שקיעה
שקיעה. צילום: אור, צילום עצמי.

 >  >  > 

ונהיה מוקפים בשקט - פרק ג'

קצין תורן

לא הצלחתי אפילו להגיב לאמירה של אמנון, מצד אחד הרגשתי שאני לא יכול לשפוט, כלומר ביקשתי ממנו להיות כנה, והנה הוא אמר לי את האמת. לא יודע אם הוא רוצה מה שטוב לי או מה שטוב לו, אולי הוא חושב שהוא יודע מה טוב לשנינו? תוך שאני בוהה בחלל בתוך החיבוק שלו קיבלתי שיחה לנייד ממספר מטכלי לא מוכר.

"עודד?"

"כן מדבר, מי זה?"

"ענבר מהחמ"ל, אני צריכה שתגיע במהירות למגורי בנים מספר ארבע עשרה, חייל מתבצר בחדר ומאיים בהתאבדות, התקשרו לגורמי ברה"ן, הקצינה התורנית הודיעה העברה אליך. אני צריכה שתגיע ותעביר לי דיווח על מה קורה."

"הבנתי, שלוש דקות ואני שם, תישארי זמינה, ותאמרי לקב"ן לפגוש אותי שם, תכיני צוות חובשים למקרה הצורך."

הסתכלתי על אמנון לשנייה וקפצתי מהמיטה. הוא שאל אותי מה קרה, הסברתי בקצרה, והוא שאל אם אני רוצה שהוא יבוא איתי, סירבתי. משום מה הייתי צריך להרגיש שאני מסוגל להתמודד עם האתגר הזה לבד.

עליתי על מדי ב' במהירות, לקחתי את הפלאפון והתחלתי לרוץ למגורים מספר ארבע עשרה, תוך כדי שאני רץ נזכרתי בריצות המשותפות שלי ושל אמנון באותו מסלול בדיוק. היינו מתעוררים עוד לפני השמש, עולים על מד"ס והולכים לקרוע את עצמנו על המסלולים. שנינו מוזנים מתחרות לא ברורה ולא מוכרזת בינינו שגרמה לנו להתאמץ יותר ולקרוע את עצמינו עד כמה שניתן. אני מניח שזה אחד המאפיינים של הקשר שלנו שאפשר להסתכל עליו משני כיוונים, מצד אחד התחרותיות הזו, לא מוכרזת לא ברורה, עלולה להתפוצץ יום אחד, להביא חיכוכים עניינים וכל מיני מריבות מיותרות, מצד שני אני מניח שאנחנו מאתגרים אחד את השני להיות אנשים טובים יותר, לעבוד קשה יותר, לאתגר את עצמנו לעשות הכל טוב יותר בכל תחום. אני מביא חדשנות ואמביציה, אמנון מביא ניסיון רוגע ושימור ידע, אנחנו מושלמים ביחד, ולאורך כל הדרך מנסים להידמות אחד לשני, אני מניח שתמיד נהיה בשאיפה לזה, אבל משהו בהבנה שאנחנו משלימים אחד את השני פיצץ לי את הלב ברגשות והתרגשות.

כשראיתי את מגורים מספר ארבע עשרה מרחוק הפסקתי לחשוב על אמנון ונזכרתי במטרה שעומדת מולי, יש שם חייל שנעל את עצמו בחדר ומאיים להתאבד, זאת הפעם הראשונה שיוצא לי להתמודד עם סיפור כזה, אני זוכר את הסדנאות שהעבירו לנו בנושא, מבין שהוא צמא לתשומת לב שהוא זועק לעזרה. כשהתקרבתי ראיתי שהקב"ן עוד לא הגיע, שני החברים שדיווחו עומדים מחוץ למגורים ונראים לחוצים מאוד.

התקרבתי אל החיילים וביקשתי להבין מה קורה, הם טענו שהוא לא הסביר, שהם רק שומעים אותו בוכה בהיסטריה בפנים וכבר כמה דקות יש שקט, אי אפשר לפתוח את החלונות כי הוא נעל אותם מבפנים וכיסה אותם בווילונות, הוא נראה כרגיל לאחרונה אבל אף פעם לא היה נראה שמח מידי תמיד בודד ולא מתחבר יותר מידי. שמו של החייל היה ערן, הוא היה לוחם שנפל עקב פציעה והצטרף למחלקת מודיעין בבסיס לפני כמה חודשים, זכרתי שעבדתי מולו באחד מהלילות שלי בחמ"ל כשהייתי קצין תורן והוא עשה לילה במחלקה, בחור רציני, חד, חכם ויפה בצורה בלתי רגילה. חשבתי לרגע איך לפנות, והחלטתי לבקש מהחיילים ללכת ולהמתין במגורים הצמודים לארבע עשרה.

דפקתי על הדלת בשקט וניסיתי לגרום לערן לדבר. "ערן, זה עודד ממבצעים, אתה יכול לדבר איתי בבקשה, רק תגיד לי שאתה בסדר כדי שאוכל לחזור לנשום סדיר."

