"ומה אימא שלך אמרה כשהופעת פתאום עם גורה? אם אני זוכר נכון, אחרי שקיקה מתה היא נשבעה שבחיים היא לא תגדל יותר כלב."

"אתה זוכר נכון, ובהתחלה היא באמת כעסה והתעצבנה עלי, אבל אז נכנס אבא וישר נדלק על הקטנה, ואחרי שהם שמעו ממה הצלתי אותה... טוב, יום אחרי שהבאתי אותה הם כבר רצו איתה לווטרינר, וקנו לה אוכל לגורים וצעצועים, וברגע זה היא מתפנקת לה על הספה יחד עם אימא, זוללת פסטרמה ועושה חיים."

מיקו גיחך, "אין על ההורים שלך, חולה עליהם, תמסור להם ד"ש חם ממני."

"בטח, בשמחה. תגיד מיקו, מתי רואים אותך? יש לי המון לספר לך."

"על הטיול שלך במזרח?"

"כן, גם, אבל יש עוד דברים, דבר אחד בעצם."

"דבר, אהה... איך קוראים לו?"

"נועם, אבל... זה לא לטלפון, כשתגיע אני אספר לך הכל."

את מיקו הכרתי לפני כארבע שנים, כשהייתי טירון מפוחד ומבולבל בצנחנים. שירתי במחלקה מעורבת של חילונים ובינישי"ם, וכמו שאר חברי לישיבה הייתי אמור לחזור לישיבה אחרי שירות של שישה עשר חודשים, אבל ניתנה לי אפשרות להאריך את השירות לשנתיים כדי שאוכל לעשות קורס מכי"ם, ואחרי הקורס כבר לא יכולתי לחזור ללמוד בישיבה. אחרי שיחה משפחתית כואבת ורוויות דמעות של אימא ואנחות של אבא עזבתי את ההסדר והפכתי לחייל רגיל, אם כי המשכתי לחבוש כיפה ולהיסחב לכל מקום עם התפילין והטלית, ולפעמים, בעיקר כשהיו בסביבה אנשים שהכירו אותי בתקופה הדתית שלי, אפילו השתמשתי בהם.

מיקו שהיה חילוני לגמרי, ואפילו לא חגג בר מצווה כהלכה, לא היה האשם בניתוק האיטי והמכאיב שלי מהדת, אבל מבלי שידע זאת הוא היה האדם שהעניק לי אומץ והשראה לחיות את חיי כמו שרציתי, ולא כמו שציפו ממני.

כשנפגשנו לראשונה כבר ידעתי שאני הומו, אבל השתדלתי לא לחשוב על זה. הדחקתי את המחשבות על עתידי אחרי שאשתחרר מהצבא. קיוויתי שאיכשהו, תוך כדי השירות הצבאי הקרבי שלי, אשתחרר מהתשוקה החולנית הזאת לגברים, אפסיק לחשוק בהם ולפנטז על מין איתם, ואשתוקק, כמו שאר חברי בישיבה, להתחתן עם כלה יהודיה חסודה, ולהקים איתה בית כשר בישראל.

במשך השירות הצבאי שלי בצנחנים שפכתי זיעה ולפעמים גם דמעות, ועם הזמן השתניתי מבחור ישיבה ביישן ללוחם שרירי וחסון, אבל למרות שהפכתי מנער לגבר לא נפטרתי מהנטייה ההפוכה המבישה שלי. להפך, בזכות מיקו הבנתי שזה לא הפיך, ואי אפשר לרפא את העסק ביש הזה. במקום לשאוף שאהיה יום אחד סטרייט התחלתי לקוות שיבוא יום ואפסיק להתבייש ואצליח להיות גאה בעצמי כמו מיקו.

בהתחלה לא ידעתי כמובן שהוא הומו כמוני, ראיתי בחור שמנמן וחייכן, לא גבוה ולא חזק במיוחד, אבל תמיד שמח ואופטימי, וכמו כולם חיבבתי אותו ממבט ראשון והתחברתי אליו בשמחה.

עם הזמן התגנבו לבסיס רכילויות משונות, והתחילו להילחש שמועות שמיקו הומו. יש לו חבר שבא לפגוש אותו בשער והתנשק איתו כאילו שהוא בחורה, גילו לי חברים מהישיבה בארשת פנים מזועזעת, וחלק הצהירו שהם אחוזי בחילה רק מעצם הרעיון. מישהו אפילו רשם בגיר על הקסדה שלו - הומו מזדיין בתחת.

מיקו משך בכתפיו באדישות, מחק בשרוולו את המילים המשפילות, והמשיך להיות מאיר פנים ושמח, מתעלם בשלווה מהבינישי"ם ששמרו ממנו מרחק כאילו פחדו שיש לו מחלה מדבקת. גם רוב החילונים שפעם היו חברים שלו נהגו בו בחשדנות קרירה, רק אני המשכתי להתנהג איתו בידידות ובחיבה, ותמיד הסכמתי לצאת איתו לשמירה, לתת לו גרביים נקיים כשנגמרו לו, ולחלק איתו את החטיפים שקיבלתי מהבית.

לילה אחד, כשישבנו יחד במגדל השמירה, הוא פתח בפני את סגור ליבו וגילה לי שהשמועות נכונות, הוא באמת הומו, ובאמת היה לו חבר, אבל בגלל היציאות הגרועות שקיבלנו כטירונים החבר נואש ממנו והם נפרדו. "לא שאכפת לי." הצהיר מיקו באומץ, "גברים הם כמו אוטובוסים, הלך אחד יבוא אחר, לא ככה מוני?"

"למה אתה שואל אותי? מאין לי לדעת?" נבהלתי.

