"אני לא מאמין שיש עוד מישהו שקונה את התיאוריה המשומשת הזו?" נהם מיקו בבוז כשסיפרתי לו על הפגישה האחרונה שלי עם נועם, "קנאה בגבריות, איזה קשקוש אידיוטי."

"למה תיאוריה משומשת? נועם אמר שזה רעיון של הרב בן ישי, והוא לא סתם רב, הוא גם  פסיכולוג."

מיקו גיחך בזלזול, "ואתה באמת מאמין שזה מה שהוא? כי לדעתי הוא שרלטן ורמאי, והוא גם לא כל כך חכם אם הוא מנסה למכור בארץ סחורה משומשת שאפילו האמריקאים כבר לא מאמינים בה, והם הרי מאמינים כמעט לכל שטות."

"סחורה משומשת..." התבלבלתי, "על מה אתה מדבר?"

"על התיאוריה הדבילית הזו של התחברות לגבריות וקשר לא טוב עם אבא, אני מכיר המון הומואים שאוהבים את אבא שלהם שאוהב אותם חזרה, ושהם גבריים לגמרי, ובכל זאת מעדיפים בולבולים."

"אבל יש גם הרבה שלא."

"נו, אז? ויש גם הרבה הומואים שמאליים, שלא להגיד שמאלניים, למרות שיש גם כמה אידיוטים שממשיכים להיות דתיים, ואפילו ימניים... טוב, מה זה משנה, חבל שאתה אוכל את הלב בגלל הטמבל הזה."

"אתה מתכוון לנועם? כי אני מכיר אותו די טוב, והוא בכלל לא טמבל מיקו, למעשה הוא בחור מאוד אינטליגנטי ורגיש ו..."

"הוא הומו דתי, זה אומר שהוא טמבל." קטע אותי מיקו בקוצר רוח.

"בגלל שהוא דתי או בגלל שהוא הומו? או בגלל שהוא מנסה לשלב בין שני הדברים?"

"אבל זאת בדיוק הבעיה, שהוא לא מנסה לשלב, שזה רעיון די טיפשי בפני עצמו, אבל איכשהו עוד אפשר לסלוח עליו, אלא בגלל שהוא מנסה למחוק את ההומואיות שלו כדי להישאר דתי, וזה פשוט טיפשות ובזבוז משווע של זמן ואנרגיות." קבע מיקו.

"אתה באמת חושב ככה?" תליתי בו מבט עגום, "אבל אולי..."

"לא חמוד, אין אולי, תאמין לי, העסק הזה, הניסיון של נועם שלך להיות סטרייט? זה ייגמר בבכי."

"או בחתונה."

"אם זה ייגמר בחתונה אז זה ייגמר בבכי כפול, גם שלו וגם של המסכנה שתתחתן איתו, ואם גם ייוולדו ילדים אז..." מיקו ניתר מהכורסה אליה צנח כשהתפרצתי לדירתו אחרי שנסתי על נפשי מירושלים, "די לדבר על נועם, מספיק כבר, הוא הציע לעצמו את המיטה, שיישן בה, אנחנו נצא לבלות."

"לך אתה." ניסיתי להשתמט, "אני מעדיף לשבת בשקט בבית ולחשוב קצת."

"בשום פנים ואופן לא." התעקש מיקו, "אם תחשוב רק תיכנס לדיכאון, מה שאתה צריך עכשיו זה אלכוהול ומוזיקה, ואיזה ריבאונד קטן וחביב שיסיח את דעתך, קדימה, תזיז את התחת היפה שלך, תלבש את החולצה המהממת הזו שלצערי קטנה עלי, ובוא נלך לחגוג, יש פתיחה של ליין גייז חדש באפולו, כל הבחורים הכי שווים בתל אביב יבואו לרקוד שם, אני מבטיח לך שאחרי כמה שעות במסיבה הזו בקושי תזכור את נועם."

לבשתי בצייתנות את החולצה המהממת שהוא נתן לי - לדעתי היא הייתה הדוקה מידי וצבעונית מידי - אני אישית מעדיף בגדים קצת פחות רעשניים, אבל בתל אביב עליך לנהוג כתל אביבי אמרתי לעצמי, והלכתי עם מיקו לאפולו, שהתברר כמועדון רועש ושמח ששכן על גבול יפו תל אביב.