שמעתי המהום ואז בכי מתחדש, זה הרגיע אותי כי הבנתי שהחייל בהכרה, טוב, איך ממשיכים מכאן? אני צריך לגרום לו לדבר, כשירגיש מספיק בטוח הוא יפתח לי את הדלת, ועד אז הקב"ן יגיע.

"ערן אני רוצה שתדבר איתי, אתה חושב שאתה מסוגל?"

"אתה יכול בבקשה ללכת מפה?" הוא ענה לי. זה טוב, קיבלתי תגובה.

"ערן אני מבטיח לעזוב אותך לנפשך אם רק תבטיח לי לא לעשות משהו פזיז, בסדר? אני רוצה לעזור לך אני פה בשבילך."

"דודו קח את השטויות שלך ועזוב אותי בשקט, אני לא רוצה אף אחד, תעזבו אותי כולכם בשקט." הוא קרא לי דודו, זה היה מוזר, לא היו בינינו יחסי קרבה מיוחדים, היינו עובדים יחד לפעמים, מתכתבים במיילים, יצא לנו לישון באותו חדר כוננות יחד בחמ"ל, הקפצתי אותו כמה פעמים לצומת בדרך הביתה, אבל לא מעבר. פתאום, שאני חושב על זה, היו לנו לא מעט מפגשים, אבל אף פעם לא שמתי לב אליו בצורה חריגה. אני מניח שאני פשוט לא רואה גברים אחרים חוץ מאמנון, כמו שלא ראיתי את איתן, כמו שלא ראיתי את כל הבנים והבנות שאמנון טוען שמסתכלים עליי, אני כולי שלו, ואף פעם לא חשבתי על זה ברצינות.

התפקסתי חזרה אל המטרה, "ערן, תעשה לי טובה תפתח את הדלת, לא תצטרך לדבר לא כלום, תן לי לשבת איתך קצת, אני רוצה לראות אותך."

היה שקט של כמה שניות, ואז שמעתי את המפתח מסתובב בדלת, ערן פתח את הדלת לכדי חריץ קטן ואפשר לי להיכנס, אחרי שנכנסתי שמעתי אותו נועל את הדלת שוב, העיניים שלי לא התרגלו לחושך ואז הסתובבתי לערן, הייתי בהלם, ואני מקווה שלא הראיתי את זה החוצה, העיניים שלו היו נפוחות בטירוף, הוא עמד מולי בתחתונים בלבד, כולו שרוט ומדמם, היו כמה חתכים באזור הירכיים ועוד שלושה באזור הבטן, הלחיים שלו היו אדומות נורא, נראה כאילו הכה את עצמו. טוב, עם זה אני באמת לא יודע מה לעשות. ניסיתי לומר משהו ולא הצלחתי להוציא מילים מהפה, במקום פשוט הושטתי אליו ידיים ומשכתי אותו אליי. בהתחלה הוא ניסה להתנגד ואחרי כמה שניות נכנע, הניח את הראש על הכתף שלי והתחיל לבכות כשהכתף שלי סופגת את הבכי. "כמה זמן אתה עושה את זה לעצמך?" לחשתי לו באוזן.

"כמה חודשים, אני מרגיש שאני לא יכול יותר, אני לא יכול להסתכל על עצמי יותר."

"למה ילד, למה? אתה מושלם, אתה לא רואה?"

"אני כלום דודו, אני כלום, אתה לא תצליח להבין את זה."

הוא המשיך לבכות על הכתף שלי. מעביר ידיים על הגב שלו, מרגיש שהלב שלי כואב בשביל הגבר המוכשר הזה שנמצא מולי ולא מצליח לאהוב את עצמו, שהצליח להרגיש מספיק שנאה כלפי עצמו כדי לפגוע בעצמו.

