת להם?" שאלה המראיינת, קולה רך ושופע אמפטיה.

"כן, באיזה מקום אני עדיין מאמין שאם... הייתי מאוהב בגבר, וזו לא הייתה אהבה אפלטונית... וקצת אחר כך אבא כמעט מת, ברור שהרגשתי אשם מאוד, ואז קרוב משפחה שלי, שכמובן התכוון רק לטובה, סיפר לי על הישיבה של הרב בן ישי שיודע איך לרפא הפוכים... החבר שלי אמר שאני טועה, וזו רמאות ואני משלה את עצמי, אבל התעקשתי, הקשיתי את ליבי, נפרדתי ממנו והלכתי לישיבה הזאת."

"ומה קרה שם?" לאטה המראיינת חרש.

"עוד לפני שנרשמתי לישיבה הרב בן ישי זימן אותי לראיון והסביר לי שהרגשות שיש לי לגברים נובעים ממחסור באהבת אב, ומקנאה בגברים, והבטיח שהוא יתקן אותי, ייתן לי ביטחון בגבריות שלי. הוא הבטיח שאחרי הטיפול אצלו אני ארגיש שלם ולא ארצה יותר גברים אלא אפנה לנשים, כמו כל הגברים הנורמאליים. למרות שאבא שלי אהב אותי, וטיפח אותי בדיוק כמו את האחים שלי כל כך רציתי להאמין לו עד שלא התווכחתי, ויתרתי על הלימודים בטכניון והלכתי לישיבה שלו..." הוא שוב נאנח אנחה עמוקה ששברה את ליבי.

"הלימודים בישיבה היו לימודים רגילים, וגם התנאים היו כמו בישיבות אחרות, ישנים ארבע בחדר, אוכל פשוט, מקלחות משותפות, שום פינוקים מיוחדים, אבל כל שבוע היה סבב ראיונות חיזוק אצל הרב בן ישי, ושם זה קרה."

"מה קרה?"

נועם זע בחוסר נוחות על כסאו, "הוא... אהה.... הוא חיבק ונגע ו... זה היה כאילו כדי לתת לנו אהבה אבהית, אבל... רוב הבחורים שם היו באמת תמימים, ולא הבינו מה הוא עושה, אבל אני הייתי בין הבוגרים שם וכבר הייתי עם גבר ו.... שום דבר בחיבוקים ובליטופים שלו לא היה תמים או אבהי."

"אתה יכול לפרט?" התחדד קולה של המראיינת.

"מטעמי צניעות אני מעדיף שלא, מספיק מה שפירטתי במשטרה."

"למה לא הלכת מיד להתלונן, למה חיכית עד שהמשטרה תגיע אליך?"  

"כי..." אמר נועם והרכין את ראשו במבוכה, מציץ בה מהצד בתנועה אופיינית שהקפיצה את ליבי מרוב געגועים, "בהתחלה לא רציתי להאמין, חשבתי שהוא יודע מה הוא עושה, ואני סתם... שאני לא מבין בגלל שאני מתגעגע כל כך לחבר שלי, החבר לשעבר שלי, אני... היו כמה ראיונות שלא הגעתי אליהם, התחמקתי בכל מיני תירוצים, אבל יום אחד ראיתי מישהו יוצא מראיון בוכה, וכשסיפרתי על זה לשותף שלי לחדר הוא התחיל לספר לי מה קרה לו במפגשים עם הרב, אלו היו דברים שהחרידו אותי, דיברתי עם כמה מהתלמידים הבוגרים יותר, ואחרי שהבנו מה באמת קורה שם חשבנו שצריך להודיע למישהו, אולי לפורום תקנה, או להורי התלמידים... ועד שהתלבטנו למי לפנות קרה האסון..."

"למה לא חשבתם מיד על פנייה למשטרה?"

"כי זה היה נושא עדין מידי, התביישנו להתלונן במשטרה, אבל אז יוסף המסכן התאבד, והרב ברח, ועכשיו כולם יודעים הכל, גם המשטרה."

"ומה קורה אתך עכשיו? חזרת להוריך?"

"הלוואי, לצערי הם לא הסכימו לקבל אותי חזרה, הם כעסו מאוד, ואמרו שאני כפוי טובה ומורד, ורק חסר שאבא שוב יחלה בגללי... לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את ההצעה הנדיבה של אחד מהחברים לישיבה שגר בינתיים אצל אחיו הגדול, אבל זה סידור זמני בלבד, בקרוב אני אצטרך למצוא לי סידור אחר."

"אולי תחזור לאקס שלך? נשמע שאתה עדיין חושב עליו."

"נכון, אבל אני בספק אם הוא יסכים, נפרדתי ממנו בצורה מאוד לא נעימה, הוא בטח שונא אותי עכשיו." השיב נועם בקול עצוב

"אתה לא יכול לדעת בלי לשאול אותו, אולי לפחות תכתוב לו? תספר לו מה קרה לך, יכול להיות שהוא רואה את התוכנית ומזהה אותך?" התרגשה המראיינת.

"אני בספק." נד נועם בראשו בתבוסתנות.

"אבל אם בכל זאת, נניח שהוא כן, מה היית אומר לו אם הוא היה שומע אותך?"

"הייתי מבקש סליחה, ואומר לו שהוא צדק, ואני טעיתי, ומאחל לו חיים נפלאים."

"ומה אתך? מה התוכניות שלך?"

נועם משך בכתפיו בתנועה מוכרת עד כאב, "אני אמצא לי איזה עבודה, מקום לגור ואתחיל לשקם את החיים שלי."

"מה עם לימודים?"