שתיתי ורקדתי, ועשיתי כמיטב יכולתי לשכוח את ליבי השבור, וכנראה שהצלחתי בכך לא רע כי כשהתעוררתי למחרת, בשעת הצהריים, שכב לצידי בחדר האורחים של מיקו בחור צעיר, דק ושחום, לחייו מעוטרות בזיפים שניסו לשווא לשוות קשיחות לפניו הילדותיים. הייתה לו תספורת קצוצה מחומצנת, עגיל באוזן ימין, ועוד אחד בקצה גבתו השמאלית. איכשהו, למרות כל הקישוטים הערסיים הללו הוא נראה לי צעיר ופגיע מאוד. בחנתי אותו בבהלה, מנסה להיזכר מי הוא ואיך הוא הגיע לספה הנפתחת של מיקו, אבל רק אחרי שהסטתי הצידה את שמיכת הפיקה הירקרקה וראיתי את הקעקוע הענקי של הזאב על כתפו הימנית נזכרתי בו. הוא קלט אותי מיד כשנכנסתי עם מיקו, בחן אותנו בתשומת לב במשך כחצי שעה, ורק אחרי שהשתכנע שאנחנו לא זוג התקרב אלי, חייך, ניסה לקשור שיחה למרות פעימות הטרנס ששיבשו כל תקשורת אנושית, רקד סביבי והציע לי בירה, ואחר כך תמך בי כשקיבלתי סחרחורת בגלל האלכוהול שלא הייתי רגיל אליו, ולקח אותי... לשירותים?

זכרתי שהקאתי בתא שירותים לא מוכר, כתפיים דקות עטופות חולצת טריקו ורודה שהשענתי עליהן את ראשי הכואב, ידיים חזקות ומחוספסות אוחזות בי.... וזהו, לא זכרתי יותר כלום.

דחיתי לאחר כך את הניסיון להיזכר מה קרה, אם בכלל, אחרי שנסענו הביתה, וחשתי בתחתוניי בלבד לשירותים, להתקלח ולהתלבש. מזל שהיה לי די שכל לקחת קצת בגדים להחלפה ומברשת שיניים. מעניין מה קרה לבגדים שלבשתי ולאן נעלמה החולצה המהממת שנתן לי מיקו? ואם כבר מדברים, לאן הוא נעלם?

מצאתי אותו במטבח, מכין קפה, רענן כאילו בילה את כל הלילה בשינה ערבה. "בוקר טוב גבר." קיבל את פני בבת צחוק, "קפה?" הציע.

"כן." הנהנתי בזהירות, רקותיי פעמו בכאב.

"ומה ישתה האורח הנחמד שלך?" חייך מיקו.

"איזה אורח? אתה מתכוון לבחור ש... שישן איתי? הוא עדיין ישן, יש לך מושג מי הוא?"

מיקו גיחך, "אתה לא יודע איך קוראים לו? אתה רציני? מי ישן איתו, אני או אתה?"

"די מיקו." טמנתי את פני בספל הקפה המהביל שהוא הגיש לי, "אחרי כל מה ששתיתי אני בקושי זוכר איך קוראים לי."

גיחוכו של מיקו התרחב, "קוראים לו עידן, ולך אגב קוראים מוני, עוד שאלות?"

"האמת שכן, הייתי רוצה לדעת מה קרה לחולצה שהשאלת לי, וגם אם..."

"בוקר טוב." נכנס עידן למטבח, לבוש רק מכנסי ג'ינס הדוקים, "אפשר קפה?"

"בבקשה," הגיש לו מיקו ספל מהביל, הציע גם עוגיות, אמר לנו להרגיש כמו בבית, הסביר שהוא הולך להוציא בגדים ממייבש הכביסה, ונעלם.

"מה שלומך מוני?" שאל עידן בחביבות, נוהג כאילו היינו חברים ותיקים, "איך הראש?"

"קצת כואב לי." הודיתי, "תגיד עידן... אה... אני מקווה שלא תיעלב אבל..."

עידן הצטחק, "לא קרה כלום, היית מחוק לגמרי מאלכוהול, והאמת שגם אני... בקיצור, לא קרה שום דבר ואין סיבה להילחץ."

"נהדר." נשמתי לרווחה, "זאת אומרת, לא שאני... אני מתכוון, אתה נראה בחור מקסים, אבל אני... הייתי ממש שיכור, ולא מזמן יצאתי ממערכת יחסים ו..."

"אני מבין, גם אני נפרדתי לא מזמן ממישהו, וגם אני קצת ירדתי מהפסים בגלל זה." הצטחק עידן בחביבות, "וזו ההוכחה." נגע בעגיל שעל גבתו, "ברגע שאני אגיע הביתה אני מוריד אותו." הבטיח, ולקח לו עוגייה, "הבנתי שאתה מתחיל ללמוד בטכניון השנה."

"כן, אולי, אני כבר לא בטוח."

