נפרדתי ממשי בנשיקה בין אוזניה הרכות, השבעתי את אימא לטייל איתה לפחות פעמיים ביום, ולא בשעות החמות, ולהקפיד שתמיד תהיה לה גישה למים טריים ושהיא לא תשוטט לבד מחוץ לחצר, ארזתי תרמיל קטן עם קצת בגדים להחלפה ומברשת שיניים, הכנסתי את מכתבו המקופל של נועם לארנקי ויצאתי לדרך.

מחוסר ברירה שמתי את מבטחי בתחבורה הציבורית ולמרבה הפלא שעתיים אחרי שיצאתי כבר ניצבו רגלי בתחנה המרכזית הצפופה והרועשת של עיר הבירה. בירור קצר במודיעין העלה שיש בירושלים בית חולים הדסה בעין כרם, ויש עוד בית חולים הדסה בהר הצופים, ואמנם שניהם בירושלים, הסביר לי בסבלנות איש המודיעין - יהודי סבלני מזוקן וחובש כיפה - אבל כדי לדעת איזה קו לקחת אני חייב להחליט לאיזה מהם אני מתכוון להגיע.

"אני לא יודע." הודיתי, מבולבל, "אני סך הכל רוצה לבקר את... את דוד שלי שקיבל התקף לב, אמרו לי שהוא בהדסה, אבל לא אמרו באיזה, איך אפשר לדעת?"

"תתקשר לבית חולים ותשאל." רשם לי איש המודיעין החביב את המספרים של שני בתי החולים, "ואחרי שתדע תחזור אלי ונראה מה אפשר לעשות."

לקח לי כמעט חצי שעה לקבל מענה אנושי של אישה קצרת רוח שאמרה לי שמר ברקוביץ מאושפז בטיפול נמרץ בהדסה עין כרם, ואם אני לא שייך למשפחה אין טעם שאבוא כי לא יתנו לי להיכנס אליו.

חזרתי לאיש המודיעין הדתי שלי שחייך אלי בחביבות, שמח שאיתרתי את הדוד החולה, והסביר לי שכדי להגיע לעין כרם עלי לנסוע קודם למחנה יהודה, ואחר כך לעלות לאוטובוס לעין כרם, שם שוכן בית החולים הדסה.

עד שהגעתי סוף סוף לבית החולים הייתה כבר כמעט שעת צהרים, ואני הייתי שטוף זיעה וצמא מאוד. לא תיארתי לעצמי שמדובר במקום גדול ומסובך כל כך, זה לא היה סתם בית חולים, זה היה מתחם שלם, מסובך ומבולבל, ועל פני חלפו במהירות המוני אנשים - צעירים וזקנים, ילדים וקשישים, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים. בהיתי בנזירה חמורת סבר בגלימה אפורה מנסה לנחם צעירה במכנסים קצרים וחולצונת אדומה חושפנית שהתייפחה לתוך הטלפון הנייד שלה, מתעלמות ממבטי הזעם שירה בהן חרדי מסולסל פאות לבוש שחורים, ושאלתי את עצמי איך אני אמצא את נועם בין כל האנשים האלה?

החלטתי שראשית חוכמה אלך לחפש משהו לשתות, ואולי גם לאכול ואז נראה, ונכנסתי לבית קפה קטן ומבהיק, כולו זכוכיות, נירוסטה, וניאון מסנוור, וביקשתי בקבוק גדול של מים, ואולי גם לחמנייה עם טונה?

"אפשר גם טוסט." חייכה אלי בחביבות גברת שמנמנה ולא צעירה, חבושה שביס תפוח, כולה רכוסה ומכופתרת בשמלה צנועה, מכוערת להחריד.

"שיהיה טוסט." הסכמתי, ואחרי רבע שעה ועשרים וחמש שקל יצאתי משם, שבע ומאושש, והתחלתי לחפש את מחלקת הקרדיולוגיה. פסעתי לאורך מסדרונות, נכנסתי ויצאתי דרך דלתות, עליתי וירדתי במדרגות, טעיתי והתבלבלתי, וחזרתי על עקבותיי פעם ופעמיים, וסוף סוף, בשעה טובה, נכנסתי למעלית הנכונה ושוגרתי היישר  למחלקת טיפול נמרץ קרדיולוגיה. עמדתי באמצע חדר המתנה מלא קרובי משפחה מודאגים, חלקם מתפללים, חלקם אוכלים ושותים, וחלק סתם מנמנמים, והבנתי פתאום שאני לא יודע מה הלאה, איך אני אמצא את נועם בין כל הזרים האלה?

