אימא הצליחה להתאפק עד שנחתי בארץ, עייף, מטונף, שזוף מאוד ורזה בעשרה ק"ג מכפי שהייתי כשיצאתי לטיול הגדול במזרח. הם התעקשו ובאו לאסוף אותי משדה התעופה למרות שיש רכבת נוחה מאוד מבן גוריון לקריות, ואחרי שחיבקו ונישקו והתפעלו מהשיזוף שלי, קוננו על הרזון המוגזם שלי, והתאפקו לא להגיד כלום על שערי הארוך מידי ועל הבגדים הזרוקים והצבעוניים תוצרת הודו שלבשתי, הכריזה אימא שיש להם הפתעה נהדרת בשבילי. אבא גנח במורת רוח וניסה לתקוע מרפק בצלעותיה כדי להשתיק אותה, מתעלם מכך שהוא גם נוהג, אבל אימא כבר איבדה את הברקסים ודהרה קדימה, מבשרת לי בהתרגשות שהם עשו את זה סוף סוף ואחרי שנים של היסוסים והתלבטויות הם עשו מעשה, שכרו קבלן, השקיעו כסף וזמן והפכו את המחסן העלוב מתחת לבית לדירה נהדרת, במיוחד בשבילי.

"בשבילי, אבל..." ניסיתי לגבש משפט מחאה מנומס, אבל הייתי עייף מידי ואימא ואבא היו גאים ומאושרים מידי. הסכר נפרץ וכבר לא הצלחתי לעצור את שטף המילים והתוכניות שהם השפיעו עלי, מלאי כוונות טובות ותקוות לעתיד.

"לקחנו את הקבלן של הברקוביצים ממול, ולא תאמין איזה עבודה יפה הוא עשה, וזה בכלל לא היה יקר כל כך כמו שחשבנו, והוא גם ניקה וסידר הכל אחר כך, הכסף של קרן ההשתלמות של אבא הספיקה בדיוק, ואפילו נשאר קצת עודף לקנות רהיטים."

"קניתם לי גם רהיטים?" נאנחתי."

"רהיטים יפים מאוד, הכל מעץ מלא בעיצוב מאוד צעיר וסולידי." דקלם אבא בכובד ראש את דברי המוכרת בחנות הרהיטים.

"כן." הסכימה אימא באושר, "יצאה בובה של דירה, תוכל לגור שם כל זמן הלימודים, ולא תצטרך להתבייש אם תרצה להביא מישהי..." היא לכסנה לעברי מבט זהיר, קורן מתקווה, "יש שם בכיף מקום לזוג במקרה ופתאום, בעזרת השם, תמצא מישהי ש..."

"שרה!" קטע אותה אבא בחדות, "מספיק כבר, את לא רואה שהילד עייף, הוא נחת רק הרגע ואת כבר מחתנת אותו? די!"

"אני לא מחתנת אף אחד." נעלבה אימא, "אבל אם במקרה הוא יפגוש מישהי נחמדה בטכניון וירצה להקים איתה בית בישראל אז הדיור לא יהיה בעיה, אתה חושב שיש בארץ הרבה זוגות צעירים שיכולים להגיד דבר כזה?"

"אני עוד לא זוג צעיר אימא, אז בבקשה, אל תמהרי כל כך לחתן אותי."

"אני לא ממהרת, אבל אתה כבר בן עשרים וארבע וחצי מוני, אבא שלך בגילך היה כבר נשוי ועם ילד בדרך."

"זו הייתה תקופה אחרת אז שרה, היום הצעירים לוקחים את הזמן שלהם, תני לילד לנשום, אתה רוצה לעצור באם הדרך ולאכול פנקייק מוני? לא יזיק לך להוסיף כמה ק"ג."

"לא, תודה אבא, אכלתי במטוס, אני רק רוצה להתקלח ולישון."

אימא ליטפה את ידי ברוך, "ואחרי שתנוח טוב ותחליף בגדים למשהו נורמאלי תאכל ארוחת בוקר טובה תוצרת אימא, תסתפר כמו בן אדם ותלך להירשם ללימודים, הילד של הברקוביצים כבר נרשם, תוכל לשאול אותו לאן בדיוק צריך ללכת."

"איזה ילד של הברקוביצים? מאיפה בא להם ילד, הרי יש להם רק בנות?"

"נכון, אבל לאח הגדול של שלמה, זה שנעשה חרדי ועבר לירושלים יש בן בערך בגילך, תזכיר לי איך קוראים לו דוד?" פנתה לאבא.

"נועם." השיב אבא בצייתנות, "והם כבר מזמן לא גרים בירושלים, הם נעשו חרדלי"ם ועברו לגור בבית שמש. נועם למד כמוך בישיבת הסדר עד שנמאס לו והוא החליט ללמוד לימודים חילוניים, ועכשיו הוא גר אצל הדודים בדירה שהם בנו מתחת לבית ומתכנן להתחיל ללמוד בטכניון, בדיוק כמוך."