מיקו צחק את צחוקו הנחמד, המתגלגל, "נו, למה? תנחש."

"אין לי מושג על מה אתה מדבר." נבהלתי והסמקתי בחושך.

"בטח שיש לך, ראיתי אותך מסתכל על..."

"שתוק, זה לא נכון!" צעקתי, תקוף רגשות אשמה ופחד.

"בסדר, אני שותק, סליחה שדיברתי, כנראה שסתם היה לי נדמה." ויתר מיקו בנדיבות, אבל משהו בתוכי שהיה חנוק יותר מידי זמן גרם לי להמשיך לדבר.

"לא, לא היה לך נדמה, אבל... תבין, אני דתי, אני לא יכול... הורי פשוט לא יקבלו את זה."

"אני מבין, אתה חי למען הוריך ולא למענך." גיחך מיקו בציניות.

"לא, בטח שלא, אבל הסברתי לך, אני דתי וזה אסור, אני חייב להפסיק להיות הומו כי ככה כתוב בתורה."

"אני יודע מה כתוב בתורה, אבל רק שתדע מוני, אי אפשר להפסיק להיות הומו, דתי לעומת זאת בהחלט אפשר."

"כן, אבל מה יגידו הורי? הם כל כך אוהבים אותי, זה ישבור להם את הלב."

"אולי, אבל אם הם באמת אוהבים אותך הם בטח ירצו שתהיה מאושר, ותאמין לי, אם תישאר בארון ותדחיק את ההומואיות שלך לא תהיה מאושר אף פעם."

זו הייתה השיחה הראשונה שלי עם מיקו, אבל בהחלט לא האחרונה, ולאט לאט הוא הצליח להראות לי שיש עולם גם מעבר לישיבה ולבית הכנסת והוכיח לי באותות ובמופתים שאני לא חייב להיות בדיוק כמו הורי ואחי, אני שונה מהם וטיפשי יהיה מצידי לנסות לחיות את החיים שלהם.

בזכות מיקו שהזמין אותי לבית אימו, (אביו התגרש ממנה וחי בחו"ל), הלכתי לראשונה בחיי למסיבת גייז בתל אביב, עשיתי לראשונה סקס עם גבר - לא איתו, הקשר שלנו היה חברי בלבד, אלא עם אחד האקסים שלו - והבנתי לבסוף שאני בעצם חילוני.

הבחור שהוא שידך לי ושבזכותו למדתי כמה טוב לעשות סקס עם גבר ראה בי סטוץ בלבד ושבר את ליבי הבתולי. מיקו ניחם אותי בעדינות במילים רכות, והוסיף אפילו חיבוק צנוע, אבל איכשהו, בלי שדיברנו על זה, היה ברור שהיחסים שלנו מעולם לא יגיעו רחוק יותר. הוא היה לי כמו אח בוגר, מדריך בעולם ההומואים הזר לי ותו לא.

רק כשהייתי בתאילנד, נח על חופיה, הרחק ממנו, העזתי לשאול אותו באחד מהמיילים ששלחתי לו למה בעצם אני והוא... "הרי שנינו הומואים, ושנינו מסתדרים מצוין ומחבבים אחד את השני, אתה החבר הכי טוב שלי מיקו, אז למה בעצם לא ניסית אף פעם? אני לא הטיפוס שלך?"

"קודם כל אל תיעלב לי, אבל זה נכון, אתה לא הטיפוס שלי בדיוק כמו שאני לא הטיפוס שלך, וחוץ מזה אנחנו חברים טובים מידי בשביל להרוס את זה עם סקס. בחורים באים והולכים אבל חבר טוב זה לתמיד, לא ככה?"

"אז מה הטיפוס שלך? אתה עדיין חולם רק על רוסים בלונדיניים עם עיניים כחולות?"

"כן, מה אני יכול לעשות? אני דפוק, אני יודע, אבל רק הם עושים לי את זה, ומה הטיפוס שלך מוני?"

"אין לי מושג חוץ מזה שברור שהוא חייב להיות גבר, ושיהיה לו דופק, ומה עוד? שירצה אותי כמובן, ואם גם יהיה לו רקע דתי דומה פחות או יותר לשלי, לב טוב וחוש הומור אני אהיה מרוצה."

"זה כל מה שאתה רוצה? דתל"ש עם חוש הומור ולב טוב? אתה מסתפק במועט מוני."

"שכחת עוד דבר חשוב, שירצה אותי כמו שאני ארצה אותו." הזכרתי לו, "וגם שלא יהיה הומו מקצועי כזה עם מאות אקסים שאף פעם לא מרוצה, וכל הזמן מחפש מישהו יותר יפה ויותר מוצלח. אני רוצה מישהו שיאהב אותי, זה הכל, נכון שזה לא יותר מידי לבקש?" שאלתי את מיקו שבמקום תשובה החזיר לי רגשון מגלגל עיניים.

"אז מה, הנועם הזה הוא הטיפוס שלך? הוא זה שאתה רוצה להקים איתו בית בישראל?" חקר מיקו במעשיות.

"לא יודע מיקו, הוא עומד כמעט בכל התנאים, והוא גם ממש ממש מוצא חן בעיני, אבל גם אם הוא ירצה אותי אני לא בטוח שהוא יהיה מסוגל להודות בזה."

"עכשיו כבר אין לי ברירה, אני אצטרך לעשות חיסונים, לחדש את הדרכון ואז לקחת את נפשי בכפי, לעבור את הגבול של מדינת תל אביב ולהגיע אליך כדי לבדוק את הטיפוס הזה." הכריז מיקו בבדיחות הדעת, "תכין את הוריך, מחר אני אצלך."