אילוסטרציה. צילום: See-ming Lee, flickr.

 >  >  > 

למקסיקו וחזרה - פרק טו'

סיפור פשוט

הם נמצאים בכל מקום אבל בקושי נראים. שמנים מידי. זקנים מידי. עקומים מידיי. שדופים מידי. נשיים מידי. שעירים מידיי. חיוורים מידי. כהים מידיי. רחוקים מידי מהפיגורות שמפארות פרסומים על המסיבות החמות בעיר. הם השקופים.

צחי היה שקוף אולטימטיבי. שמנמן, חיוור ושפוף ועם נטייה לגמגום. כשלמדו בכיתה את"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, היו שאמרו שהוא בן דמותו של חזרזיר ומאז הרגיל עצמו לבדידות וקיים מערכת יחסים אדוקה ומורכבת עם היצורים היחידים שלא שפטו את מראהו - המחשב והטלוויזיה. רק לעתים העז לצאת למקומות בילוי וכשיצא, תמיד היה יושב בפינה אפלולית, מזמין משקאות יקרים ומתבונן בערגה בשולחנות  המוארים והרועשים.

ערב אחד, ביושבו לבד באחת הפינות האפלוליות, עבר לידו גבר חתיך מהפלקטים בדרכו לשירותים. הגבר הרעיד בטעות את השולחן והפך את כוס המשקה שהיה עליו. הגבר נרטב,

"כוס אמק!"

"סליחה."

הראל חייך אליו," על מה אתה מתנצל? אני אשם."

הראל שב לשולחן המואר שלו ומדי פעם הרים עיניים לעבר השולחן הנידח ההוא. כשראה שאף אחד לא מצטרף קם אליו,"זו לא פעם הראשונה שאני רואה אותך כאן. תמיד לבד. מחכה למישהו?"

"לא."

"אני הראל, נעים מאוד. מה שמך?"

"צחי." השמנמן לחץ את ידו וחייך חיוך מבויש.  

"בוא, שב איתנו. לא כיף לשתות לבד."

השמנמן התמהמה.

"נו, בוא." הראל הרים את הכוס, הניח יד על כתפו של צחי והוביל אותו."הכירו. זה צחי. חבר שלי."

יושבי השולחן השתוממו לפשר החיבור המוזר בין הראל לבין הבחור העגול שיושב ערבים שלמים בפינה הרחוקה שליד השירותים ורק אושרי הבין, חייך ושתק. הנה עוד סיבה לכך שהתאהבתי בפרא הקשוח שמחזיק בבית החזה לב רך כחמאה.

מי שחשב שזה יהיה אירוע חד פעמי, התבדה. צחי נשאב לחבורה. הוזמן לארוחות, הוזמן למפגשים, היו חריקות ואפילו עימותים כשהראל שמע לחשושים אודות היפה והחיה, או אודות אזמרלד וקווזימודו. אושרי והראל קראו לתופעה שהתגלתה להם אז תסמונת ושתי - המלכה הפרסייה שעפה על עצמה. זו לקות שפוגעת בגברברים  שטוחים וריקים שלא יאה להם להיראות בסביבת בחורים שהם לא יפים ולא מעוצבים כמותם. הגברברים האלה פרשו מהסיעה וצחי נשאר. היו כאלה שהיו מוכנים להישבע שכשהראל לידו, הגמגום של צחי מתמעט וכמעט בלתי מורגש.  צחי הפך להיות חלק מהנוף שלהם. הוא הפך להיות בן בית וחבר קרוב.

ערב אחר, צחי הקדים להגיע ואחריו נכנסו חגי ואיילה - יפה עם עיניים שחורות גדולות, צמה דקה שיורדת עד מותניה וחצאית ארוכה של דוסית. עוד לא הספיקו להכיר ואושרי נכנס, כועס וצולע, ואחריו הראל, מחויך.

"מה קרה?"

"גדליה לא יודע להפסיד בכבוד."

"מי זה גדליה?"

בכל פעם שהראל עצבן את אושרי (והרי לג'ינג'ים יש פתיל קצר), הוא קרא לו גדליה. את השם הזה מצא בשירו של נתן אלתרמן, גדליה רבע איש, שיר שאמו המנוחה של הראל הייתה שירה לבן הזקונים שלה בקטנותו.

"התימני."

"על מה התערבתם?"

"אליפות ישראל בכדורעף. מי שמפסיד..."

חגי תלה בהם בעיני עגל, מה למען השם אתם רוצים מאיתנו?"שאני אבין. אתם, האוהבים הגדולים, רבתם בגלל משחק שאף אחד לא רואה?"