החלטתי שראשית חוכמה אגש לשירותים להטיל את מימי, ואחר כך כבר אחשוב על איזה תחבולה.

פתחתי את הדלת המסומנת בצללית שחורה של גבר, בחנתי שורה של דלתות צרות, והחלטתי להיכנס, כמו שאני עושה תמיד, לשירותי הנכים המרווחים יותר, ובדרך כלל גם נקיים יותר. רק הנחתי את ידי על הידית ופתאום הדלת נפתחה ונועם עמד בפתח.

בהינו זה בזה בשתיקה נדהמת, ואז הוריד מישהו את המים והחל לפתוח את דלת השירותים, עוד דקה והוא יצא ויראה אותנו. עיני נפגשו בעיניו של נועם ומתוך הסכמה אילמת הוא פסע לאחור ואני אחריו, סוגר בזריזות את הדלת מאחורי גבי.

שירותי הנכים היו באמת גדולים ונוחים יותר, עם כיור ומראה ודי מקום לכיסא גלגלים, ועוד יותר טוב, הדלת הגיעה עד לרצפה, לא כמו הדלתות הקצרות שבתאים הרגילים, שם אפשר היה לראות אם נמצא בפנים יותר מבן אדם אחד.

ניסיתי לחבק אותו בזרועותיי, אבל הוא נרתע לאחור, נצמד בגבו לקיר ושילב את ידיו על חזהו. "אסור." דובבו שפתיו חרש, כמעט בלי קול.

"למה אתה לא מגולח?" שאלתי, "אתה נראה כמו פושע נמלט."

הוא חייך, קצת בעצב, "אני פושע, אבל כבר לא נמלט." ענה בקול חרישי.

"אתה לא פושע." הרמתי את קולי, והוא נחרד, "ששש..." לחש והניח את כפו על פי, אבל כשנישקתי את אצבעותיו הוא משך אותה מהר חזרה.

"יפה מצידך שבאת עד פה, אבל אתה צריך ללכת מוני, אני ואתה... אנחנו, זה נגמר."

"למה? בגלל שאבא שלך חולה? מה שלומו אגב?"

"ברוך השם, משתפר מיום ליום, אבל אני לא שוכח שבאשמתי הוא כמעט מת."

"באשמתך? למה באשמתך?"

"כי... זה מסובך, זה לא הזמן ולא המקום להסברים, לך הביתה, אני אשלח לך מכתב, בבקשה מוני, לך עכשיו."

"לא." התעקשתי, "לא רוצה, תדבר איתי נועם, בבקשה." ניסיתי לגעת בכתפו והוא שוב נרתע, "נועם, די, זה אני, מוני, אני אוהב אותך, תפסיק להיות כזה." התחננתי.

נועם עצם את עיניו ונאנח אנחה כבדה, "תשמע מוני... אני... תן לי כמה דקות לחשוב."

"קח כמה דקות שאתה רוצה." נעמדתי מול האסלה, פתחתי את מכנסי והשתנתי בעוד הוא עומד לצידי, עיניו עצומות, מצחו חרוש קמטים ושפתיו נעות בלי קול.

"אתה לא רוצה להשתין?" שאלתי ופניתי לשטוף את ידי.

"לא, מה שאני רוצה זה שתצא מהבניין הזה ותלך למרפאות חוץ, אל תיכנס פנימה, לך מסביב עד שתגיע למין גן כזה, יש שם דשא עם ספסלים ועצים, תמצא איזה פינה מוצלת ותחכה לי שם, בסדר?"

"בסדר." הסכמתי, "אבל אתה תבוא, נכון, מבטיח לי?"

הוא הנהן, "כן, מבטיח, עכשיו לך כבר."

חמקתי החוצה עם בקבוק המים שלי והלכתי לחפש את הגינה של מרפאות החוץ. שוב עליתי וירדתי והתרוצצתי במסדרונות ארוכים ומבלבלים, עד שבסוף הצלחתי לצאת החוצה ולהגיע לגינה מאחורי מרפאות החוץ. נועם צדק, היו שם עצים ושיחים, דשא ופרחים, וספסלים מוצלים. מצאתי לי פינה מבודדת וישבתי להמתין לו.