"בשנה שעברה, לפני שהלכתי לישיבה נרשמתי ללימודים בטכניון, ואפילו קיבלתי מלגה, אבל כל הכסף שחסכתי הלך לישיבה, כנראה שהחלום הזה יישאר בגדר חלום." השיב נועם בהשלמה.

"אבל אולי תוכל לחסוך שוב כסף? ואולי תקבל פיצוי על מה שעבר עליך ואז... אל תוותר כל כך מהר." התרגשה המראיינת, והבטיחה לברר ולבדוק, ביקשה מנועם לשמור על קשר, ונפרדה ממנו במילים נרגשות.

"זה היה נועם." אמר אבא, "לא ראו את הפנים שלו, אבל אני בטוח שזה היה הוא, חייבים לעזור לו." קבע וקם, "בואי, הולכים לעשות ביקור אצל הברקוביצים." פנה לאימא.

עד היום אין לי מושג מה בדיוק אמרו הורי לדודים של נועם, ואיך הם שכנעו אותם לתת להם את כתובתו, אבל עובדה שהם חזרו עם כתובת של דירה באזור הדתי של חיפה, ועם מספר טלפון, ותבעו ממני להתקשר לנועם מיד.

"אבל מה אני אגיד לו?" היססתי, תקוף ביישנות פתאומית.

"תגיד לו שיבוא לפה, לגור אתנו, ושיתחיל להתכונן לשנת הלימודים הבאה." פסקה אימא.

"את בטוחה?" היססתי.

"לגמרי." השיב אבא במקומה, אנחנו רוצים שהוא יחזור, תגיד לו שאנחנו מזמינים אותו." תבע.

"כן." אישרה אימא, "ואולי אז תתחיל סוף סוף לחייך גם עם העיניים, כי מאז שהוא הסתלק..." היא ליטפה בעדינות את זרועי, "אני יודעת שהתאמצת להתגבר, אבל נשבר לנו הלב לראות איך אתה מנסה להסתיר מאיתנו כמה שאתה עצוב בלעדיו."

נשמתי נשימה עמוקה, והתקשרתי. ענתה לי ילדה קטנה שאמרה שנועם, החבר של שמוליק אחיה, לא בבית, הוא הלך לעבודה ויחזור בשמונה בערב. "הוא עובד בשמירה." גילתה לי בתמימות ילדותית, "ובעוד שבועיים, אחרי שאחותי תחזור מהפנימייה, הוא ילך לגור במקום אחר. הוא מחפש דירה להשכרה, אולי יש לך דירה בשבילו?"

"כן, יש לי."

"יופי, ואיך קוראים לך?"

"קוראים לי מוני, להתראות חמודה."

"להתראות מוני." צפצפה הקטנה, וסגרה.

לקחתי מאבא את המפתחות ונסעתי לחיפה. לא מצאתי חנייה, ולכן חניתי בסוף הרחוב ורצתי מהר חזרה. הגעתי מתנשף ובדקתי את שעוני, עוד מעט שמונה בלילה, איפה הוא? אולי הוא הקדים ואצטרך לעלות למעלה ולהתמודד עם אנשים זרים לפני שאזכה לדבר איתו?

לעזאזל! לא חשוב, העיקר שאוכל לדבר איתו, לחבק, לגעת... לפני שנכנסתי סקרתי שוב את הרחוב התלול, ופתאום ראיתי אותו, מעפיל לאט במעלה הרחוב, ראשו מורכן, נראה עייף ומדוכדך.

"נועם!" צעקתי והתחלתי לרוץ לקראתו.

הוא נעצר והביט בי, בהתחלה מבולבל, לא מאמין למראה עיניו, ואחר כך החל חיוך גדול להתפשט על פניו, "מוני, זה אתה?" פרש אלי את זרועותיו.

מחצתי אותו אלי בחיבוק חזק, "כן, זה אני. ראיתי את הראיון שלך בטלוויזיה ובאתי לקחת אותך הביתה."

"אבל... איך... אתה בטוח? ומה יגידו הוריך?"

"בטח שאני בטוח, והורי ישמחו מאוד."

"אבל למה? מה, אתה לא כועס עלי?"

"לא, אני אוהב אותך, מאוד, ואני רוצה שתחזור כי בלעדיך זה פשוט לא זה, אתה עוד אוהב אותי?"

"אף פעם לא הפסקתי."

"גם אני לא, קדימה, בוא נלך הביתה."

"בסדר." התרצה נועם, "אבל אני רוצה שתדע שאני עדיין דתי ושעדיין קשה לי עם זה שאני הומו."

"העיקר שויתרת על הרעיון האיום הזה של להיות נזיר, ויתרת, נכון?"

הוא הנהן, מחייך למרות הדמעות שזלגו מעיניו ונישק לי, "להיות נזיר זה כמו להיות רעב כל הזמן, זה פשוט לא זה. הייתי צריך לסבול שנה שלמה בישיבה הדפוקה הזו כדי להבין את זה, מרוב ייאוש הייתי קרוב מאוד לתלות את עצמי ליד יוסף המסכן."

"תודה לאל שלא עשית את זה." נרעדתי.

"לא, תודה לך. רק בזכות זה שחשבתי עליך כל הזמן, ונזכרתי איך היינו מאושרים יחד הצלחתי להחזיק מעמד."

"גם אני חשבתי עליך כל הזמן, גם כשהייתי במסיבות ובטיולים של התא הגאה לא יכולתי להפסיק להתגעגע אליך."

"התא הגאה, מה זה?"

"תביא עוד נשיקה ואני אסביר לך הכל, אתה ממש תאהב את זה נועם, ותרשום לך ביומן, בקיץ הבא אתה צועד איתי במצעד הגאווה."