בערב יצאתי שוב לטיול עם משי, ולצערי הפעם נועם לא התלווה אלי. התקשרתי להזמין אותו לבוא איתי, אבל דודתו ענתה במקומו, אמרה שראשו כואב מאוד, והוא לקח כדור והלך לישון, ואיחלה לי טיול נעים.

אמרתי תודה והלכתי רק עם משי, מהרהר באירועי הבוקר. הייתי מודאג ותהיתי ביני לביני אם לא טעיתי כשלחצתי על נועם. יכול להיות שהלכתי רחוק מידי? שנסחפתי? ומה אעשה אם הוא יתחיל להתחמק ממני ויסרב להתחבר אלי יותר? אולי כדאי שאתנצל בפניו, אבקש סליחה ואבטיח לכבד את הגבולות שלו ולא לגרור אותו למעשים שנחשבים בעיניו כחטא?

אם אני אעשה את זה אני אצא מה זה פאתט... וחוץ מזה, גם אם הוא יסכים, איך אוכל להיות רק ידיד אפלטוני שלו? איך אני מסוגל להסתיר את המשיכה העזה שאני חש כלפיו? למה לכל הרוחות נדלקתי דווקא על הדתי השרוט הזה? נזפתי בעצמי. מה קורה לך מוני, העולם מלא הומואים חילוניים וחסרי עכבות, למה לך לשים ראש בריא במיטה חולה? שאלתי את עצמי, ולא מצאתי תשובה

חזרתי מהטיול, אכלתי ארוחת ערב עם הורי שהיו נרגשים מאוד לקראת נסיעתם לחו"ל, וירדתי שוב לדירתי, משי מקפצת בעקבותיי, מנסה לפתות אותי לשחק איתה. זרקתי לה קצת כדור טניס ישן, מריץ אותה בכל החצר עד שהיא התעייפה, נכנסה לחדר השינה שלי, הצטנפה בתוך הסלסילה שלה ונרדמה. השעה הייתה רק תשע בערב, ירח ענקי של אמצע אב עלה לאט מעל האופק, ושפך אור לבן, מסתורי, על הדשא, גורם לי חוסר שקט מוזר.

מוקדם מידי ללכת לישון, אולי כדאי להתקשר שוב לנועם? אבל אולי הוא עדיין ישן ואני סתם מציק? אולי אשלח לו מסרון?

"ער?" סימסתי לו, ושנייה אחר כך הוא דפק על דלתי.

"כן, אני ער." אמר כשפתחתי את הדלת, וחייך למראה הפתעתי.

"איך היה הטיול בלעדי?" שאל בשמץ התחנחנות ששמחה אותי מאוד.

"היה לי עצוב ומשעמם בלעדיך, וגם דאגתי לך, דודה שלך אמרה שאתה מרגיש לא טוב."

"כן, כאב לי מאוד הראש, והרגשתי... לא יודע, הרגשתי חולה ומותש ולא רציתי לאכול כלום. הדודה נתנה לי אקמול ושלחה אותי לנוח, ובאמת ישנתי עמוק, וכשקמתי הייתי נורא רעב, אבל גם אחרי שאכלתי המשכתי להרגיש רעב, ואז הבנתי..." הוא השתתק והשפיל את מבטו. 

"מה הבנת נועם?" שאלתי.

"הבנתי שזה לא רעב לאוכל." השיב נועם חרש, מבטו עדיין מושפל, אבל הושיט לי יד ולא התנגד כשמשכתי אותו אלי לחיבוק.

"כל כך פחדתי שאתה כועס עלי ולא תרצה לדבר איתי יותר בחיים." התוודיתי בפניו אחרי ששוב באנו על סיפוקנו, הפעם ערומים לחלוטין, מתפעלים מאור הירח המלא שהכסיף את הסדינים ואת עורנו החשוף.

"אתה כל כך חמוד ויפה, איך אני יכול לכעוס עליך, ועוד בט"ו באב." ליטף נועם את פני ברכות, וחייך כשהודיתי שבכלל שכחתי את התאריך העברי. "אבל כן, נורא התביישתי, וגם פחדתי קצת." הודה, ונשען על מרפקו, מציץ בעיני, "אתה מוכן ללמד אותי להתנשק כמו בטלוויזיה, עם הלשון והכל?" שאל בכובד ראש ביישני.