"למה לא? בגלל הפרידה? לא חבל לדפוק לעצמך את החיים בגלל בחור? לדעתי, אם התקבלת למקום כמו הטכניון אז לך על זה, מה אתה מתכוון ללמוד?"

"כימיה."

"רעיון מצוין, אם רק היה לי ראש למקצועות ריאליים... לצערי בקושי עברתי בגרות במתמטיקה בשלוש יחידות, מזל שבמכללה לא אכפת להם מהציונים שלי בבגרות, הם התלהבו מתיק העבודות שלי וקיבלו אותי מיד ללימודים."

"איזה תיק עבודות? באיזה מכללה אתה הולך ללמוד?"

"מכללת ויצ"ו בחיפה, אני הולך ללמוד צילום." הוא חייך אלי באופטימיות, "אני יודע, אי אפשר להתפרנס מזה, אבל זה לא שיהיו לי אישה וילדים שאני אצטרך להאכיל, נכון?"

מיקו נכנס עם החולצה המהממת שלי, ועם חולצתו הורודה של עידן, ובישר לנו בשמחה שהבגדים שרדו את המסיבה במועדון והם נקיים לגמרי.

"נהדר מיקו, יום אחד תהיה אישה טובה לגבר בר מזל." התבדח עידן, וחמק בקלילות מהאגרוף ההיתולי שמיקו שילח לבטנו, "אני נוסע הביתה, לחיפה, רוצה לבוא איתי מוני?"

"רעיון טוב." הנהן מיקו לעברי, "תחסוך לעצמך היסחבות באוטובוס."

נפרדנו ממיקו, אני בלחיצת יד ועידן בנשיקה על הלחי, ונסענו צפונה. בדרך קשקשנו על דא ועל הא. עידן היה מעט נשי לדעתי, אבל חמוד מאוד, והיה לו חוש הומור חביב ועוקצני וצחוק מקסים. השיחה קלחה בנעימות עד שעידן שאל אותי כבדרך אגב מי זה נועם?

"למה אתה שואל?" הסתמרתי.

"אל תתרגז." ניסה עידן לפייס ברוך, "אמרת את השם שלו כמה פעמים כשהיית שיכור... סתם, רציתי לדעת."

"אין מה לדעת." הסבתי ממנו את פני, ונעצתי מבט בחלון למרות שהים שנצץ בשמש הצהרים סנוור את עיני באכזריות.

"זה הבחור שנפרד ממך?" התמיד עידן בחקירה.

"כן."

"רוצה לדבר על זה?" לכסן אלי עידן מבט רך.

"ממש לא." נבחתי.

"טוב, סליחה, מצטער ששאלתי." התנצל עידן, הרכיב משקפי שמש כהים על עיניו ושתק עד שהגענו לתחנה המרכזית חוף הכרמל.

"זה בסדר לך כאן?" שאל ביובש.

"כן, בטח, נהדר, סליחה שהייתי כזה... אני מאוד מאוד מודה לך עידן." ניסיתי לכפר על גסות רוחי.

"על לא דבר." נשאר עידן קשוח ולא טרח להסיר את משקפי השמש שלו

"שנינו הולכים ללמוד בחיפה, אולי עוד ניפגש בעתיד?" המשכתי להתרפס.

הוא הנמיך את משקפיו, והציץ מעליהם, בוחן אותי בפקפוק. "אולי, בשבוע הבא יש  בטכניון מסיבה לכבוד שנת הלימודים החדשה, יכול להיות שאני אהיה שם." סירב להתחייב.

איזה עיניים יפות יש לו, חלף הרהור במוחי. "אני בטח אהיה שם, אני אשמח מאוד אם גם אתה תגיע."

הוא סילק לגמרי את משקפיו וחייך, "יופי." שלף את הנייד שלו, "מה המספר שלך?"

דקלמתי את מספר הנייד שלי, והוא צלצל אלי, ומיד ניתק. "תשמור את המספר שלי." דרש.

"בסדר." הסכמתי, והושטתי לו יד ללחיצת פרידה. הוא לחץ אותה ואחר כך משך אותי אליו, "להתראות בקרוב." אמר, ונישק את לחיי כמנהג התל אביביים.

"להתראות עידן." השבתי והסתלקתי, מחייך למרות רצוני. זה רק ריבאונד אמרתי לעצמי, וזה לא משנה באמת, נכון שהוא טיפה נשי, אבל יש לו עיניים יפות והוא חמוד ומצחיק, והכי חשוב, הוא סתם ריבאונד חסר משמעות שאף פעם לא ישבור לי את הלב כמו נועם.