Sean playing his contact-mic'd cello at the inaugural makerspace music club meetup.  Lots of glorious noise was made.  The cello actually sounded pretty great with the contact mic, but we need to secure it so we don't pick up the mic itself rattling again
365-2011-038-alternate: Sean on the Contact-Mic. צילום: jason gessner, Flickr.

 >  >  > 

עזבי... הוא לא כזה - פרק ה'

סגרנו?

קהל רב מלא את האודיטוריום והמתין לפתיחה. מעבר לקלעים, מוטי וגילי ערכו הכנות סופיות. מוטי היה מאד נרגש ולחוץ. נגינה בפני קהל מהאקדמיה זה לא כמו נגינה בפני קהל בקיבוץ. זה קהל ביקורתי מאוד ומורגל בשמיעת רמה גבוהה של מוזיקה. מה תהיה תגובת הקהל הזה? ידיו רעדו ואגלי זיעה נצצו ברקותיו.

גילי, שהיה מנוסה בהופעות ברחבי העולם, הבחין בכך קם וניגש למוטי, הניח ידיו על צווארו העבה של מוטי ומשך אותו לחיבוק.

"מוטי, עכשיו נראה להם איך עושים מוזיקה כמו שצריך, כמו שהם עוד לא שמעו אף פעם. הנגינה שלך מדהימה ומרגשת. אל תדאג. ברגע שנתחיל הכול יזרום! רק תנגן כמו שאתה מנגן תמיד והם יעופו על זה." ואז, בלי שהתכוון לכך מראש, הוא נישק את לחיו של מוטי הנדהם. חיוך מקסים החליף את המתח, הלך והתפשט על פניו, מפסיק את הרעד בידיים ומשרה רוגע ושלווה בגופו של מוטי הענק הרגיש. מוטי נשק בחזרה את לחיו של גילי ומעך אותו אל חזהו.

הם ניגנו יצירה אחר יצירה, סוחפים את הקהל שנעמד על רגליו, מריע בקול ומוחה כפיים שוב ושוב. מוטי היה בשוק ובהלם, ונדמה שהיה בבלק אאוט מוחלט, כאילו לא תופש מה קורה. אבל גילי שם לב שכל צוות האקדמיה, אורחים ונגנים וכל האורחים החשובים בצמרת המוזיקה הקלאסית, כולם נעמדו על רגליהם מחייכים בסיפוק, מוחאים עוד ועוד כפיים, מסרבים להניח לצמד המוזיקאים המוכשר לרדת מהבמה.

הם ניגנו הדרן מחרוזת של שירים ישראלים ואלתורים עליהם, ולבסוף, אחרי שנקראו שוב ושוב לקוד, מוסיק, שהנחה את הרסיטל, הודה לנגנים ולקהל שהחל לעזוב את האולם.

"הרסיטל הזה לא יישכח הרבה זמן!" מוסיק סיכם בהתלהבות. "כבר שנים לא נשמעה באולם הזה רמה כזו. הוא מציב סטנדרטים חדשים לנגנים באקדמיה. גילי! אמרתי לך שזה בדיוק מה שאתה צריך, לא?! ומוטי, היפהפה הנירדם שהתעורר מתרדמתו והעיר את העולם והאולם..." הוא צחק למראה המבוכה של השניים. "אתם בדיוק משלימים זה את זה ויוצרים מוזיקה נפלאה. ואולי... " הוא השתתק במבוכה, שוב הצטחק ואמר: "אבל זה... באמת... אתם יודעים... זה כבר לא עסקי..." וחזר למשרדו.

"מוטי, אתה צריך לחזור עכשיו לקיבוץ? אנחנו צריכים לחגוג." הציע גילי.

"אני חורש מחר לפנות בוקר, אז אם זה לא עד מאוחר מידי - זה בסדר. אשמח"

בוא ניסע לנמל תל אביב, יש שם מסעדה שהיא בטוח יותר טובה ממה שמגישים לכם בחדר האוכל."