ומה אם הוא לא יבוא? שאלתי את עצמי, נניח שהוא לא יגיע גם בעוד שעה או שעתיים, כמה זמן עלי להמתין לפני שאבין שזהו, זה באמת נגמר, והוא לא רוצה יותר? ואולי אני צריך להתעקש, לחזור למחלקה ופשוט לחטוף אותו מהם, מהשחורים האלה שכופים עליו להיות כמותם, אבל האם באמת מישהו כופה עליו? ומה אם הוא פשוט שינה את דעתו? זכותו, לא? ומה יהיה עם הלימודים שלו? ומה איתי, איך הוא יכול פשוט להפסיק לאהוב אותי וללכת?

"מוני..." התנשף נועם שהגיע בהליכה מהירה, "הנה אתה." צנח על הספסל לצידי, "איזה חום היום, נשארו לך קצת מים."

"קח." הושטתי לו את הבקבוק שלי והבחנתי שהוא מברך לפני שלגם, "אז מה, חזרת להיות דוס?"

"אף פעם לא הפסקתי לגמרי." אמר נועם בפשטות, "אבל כן, אחרי שאבא חלה הבנתי שטעיתי, ובעזרת השם זכיתי לעשות תשובה שלמה בחודש הסליחות והרחמים."

"אבל למה נועם? מה קרה פתאום?"

"מה שקרה זה שהדוד שלי הבין שאני ואתה... הוא ראה שאנחנו מבלים כל הזמן יחד, עשה אחד ועוד אחד, אולי גם קצת ריגל וחיטט, ואחרי שהבין הלך וסיפר לאבא, וכמה שעות אחר כך אבא התמוטט."

"לזה התכוונת שאתה פושע? אתה באמת חושב שאבא שלך קיבל התקף לב בגללך? על כמה נתערב שהוא היה מקבל התקף לב גם אם היית צדיק שלא מרים את הראש מהגמרא?"

"יכול להיות שאתה צודק." השיב נועם בקול רך, "אבל עובדה שהוא כמעט מת מיד אחרי שהוא שמע מה נעשה ממני, ועובדה שזה קרה בחודש אלול..."

"אבל נועם חמוד," בהיסח הדעת הנחתי יד על ברכו ונדחיתי מיד.

"אסור לך לגעת בי." אמר נועם באותו קול רך, "ובבקשה, תקרא לי בשם האמיתי שלי."

"השם האמיתי?" משכתי את ידי ממנו, נזוף.

"חיים מאיר." הזכיר לי נועם, "ואני יודע מה אתה רוצה להגיד, אתה רוצה להתעקש שאני הומו, ושאי אפשר לשנות את זה, אבל אתה טועה." חייך לעברי חיוך ניצחון, "יש שיטה, והיא עובדת."

ליבי שקע בקרבי, "באמת? מה השיטה?"

"המציא אותה פסיכולוג אמריקאי אחד שהבין שזו לא גזרת גורל, שיש פתרון לנטייה ההפוכה."

"ומה הפתרון?"

"זה לא פשוט, ולא קסם, זה מחייב עבודה קשה ומאמצים, אבל מי שלא מתייאש ולא מוותר לעצמו יצליח. אחרי שאבא יחזור בעזרת השם הביתה אני אלך לישיבה של הרב בן ישי, ובעזרת השם..."

"בן ישי, ככה קוראים לו?"

"כן, דוד בן ישי, הוא פסיכולוג רציני שלמד באמריקה, והוא יודע מה לעשות כדי לתקן הומואים ולהפוך אותם לסטרייטים. יש לו המון הצלחות."

"באמת? מאיפה אתה מכיר אותו?"

"אבא קיבל את הטלפון שלו מהרב שלו. מה שהרב בן ישי עושה זה לתת לבחור שנדמה לו שהוא אוהב בנים את מה שחסר לו כדי להשלים אותו, ככה הוא נעשה גבר אמיתי, כמו שגבר צריך להיות, ואז..."

"אני לא מבין כלום. אם אני אוהב אותך אז אני לא גבר? אני לא מרגיש שחסר לי משהו."

"תפסיק להגיד את זה, אתה לא באמת אוהב אותי, לא כמו שגבר אוהב אישה, אני ואתה, אנחנו אותו דבר, שנינו גברים, רק אישה יכולה באמת להשלים אותנו, אתה מבין על מה אני מדבר?"

"בערך." העוויתי את פני באי רצון, התיאוריה שלו נשמעה לי מוכרת משהו, ולא לטובה.

