הורי גרים במקום קטן ונחמד - הרבה עצים ובתים פרטיים עם גינות ומדשאות, קרוב לחיפה, אבל רחוק מספיק מהריחות של אזור התעשייה במפרץ - מצד אחד נוף מוריק של עמק יזרעאל, ומצד שני הכרמל מכחיל ברקע. מקום טוב לגדל בו ילדים, קריה עם ניחוח של ארץ ישראל הישנה ומחירי נדל"ן גבוהים להחריד, ובצדק אני מניח. עקב כך כמעט כל מי שיכול היה להרשות לעצמו סגר את החלל בין העמודים והוסיף לשטח ביתו עוד דירה קטנה מתחת, להשכרה או בשביל הילד שגמר צבא.

הורי היו היחידים ברחוב שהתעקשו להשתמש בחלל מתחת לביתם כמחסן וחדר כביסה, וסירבו בעקשנות להקשיב לתחנונים של שני אחיי ושל אחותי שרצו, כל אחד בתורו, לנכס לעצמם את המקום הקטן והנחמד הזה. "אני לא מבין למה דווקא עכשיו, כשכולם כבר כמעט לא בבית הם שינו את דעתם?" תהיתי בפני נועם בעודי סוקר את הדירונת שלו שהייתה תמונת ראי של הדירה שלי.

"דווקא בגלל שכולם כבר לא בבית ורק אתה נשארת הם הבינו פתאום שאם גם אתה תעזוב הם יישארו לבד, ובדיוק אז השתחררה לאבא שלך קרן השתלמות, והקבלן של הדודים שלי נתן להם הצעת מחיר מאוד סבירה... למה, הדירה לא מוצאת חן בעיניך?"

"היא נחמדה מאוד, אבל לחזור לגור אצל ההורים? לא בטוח שאני אצליח לעמוד בזה."

"לעמוד במה?" השתומם נועם, "הוריך מאוד מבינים ופתוחים, הלוואי וההורים שלי היו כאלה." נזף בי רכות.

"בגלל זה אתה גר אצל הדודים?" תהיתי בעודי מעלעל במורת רוח בחוברת של הטכניון. ניסיתי למצוא משהו מעניין אך לשווא, כל הקורסים שם היו כל כך טכניים ומשמימים, "אז מה אם עשיתי בגרות חמש יחידות במת' וקיבלתי ציונים טובים בתחום הריאלי, זה אומר שאני חייב להיות מהנדס?"

"רגע, אז אתה לא רוצה להיות מהנדס? אבל..." הוא גיחך קלות, "אל תגיד לי שאתה מעדיף ללמוד בישיבה?"

"לא." הזעמתי פנים, "ממש לא, מה שאני רוצה באמת זה לעבוד עם אנשים, לטפל, לחנך, אולי לרפא, משהו מהסוג הזה."

"אז אתה רוצה להיות רופא או מורה?" שאל נועם בתמיהה.

"אולי, מה רע בזה?" התקוממתי.

הוא משך בכתפיו, "כלום, למרות שללמוד רפואה זה המון שנים, וזה ממש קשה וצריך ציונים מעולים יותר ממה שיש לך."

"האמת שחשבתי יותר לכיוון של עבודה סוציאלית או רפואה משלימה." התוודיתי.

"אם ככה," חייך נועם את חיוכו היפה, הבהיר, "כדאי שתתחתן עם אישה עשירה כי אי אפשר לפרנס משפחה בעבודות האלה."

"משפחה? אתה מתכוון אישה וילדים? אני לא חושב שאני אצטרך לדאוג לעניין הזה."

"למה אתה מתכוון? אתה מתכנן להישאר רווק כל החיים?" היתל בי קולו בחביבות.

לקחתי נשימה עמוקה ולמרות צביטת הפחד שחשתי היה בנועם משהו מרגיע וחביב שעזר לי להתעלם מהחשש ולזנק קדימה, "לא, אני בהחלט לא רוצה להישאר לבד כל החיים, אבל עד שלא יאשרו נישואים של הומואים בארץ אני לא אוכל להתחתן."

עיניו התרחבו והאפילו, "אהה..." אמר לאיטו, "אז בגלל זה... הוריך אני מתאר לעצמי לא יודעים."

"לא, אין להם מושג, ואני אודה לך מאוד אם הוידוי הקטן שלי יישאר רק ביני לבינך."