מוטי חייך והם יצאו לדרכם. הים נצנץ באור הכוכבים והירח המלא ובריזה נעימה ליטפה את פניהם. הם התיישבו.

מוטי הביט במבוכה בתפריט, מתאמץ לבחור.

"תרשה לי להזמין?" שאל גילי.

מוטי הנהן מחייך ונבוך.

"פירות ים? צמחוני? בשרי?"

"הכי פשוט, תזמין מה שאתה אוהב." מוטי סגר את התפריט והצטחק.

המלצר רשם את הזמנתם. מבטו של מוטי נדד בין הגלים, קצפם בוהק, מעיפים רסס מלוח. גילי התבונן בו זמן מה בדממה, ואחר כך אמר ברוך: "מוטי... אני חייב לך התנצלות ענקית וגם תודה ענקית."

"על מה?" תהה מוטי.

"כשמוסיק העלה את הרעיון שננגן ביחד, הייתי ממש מגעיל אליך. הייתי עם אגו נפוח וחוסר פתיחות. אתה נתת לי שיעור בשיפוטיות."

מוטי היה מופתע אך שתק, ממתין לגילי שימשיך ויסביר.

"עד שהכרנו, הייתי בטוח שהאקדמיה היא המקום שבו לומדים הכול, מקום שבו מתמקצעים ובו מתפתחים. לכן, כשמוסיק אמר לי שאתה לא מהאקדמיה, ושאתה אוטודידקט - די זלזלתי בך עוד לפני שהכרתי אותך. ואז אתה התחלת לנגן. ופתאום... פתאום הרגשתי שאני נמצא במרחבים אין סופיים, בשדות, בטבע, עם מרחבי שמיים שנפתחים ונפתחים ושאני מרחף במין עולם כזה... עולם... בעולם אחר לגמרי, חופשי, בלי כבלים. ופתאום כאילו שירו לי חץ בלב. הייתי... הייתי מהופנט. ואז הרגשתי, קלטתי... שדרך הנגינה שלך אתה מלמד אותי מי זה באמת מוטי. ולימדת אותי שאתה מורה ענק למוזיקה ושאתה גורם לי להקשיב וללמוד, גם אם אני לא נמצא בשיעור רשמי באקדמיה. זה הסעיר אותי מאד וגרם לי להתבונן בעצמי, ולראות כמה טעיתי. לא יכולתי לישון באותו לילה."

מוטי, נבוך כולו, פתח פיו להגיב, אך גילי עצר אותו.

"ניגנתי כבר בקרנגי הול, במרבית הפסטיבלים באירופה. זכיתי בתחרויות, ניגנתי עם מיטב התזמורות. הגשמתי מה שרציתי להיות: פסנתרן עם קריירה של סולן. אני לא מספר לך את זה כדי להשוויץ. אבל פתאום אתה הופעת... ופתאום שמעתי איך הצ'לו שלך שר, ואיך הוא גורם לפסנתר שלי לשיר גם כן, ואיך הנגינה המשותפת שינתה בי הכול. מעולם לא התרגשתי לנגן כמו שניגנו ביחד. זה כל כך... משהו... אחר.

הייתי רוצה שזה ימשיך. שזה לא יהיה משהו חד פעמי. הייתי רוצה, כלומר אם תסכים... שנהפוך לצמד." הוא הביט במוטי במבט מתוח והמתין לתגובתו.

פניו של מוטי הוארו בחיוך ענק. הוא הושיט ידו הגדולה, למודת העבודה הקשה: "סגרנו?"

גילי עטף את כפו של מוטי בשתי ידיו מביט היישר בעיניו של מוטי, חיוך של הקלה מרוח על פניו.

"סגרנו!"

 בדרך הביתה מוטי היה באופוריה מוחלטת. כשחלף בפיתולים בדרך לקיבוץ, ירח מלא האיר את השדות באור כסוף. הוא שיחזר לעצמו שוב ושוב את הרסיטל, מנסה לשחזר גם את השיחה עם גילי. ליבו מוצף באושר. סוף סוף אושר...

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...