"תשמעו, בקשר לטכניון אז..." התחלתי להגיד בהיסוס, אבל אבא הדליק את הרדיו, "שקט, חדשות." הכריז, ועד שנגמרו החדשות שכרגיל בארץ היו מדכאות – מהומות בשטחים, פצמרי"ם בדרום, גינויים באו"ם, ויכוחים בוועדת הכלכלה בכנסת, ועלייה באבטלה – ויתרתי על הניסיון לספר להם שאני לא בטוח בקשר ללימודים. שתקתי והנחתי להם לספר לי מה דעתם על הסאגה הלא נגמרת של הניסיון לגייס חרדים, להוריד מחירים, לכסח את הטייקונים, ולמנוע מנשים רפורמיות משוגעות להתפלל בכותל.

הגענו הביתה בשש לפנות בוקר, והייתי כל כך עייף ומטושטש משעות טיסה ממושכות מידי עד שבקושי הצלחתי להבחין בשינויים שהתחוללו בבית ובגינה.

אימא שראתה כמה אני הלום עייפות ויתרה על הסיור שהשתוקקה לערוך לי ובשתיקה הובילה אותי לחדר שינה לא מוכר, הושיבה אותי על מיטה זוגית זרה מוצעת בכלי מיטה לא מוכרים, חלצה את נעלי, פרשה עלי פיקה אדום לבן חדש לגמרי, כיבתה את האור, אמרה שיש עוד מספיק זמן לדבר על הכל, אבל עכשיו אני צריך לישון.

"לילה טוב." לחשה והסתלקה.

"לילה טוב." חשבתי - הייתי עייף מכדי לדבר – ונרדמתי, לא לפני שתהיתי לעצמי בשקט איך זה ששמיכת הפיקה החדשה מריחה בדיוק כמו השמיכה הישנה והמרוטה שלי?

זה בגלל המרכך כביסה טמבל, השיב לי מוחי המותש, אתה בעצמך טמבל, עניתי לו, ונרדמתי.

קמתי לפנות ערב ואחרי שהשלמתי עם כך שישנתי כל היום עשיתי סיבוב הכרות בדירתי החדשה. הופתעתי לגלות שיש לה כניסה נפרדת, ושאין חיבור בינה לבית הורי, שהרהיטים באמת פשוטים וסולידיים, הקירות לבנים ונקיים, השירותים מרווחים והמטבח נעים ומזמין.

עליתי למעלה, לבית של ההורים, כדי להודות להם ולשבח אותם על טוב טעמם ועל הויתור האמיץ על המחסן שעשו למעני, וגם כדי לברר מה יש לאכול.

להפתעתי אימא ואבא לא היו לבד, מצאתי בחור זר ישוב לו בנוחיות על הכסא שתמיד היה שלי. "זה נועם." הציגה אותו אימא, "נועם, זה מוני שלי." הכריזה בגאווה.

"שלום מוני." הושיט לי נועם יד ללחיצה, "ברוך השב."

"ברוך הנמצא." השבתי אוטומטית, והושטתי לו יד, בוחן אותו בעניין. הייתה לו בלורית סמיכה של שער שטיני מסולסל, עיניים בהירות, משהו בין כחול לאפור, חיוך נחמד, גוף שרירי רזה, ולחיצת יד חזקה ויבשה.

אימא הגישה מטעמים ושפעה מידע, נועם נרשם ללימודים בפקולטה להנדסת מחשבים, נועם קיבל ציונים מעולים בפסיכומטרי והגיש בקשה למלגת לימודים, נועם חושב על קנית מכונית כדי שיוכל להגיע בקלות ללימודים. "תוכלו לנסוע יחד." הציעה.

"בטח, רעיון מצוין." הסכים נועם, "לאיזה פקולטה נרשמת?"

"עוד לא נרשמתי." הודיתי, "אני עוד לא בטוח אם אני רוצה ללמוד."

"בטח שאתה רוצה!" נרעשה אימא, "זה בזבוז לא להמשיך ללמוד עם הציונים שקיבלת בבגרות."

"יש לי בבית חוברת עם פירוט של כל הקורסים של השנה הבאה, ויש לי גם טפסי הרשמה, בוא, תעיף מבט, אולי תמצא משהו מעניין." קם נועם ופנה לדלת, ואני אחריו, בוחן בהנאה את כתפיו הרחבות, מותניו הדקים וישבנו העגול והשרירי. רק כשיצאנו לרחוב שמתי לב שיש לו גם כיפה גדולה ושחורה ממשי, ולא אחת, קטנה וסרוגה, כמו שלי.