"ברגע שאני אצליח להשלים את החוסרים שצברתי מהילדות אני אפסיק להימשך לגברים, אני אהפוך לגבר שלם שזקוק לאישה." ביאר לי נועם בהתלהבות.

"איזה מין חוסרים צברת?"

"מחסור באהבה של אבא ושל חברים בנים. כשהייתי ילד הייתי צמוד כל הזמן לאימא ולאחיות שלי ולא למדתי להתחבר לגבריות שלי, ואני בטוח שזה אותו סיפור גם אצלך."

"אני? טוב, נכון שהייתי הכי צעיר, התינוק של המשפחה, אבל אף פעם לא הרגשתי שאבא אוהב אותי פחות... ותמיד היו לי המון חברים... התיאוריה הזו נשמעת לי די מפוקפקת נועם, אני פוחד שתתאכזב מאוד, אבל כנראה שאם לא תנסה לא תדע."

"נכון." הסכים נועם.

"כמה זמן זה אמור להימשך, הטיפול הזה?"

"לא יודע בדיוק, שנה פחות או יותר, אני חושב."

"ומה עם הלימודים בטכניון? כבר נרשמת."

"אתמול ביטלתי את ההרשמה, חבל על דמי הרישום שהלכו... מילא, כפרה, אחרי שאני אשתנה בעזרת השם אני אחזור ללמוד, אולי אני אפילו אהיה כבר נשוי עד אז..." פניו האירו בשמחה, "תבוא לחתונה שלי מוני?"

"אם באמת תאהב מישהי כמו שאני אוהב אותך, מישהי שתרצה בגוף ובנפש כמו שרצית אותי אז כן, אני ארקוד בחתונה שלך נועם, אבל..."

הוא הניח את אצבעו על פי, "לא, אל תגיד אם, זה יקרה, אני בטוח בזה, ואני רוצה שגם אתה..."

"עד פה נועם, אני לא מאמין בעסק הזה, ואני חושב שעובדים עליך, אבל אני רואה שאין טעם להתווכח איתך אז קדימה, לך על זה."

"ומה אם אני צודק ואתה טועה? מה אם אני אפסיק להיות הומו? לא תרצה לנסות גם?"

"קודם אני רוצה לראות אותך סטרייט, רק אז אני אתחיל לשקול את הטיפול הזה."

"אז אתה לא מאמין שאפשר להשתנות?" התאכזב נועם, "אתה בכלל רוצה להשתנות?"

"עד שהכרתי אותך פנטזתי שמישהו ימצא תרופה ואני אפסיק להיות הומו, אבל אם זה אומר שאני אאבד אותך אז לא, אני מעדיף להישאר הומו."

"אבל מוני, אתה לא מבין שאנחנו יכולים להישאר חברים גם אם שנינו נהיה גברים נורמאליים? מה יפריע לנו להמשיך לאהוב אחד את השני גם אחרי שנתחתן? חסרים חברים גברים שמבלים יחד? לבד או עם המשפחות? אבל אחרי שנעבור את הטיפול זה יהיה נורמאלי, בלי הגועל נפש ההומואי הזה, אל תגיד שגם אתה לא חולם על זה?"

שמעתי די, בלי לטרוח לענות על שאלתו קמתי ממקומי והושטתי לו יד ללחיצה, "בהצלחה נועם, ורפואה שלמה לאבא שלך."

"תודה רבה." לחץ נועם את ידי לחיצה חזקה וקצרה והרפה, "אני מקווה שעוד נתראה בעתיד."

"גם אני." טפחתי על שכמו, "תשמור על עצמך נועם."

"גם אתה מוני." השיב נועם.

רגע עמדנו אחד מול השני, חסרי מילים, ובכל זאת לא מסוגלים להיפרד. "טוב, אז... אני צריך לזוז..." התחלתי לסגת.

"כן, גם אני." הסכים נועם, והמשיך לעמוד ולהביט בי.

"טוב, אז... יאללה, ביי." הסתובבתי והתחלתי ללכת, חש במבטו הנעוץ בגבי.

"מוני!" קרא נועם והחל לפסוע בעקבותיי, נעליו חורקות על החצץ שכיסה את השביל, "חכה רגע." ביקש.

הסתובבתי והוא חש אלי, חיבק אותי ונישק את לחיי, ואחר כך הדף אותי ממנו, "עכשיו לך." פקד, הסתובב וברח, משאיר אותי לבד.