הרגשתי שאני מצליח להתמודד עם הסיטואציה ואם יגיע לפה קב"ן לערן יהיו בעיות בהמשך. התקשרתי לחמ"ל וחזלשתי את העניין, ביטלתי את ההגעה של הקב"ן שנשם לרווחה, משום שהיה לו בעייתי מאוד להגיע לבסיס בשישי. התיישבתי על המיטה שהייתה כנראה של ערן וביקשתי ממנו לשבת לידי, הוא התיישב, הסתכלתי לו בעיניים והתחלתי לדבר, "ערן תקשיב, כשהייתי בן שבע עשרה הבנתי שאני לא כמו כולם, הבנתי שאני לא נמשך לבנות ושאני נמשך לבנים. לא ידעתי מה לעשות עם ההבנה הזו, אין לי משפחה להתייעץ איתה, לא היו לי יותר מידי חברים, וגרתי ביישוב שממש לא היה מקובל בו לצאת ממנו מהארון. לאט לאט התחלתי להרגיש יותר ויותר רע, הרגשתי שבכל יום יש עליי עוד שכבה של קושי ושל שנאה עצמית, הדבר היחיד שרציתי היה להיות כמו כולם, אבל הייתי יותר מידי הגיוני בשביל לרמות את עצמי ולומר שזה יעבור או שזה שלב. עם הזמן פתחתי סלידה עמוקה מהעודד שראיתי במראה, היה לי קשה לקום בבוקר, קשה בתיכון, קשה בכל שלב של היום, לא אכלתי, לא תקשרתי ואף אחד לא ראה את זה ממטר. באחד מהימים שחזרתי מהתיכון, הרגשתי שאין טעם להמשיך עם העסק הזה והגיע הזמן לשים לזה סוף, לקחתי בקבוק וויסקי שהיה לנו בבית, והמון משככי כאבים שנשארו לי מפציעה באימון, והתחלתי לבלוע אותם אחד אחרי השני. בלי בכי, בלי דרמה ובלי לחשוב יותר מידי, אחד אחרי השני כאילו זה משימה בשלבים. אני לא יודע אם באמת רציתי למות, אבל רציתי לעשות שהכל ייגמר, שאני לא ארגיש את הרוע הזה שאני מרגיש כל יום, כנראה שאחרי כמות מסוימת איבדתי את ההכרה. אח שלי מצא אותי, כנראה שגרם לי להקיא, וחזרתי להכרה, לא לקחתי מספיק כדי לעשות נזק ועדיין עשיתי, הסיפור החיובי בכל העניין הוא שהבנתי שזו לא הדרך. אחרי שאחי הצליח להירגע ולהסתכל לי בעיניים הוא שאל למה. הסברתי לו הכל, הוא חיבק אותי כל כך חזק, התחלתי להרגיש יותר טוב מאותו הרגע, הבנתי שלמות זו לא אופציה, ולאט לאט עבדתי כדי לקבל את מי שאני, אני לא אשקר ואגיד לך שזה עסק קל אבל היום אני במקום הרבה יותר טוב משהייתי שם, אני אפילו מסוגל להסתכל במראה ולתת לעצמי מילה טוב פעם ב..."

ערן הסתכל עליי, קצת המום, דמעות זורמות לו על הלחיים, הפעם הגיע תורו לחבק אותי, "עודד, אתה האדם הכי מדהים שפגשתי בחיים שלי, אני לא יודע איך להצליח להסביר לך כמה קלעת לאיך שאני מרגיש, אני לא יודע מה לעשות עכשיו."

"עכשיו אנחנו ננקה את החתכים האלה, נלביש אותך בבגדים יפים, נקנה גלידה בשקם ונשב קצת על הדשא ליד המשרד שלי, אם תרצה תדבר, אם לא אז לא, את השבת הזו אנחנו סוגרים יחד, בסדר? אם תרצה אבוא לישון איתך, רק ערן, בבקשה ממך, כל פעם שאתה מרגיש שאתה נופל תתקשר, תדבר, תגיד לי משהו, בסדר?"

ערן הסתכל עליי, "עודד, אני... תודה, אתה... תודה." מלמל ואז התקרב אליי ונשק לי על השפתיים.

נסוגותי אחורה מיד, "ערן, זה לא, את זה אסור, בסדר?"

"אני מצטער עודד רק רציתי לראות איך זה מרגיש לנשק את החתיך של הבסיס."

"אני ממש לא החתיך של הבסיס ילד, ויש לי חבר בסדר?" אמרתי ופרעתי את שיערו.

"בסדר דודו, אז גלידה אמרנו?"

"גלידה!"

עזרתי לערן לחטא את כל החתכים, ביליתי איתו שעות, ישבנו בחדר, דיברנו על כל נושא אפשרי. הוא סיפר לי על החיים שלו, על המשפחה על הרגשות האמתיים שלו, על הבריחה לחתכים והלקאה עצמית. הרגשתי שהוא נפתח אליי ברצינות. התעוררו בי רגשות מעורבים, מצד אחד שמחתי נורא שאני מצליח להגיע אליו, לעזור, מצד שני פחדתי שאני יוצר תלות, וידעתי שלא אצליח להיות זמין בשבילו בכל שלב. הנחתי למחשבות והזמנתי את ערן לבוא איתי לראות את השקיעה מהמדשאה שליד המגורים.

ישבנו על הדשא, כתף אל כתף הבטנו על השקיעה, ערן שאל אותי אם יהיה בסדר בסוף, ואני הבטחתי לו שהוא עוד יראה שבקרוב יצליח להיות מאושר.

קיבלתי הודעה מאמנון שאמר שהוא צופה בנו דרך החלון. העניין עם החייל רץ בין כל הקצינים של הבסיס, אנשים מדברים עליי, גאים בי, הוא מסתכל מהחלון ומתרגש שיש לו אותי. ודווקא אז הבנתי שאני הולך על זה, אני לוקח את ההצעה ועובר תפקיד, הגיע הזמן שלי לסיים את התהליך שלי ולעמוד באתגרים לגמרי לבד, לבחור בזוגיות שלי באמת, ולא מתוך הרגל והתאהבות עיוורת, לראות למה אני מסוגל, לאיזה גבולות אני מסוגל למתוח את עצמי בלי שאני משווה עצמי למישהו. אני צריך להתחיל מחדש, והאתגר הזה הוא בדיוק מה שאני צריך. סימסתי חזרה לאמנון שלא ילך לישון כי אחרי שאחזיר את ערן לחדר ואבדוק שהחברים שלו שומרים עליו אני צריך שנדבר.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...