כבשתי את צחוקי, הוא היה כזה חמוד... "בטח, בכיף, למרות שהאמת, גם אני לא מומחה גדול."

"אתה מומחה יותר ממני." השיב נועם, וליטף בקצה אצבעו את שפתי, גורם לי להתמוסס כולי מבפנים.

לימדתי אותו להתנשק, וכמובן ששוב נסחפנו, מלטפים, מנשקים, נוגעים זה בזה... בהתחלה הוא נרתע וחשש, וכשהתעקשתי ללמד אותו איזה תענוג אפשר להפיק מליטוף וליקוק פי הטבעת הוא ממש נבהל, וברח למקלחת. אני מודה שלמרות כל ההבטחות שהבטחתי לעצמי לא התאפקתי, נכנסתי אחריו ובעזרת סבון ריחני ודיבורים חלקלקים פיתיתי אותו לשתף איתי פעולה, להפסיק להתבייש לחקור את גופי ואת גופו, ולמצוא עוד ועוד דרכים יצירתיות ומענגות להגיע לסיפוק.

הדבר היחיד שהוא התעקש עליו היה לא לבצע חדירה. "אסור לגברים לעשות מעשה מכחול ושפופרת." הזכיר לי בלחש והסמיק, "אתה מבין אותי מוני, נכון?"

"כן, אני מבין, אבל מה בקשר לאצבעות, אותן מותר, נכון? ומה עם הלשון?"

נועם צחקק ומחה, ואמר שאני נוראי, וזה ממש לא בסדר, אבל השתרע פרקדן ברצון, הסכים לדחוף כרית מתחת לבטנו, ותוך שהוא מוחה ומתווכח פישק את רגליו, ריפה את שריריו, והניח לי לגעת בגופו ככל אוות נפשי.

הוא נשאר לישון אצלי באותו לילה נפלא של אמצע החודש, וחזר בבוקר לבית דודו ודודתו רק כדי לקחת קצת בגדים ומברשת שיניים, ומיד חזר אלי.

ניצלנו כהלכה את הזמן ואת הג'יפ של אבי, ובמשך שבועיים חמים ונפלאים של תחילת הקיץ טיילנו בכל רחבי הגליל, ועד רמת הגולן הגענו. ישנו יחד חבוקים כל לילה, טיפלנו יחד במשי החמודה, ולמדנו להכיר היטב אחד את השני.

הדבר היחיד שקלקל קצת את החופשה הנפלאה שלנו היו המוני האברכים הדתיים על משפחותיהם שהופיעו בכל מקום שהגענו אליו. "לפעמים נדמה לי שהם עוקבים אחרי, הדוסים האלה." התמרמרתי למראה שיירה ארוכה של מכוניות משפחתיות עמוסות ציוד שהתמקמו לידינו בחניון של גני חוגה. בקושי הספקנו לפרוק את הצידנית ולשבת כשהם הגיעו פתאום, חבורה גדולה ורעשנית - הנשים הלבושות מידי, כמעט כולן בהיריון, מוקפות המון ילדים עם פאות וכיפות, וילדות בשמלות חמות מידי למזג האוויר הקיצי, ובמאסף הגברים עם ציציות משתלשלות ומכנסים ארוכים למרות החום.

"טוב, ככה זה בבין הזמנים." הזכיר לי נועם, ורץ אחרי משי הסקרנית, תופס אותה לפני שתפלוש אל השכנים המבוהלים שלנו שהגיבו למראה הגורה השחורה, החמודה להפליא שלנו כאילו הייתה מפלצת מסוכנת.

"אני לא מבין למה הם מתעקשים ללכת תמיד לנחלים ולבריכות? הרי הם לא לובשים בגדי ים ולא יודעים לשחות." רטנתי במורת רוח, "והם תמיד בקבוצות ענקיות, ראית כמה מהם היו בנחל זוויתן אתמול?"

"כן, הם בטח יצאו בטיול מאורגן מהישיבה, לפחות לא היו שם ילדים." התעקש נועם למצוא את הטוב בכל מצב.