"אני לא אגיד מילה לאיש." הבטיח נועם, מישיר מבט לעיני, "אבל זה לא וידוי קטן מוני, ההורים שלך הרבה יותר מודרניים מהורי, אבל בכל זאת..." הוא הניח יד מרגיעה על ברכי, "ברור לך שבסוף תצטרך לספר להם."

לעזאזל, הבחור הזר הזה קרא את כל מחשבותיי. "אני יודע, אבל עוד לא, אני עדיין לא לגמרי סגור על עצמי, ואולי... יכול להיות שבסוף אני כן אמצא מישהי עשירה מספיק לפתות אותי לא לצאת מהארון." חייכתי כדי לרמוז שאני מתבדח, אבל הוא נשאר רציני. "אסור לך להתחתן עם מישהי שלא תדע עליך." הזדקף במתיחות, "זו גניבת דעת שלא לדבר שזו פשוט נבזות." פסק.

"אתה צודק." הרצנתי גם אני, "אם כי.... זאת אומרת... לא, אתה צודק, זה לא הוגן, אבל אתה יודע נועם, יש נשים שלא אוהבות, אתה יודע, סקס, ובכל זאת רוצות בעל וילדים ואולי..."

"לא!" הלם נועם בזעם לא צפוי על ברכי, "גם אם תמצא מישהי כזו, ואפילו אם תגלה לה הכל מראש והיא תסכים בסוף הרי תבגוד בה, והכל ייגמר בגירושים ובאומללות, ומה יהיה עם הילדים?"

"ומה אם היא תהיה לסבית שלא מעוניינת בכלל בגבר, וגם לה תהיה מישהי מהצד?" התמקחתי.

הוא נאנח, "אני מניח שזה יכול לעבוד." הודה, "אבל מאיפה יבואו הילדים?" הקשה.

"יש כל מיני פתרונות, אפשר לעשות הפריה, או... אני יודע, אפשר..."

"לעצום את העיניים ולחשוב על אנגליה." הפתיע אותי נועם בחיוך שובב.

"כן, בדיוק." צחקתי בהקלה, אבל הוא שב והרצין, "גם אם תתחתן עם בחורה כזו שתבין אותך ותקבל אותך, ויהיה מקובל על שניכם שלה תהיה לה מאהבת, ולך מאהב, זה עדיין אומר לחיות בשקר גדול כלפי הסביבה וההורים, וחמור מזה, כלפי הילדים, ואם אתה חושב שילדים לא מבינים ולא מרגישים..."

"אתה צודק." הסכמתי, "אני כנראה לא אתחתן עם אישה, אבל עד שאני לא אתבסס ואהיה עצמאי כלכלית אני מעדיף לא לצאת מהארון."

"אתה צודק." הסכים איתי נועם, "ולכן עבודה סוציאלית לא באה בחשבון, תצטרך להיות מהנדס, ורצוי מהנדס מחשבים."

"כמוך?" העוויתי את פני בחוסר רצון.

"כן, כמוני, ואם מחשבים לא מעניינים אותך אז אולי תבחר בהנדסת מכונות, או בכימיה. שמעתי שכיום יש מחסור בתחום הזה ובתעשייה מחפשים כימאים בנרות."

"אני אחשוב על זה, תגיד נועם, למה עזבת את ההורים? בגלל שהם רצו שתמשיך ללמוד בישיבה?"

"לא רק, זאת אומרת, הם היו מאושרים אם הייתי ממשיך ללמוד לימודי קודש, אבל מה שבאמת הפריע להם זה שלא הסכמתי להיכנס לשידוכים."

"למה לא הסכמת? בחור יפה כמוך? היית מוצא שידוך בקלות." התבדחתי.

הוא הסמיק, "אתה טועה, אצלנו לא מסתכלים על הקנקן אלא על מה שיש בו." ענה בנוקשות, מפליא איך חוש ההומור שלו נעלם כשהיה מדובר בו.

"ובכל זאת," התעקשתי, "בטח היית מוצא בחורה מודרנית מספיק ש..."

"לא." קם נועם בחיפזון ממקומו, "יש אנשים שלא יכולים להתחתן ואני אחד מהם, ועכשיו מספיק לדבר כל כך הרבה, בוא ניסע לטכניון ונרשום אותך לפקולטה לכימיה לפני שההרשמה תיסגר."