"מה שלא הפריע להם לפחד כמו דבילים ממשי." המשכתי לזעוף במורת רוח, "השחורים האלה, שילכו לעזאזל, הם הורסים לי את כל הכיף!"

"גם להם מותר לצאת לבלות לפעמים." הזכיר לי נועם חרש, מלטף את משי בעדינות - לא להאמין שפעם הוא פחד לגעת בה - אל תשכח שהם לומדים מבוקר עד לילה כמעט כל השנה, מותר להם להתאוורר קצת בבין הזמנים."

"שיבלו כמה שהם רוצים, אבל לא מול הפרצוף שלי, מה התאריך העברי? מתי מגיע ראש חודש אלול?"

התאריך העברי נחקק במוחו של נועם עוד בילדותו, הוא תמיד ידע באיזה יום של החודש אנחנו נמצאים. "היום כ"ה באב, בעוד חמישה ימים..." קולו גווע והוא שמט מידיו בבהלה את משי שייבבה במחאה ורצה אלי בעוד נועם פוסע לעבר אברך צעיר אחד שניגש אלינו, מחייך, אוחז בזרועותיו תינוק ישן.  

"מאיר חיים, זה אתה? מה שלומך? לאן נעלמת לנו בזמן האחרון?" האיר פנים לנועם הנבוך.

"לא נעלמתי... אני פשוט... המשכתי לשרת בצבא כי... מה שלומך רפאל? זה הבן שלך?"

"כן, זה חנוך הקטן, ויש עוד שניים, בן ובת, הם עם אשתי." חייך רפאל בשביעות רצון, מביט בגאווה באשתו השמנמונת שפניה להטו מתחת למטפחת הכרוכה על ראשה. אשתו של רפאל התעלמה מאיתנו, עסוקה עד למעלה מראשה בילדים, מפשפשת ביד אחת בצידנית המשפחתית, ומגישה ביד השנייה בקבוק לילדה קטנה בוכייה שהייתה לבושה שמלה רטובה, מה שלא הפריע לילד קטן ודביק ששערותיו הארוכות מידי נערמו מתחת לכיפה ענקית למשוך בחצאיתה הארוכה של אימו, להציק לה בצווחות מחרישות אוזניים שתיתן לו מיץ.

"רפאל, רפי? אתה מוכן לעזור לי בבקשה עם הילדים?" צעקה אשתו של רפאל בזעף וירתה בבעלה מבט זועם.

"כן, רק רגע רבקה." שמר רפאל על שלוותו, "הכלב השחור הזה שלך?" לכסן מבט מודאג לעבר משי ששיחקה בתום לב עם כדור הטניס האהוב עליה.

"זו כלבה, והיא שלי." התערבתי בשיחה.

"היא לא נושכת? הילדים קצת פוחדים, היא לא אמורה להיות עם מחסום ורצועה?" נדנד רפאל.

"לא, היא רק גורה, והיא לא עושה כלום." השבתי בתקיפות, וקמתי, רותח מזעם פתאומי, "אני לוקח אותה לטייל נועם, להתראות." אמרתי קצרות, חיברתי רצועה לקולר האדום החדש של משי והסתלקתי משם בצעד מהיר בעוד משי רצה בשמחה אחרי.

הקפתי את כל הפארק, מתרחק ככל האפשר מחבורות רעשניות של ערסים ודוסים שהיוו את רוב הקהל בחניון. הבחנתי שהערסים היו רעשניים יותר, אבל אצל הדוסים היו יותר ילדים צרחניים, וחזרתי אחרי כשעה, מזיע וצמא, נושא את משי המתנשפת בזרועותיי.

להפתעתי נועם נעלם, לרגע עמדתי המום למראה האוהל הנטוש שלנו, ואז גיליתי אותו, עומד בתוך חבורה גדולה של אברכים, כיפה שחורה גדולה על ראשו - חשבתי שהוא השאיר אותה בבית - ומתפלל ערבית עם השכנים.

אחוז גועל וזעם התחלתי לפרק את האוהל, משליך את היריעה הכסופה ואת היתדות לתוך הג'יפ.

"מה אתה עושה?" נדהם נועם, "אנחנו לא נשארים לישון פה?"

"אתה יכול להישאר לישון עם רפאל והמשפחה שלו אם אתה רוצה, אני עף מפה."

"למה, בגללם? אבל מוני... הם ביקשו ממני להצטרף ולהשלים מניין, הרי לא יכולתי... למה אתה עצבני כזה?"

"לא יודע." הסרתי מראשי את הכובע וניגבתי בו את פני המזיעים, "אני שונא אותם, לא רוצה להיות לידם, אתה בא איתי או נשאר איתם?"

"בטח שאני בא אתך." חילץ נועם מידי בעדינות את כובעי המעוך, "אולי תשתה מים? אתה נורא מזיע, ותראה איזה בלגן עשית עם האוהל. למה לא קיפלת הכל יפה כמו שלימדת אותי?"

"ככה, כי אין לי סבלנות. למה לקחת אתך כיפה לטיול? הכובע לא מספיק טוב בשבילך?"

הוא הסיר את הכיפה מראשו, מביט בי בפליאה, "היא של רפאל, לא שלי, את שלי השארתי בבית, חכה לי, אני הולך להחזיר לו אותה."

נועם חזר אליהם והשיב את הכיפה לבעליה, סירב בנימוס להזמנה לארוחת ערב, וחזר אלי. העמסנו בשתיקה את המחנה הקטן שלנו על הג'יפ, וחזרנו הביתה.

בדרך ניסיתי להתנצל על התפרצותי, ונועם אמר שזה בסדר, הוא מבין, וסיפר לי שהוא ורפאל מכירים עוד מהישיבה הקטנה, ורפאל מבוגר ממנו רק בכמה חודשים, "והנה, הוא כבר אבא לשלושה... הוא אפילו שאל אם אני מעוניין בשידוך, יש לו איזה בת דודה, אמנם גרושה, אבל בלי ילדים, בחורה נחמדה מאוד ממשפחה טובה, עושה כבר תואר שני, נכון, קצת מודרנית, אבל הוא בטוח שזה לא יפריע לי." חייך אלי נועם, משועשע.

לא השבתי לו חיוך. "אולי באמת כדאי לך לנסות." עניתי לו בטון חמצמץ.  

"אל תדבר שטויות." השיב נועם בחריפות מאוד לא אופיינית לו, ועד שהגענו הביתה לא דיברנו יותר.

הוא עזר לי להוריד את הציוד מהג'יפ ולארגן הכל, אבל סירב להיכנס הביתה. "אני חושב שכדאי שאני אלך לישון הלילה אצל הדודים, בזמן האחרון כמעט לא ראיתי אותם, הם בטח מתגעגעים אלי." 

"תעשה מה שאתה רוצה." נהמתי, נעלב.

"איך אני יכול?" הוא נאנח, "מוני, אני כל כך אוהב אותך, אבל אני לא יכול כשאתה נעשה כזה... טוב, אני זז."

אחזתי בזרועו, מונע ממנו לעזוב. "רגע, מה אמרת? מה אתה?"

"אוהב אותך." אמר נועם בפשטות, "ואני יודע שגם אתה אוהב אותי." הוסיף, "אתה אוהב אותי מוני?" התגנב היסוס מכמיר לב לקולו.

"כן." הנהנתי, "אני אוהב אותך מאוד נועם, אבל פתאום אני מבין שאני שונא את החלקים הדתיים שבך."

"איזה שטויות, אפשר לחשוב שאני איזה פזל שעשוי מחלקים חילוניים ודתיים."

"אתה לא?"

"לא, אני כולי דתי, חשבתי שגם אתה."

"לא, אני לא. אצלי החלק הדתי זו רק מסכה, ובזמן האחרון אני ממש לא סובל אותה, אני מתכנן להעיף אותה ברגע שאני אצא מהארון."

"ומתי זה יקרה?" שאל נועם בקול חרישי.

"לא יודע בדיוק, כנראה שאחרי שאני אסיים את הלימודים ואתחיל להיות עצמאי, ומה אתך נועם, מתי אתה מתכוון לצאת מהארון?"

"לא יודע, פעם חשבתי שאף פעם לא, אבל אז פגשתי אותך... אני לא יודע מוני, אני רק יודע שאני אוהב אותך מאוד, ושאני אוהב גם את אלוהים, ואני מקווה שאני אמצא איכשהו דרך לשמור גם עליו וגם עליך בחיים שלי."