"זה כדורעף. אל תזלזל."

"פככככ..."

האיילה התערבה,"למה אתה לועג? אחלה משחק. כדורגל עדיף?"

"בטח."

"הייתי אומרת משהו על הגברים הסטרייטים, אבל אתם מיעוט נרדף כאן."

הראל פנה לאיילה וסקר את הלוק החסוד שלה,"אני כבר מחבב אותך. מי את?"

"נטע."

"אפשר ללחוץ לך יד או שאת שומרת נגיעה?"

נטע הושיטה יד."בוא נראה. אני נמצאת בבר של הומואים ויש לי חבר שהחברים הכי טובים שלו הם הומואים. גם אם הייתי דתיה נראה לי שהרבנים שלי היו דווקא שמחים שאגע בכם. אפילו ירשו לי לשיר לכם שיר חושפני של ליידי גאגא כולל הריקוד כדי שאולי אני ארפא אתכם."

"מצטער. הלוק מבלבל. באיזה תעלה מצאת את קרמבו?"

"קרמבו?"

"אופס. לא ידעת שככה קוראים לו?"

חגי סימן להראל המחויך את מסלולו של להב הסכין על צווארו.

"וואלה. עכשיו כשאני מסתכלת על הגולגולת החומה והמגולחת הזו, יש בזה משהו. מי הקופירייטר שנתן לו את השם המדויק הזה?"

"החברים שלו מהפלוגה. לא אמרת איפה הכרת אותו."

"חברים משותפים."

"אחרי שהכרתם, את עדיין רואה בהם חברים?"

חגי קפץ להגיב, אבל נכנע כשהראל תפס את גלגלתו בשתי ידיים ונשק לפדחתו.

צחי נשאר מוטרד מהריב של אושרי ושל הראל, "מה? אתם נפרדים?"

"הראל ואני? מה פתאום! למרות שגדליה יכול להיות מאוד מעצבן לפעמים אני לא מוותר עליו כל כך מהר."

"על מה הייתה ההתערבות?"

"אם יש דבר ששנינו שונאים לעשות זה להחליף מצעים. אז ההתערבות הייתה שמי שמפסיד צריך להחליף את המצעים במשך שלושה חודשים, וגדליה בכוונה עושה את זה עקום, כדי שאגיד לו להפסיק."

הראל צחק. "לפני שבאנו הרגל שלו נתפסה בתוך ציפה שלא כפתרתי והוא נפל כשניסה לרדת מהמיטה." אחר כך רכן אל אושרי מאחור והעביר לשון על הקו הדמיוני שבין אחורי האוזן לצוואר. זו הדרך הקבועה שלו לפייס את אהובו ולזכות במחילה. כשהוא עושה את זה, לא משנה איזה דבר מרגיז הראל אמר או עשה – הכעס עליו היה מתאייד ואיננו.

"הייתי מראה לכם את התמונות שצילמתי אבל רואים שם דברים שרק לי מותר לראות."

גם דניאל הגיע, מתנשף וסימן להם התנצלות על שאיחר. מישהו שאל אם עמיחי יבוא והראל הסביר שמאז הפעם הקודמת שהיה פה והלך להשתין, הוא מרגיש יותר בטוח בקסבה של שכם בלי תחמושת בזמן מצעד של גדודי עז א-דין אל-קסאם מאשר בפאב תל אביבי הומה בהומואים חסרי בושה וגבולות. אבל עמיחי לא אכזב ואפילו גרר אתו את ליאור ואת פאדי שהתלהב מהאנשים הססגוניים שגדשו את המקום.

"יש לך צלב. מה, אתה נוצרי?"

פאדי הופתע מהשאלה הישירה שנורתה לעברו מבחור שהוא לא מכיר וכבר תכנן להטיף לו על היותו גזען מגעיל. "כן. זה משנה?"

"מאוד. שמעתי שאתם לא חותכים. אף פעם לא הייתי עם מישהו לא חתוך."

פאדי ליטף את מפשעתו בהתרסה, "ההפסד כולו שלך."

אחרי קשקושים וצחוקים, האורות כבו והמלצר הכניס עוגה עם נרות. הראל ניגש לבמה הקטנה, כיוון את המיקרופון וסח לקהל, "אומרים עליו שהוא שמן. אבל רק מי שזכה להכיר אותו יודע שהלב שלו פשוט גדול מדי מכדי להיכנס בגופות של דוגמנים אנורקסים. אוהבים אותך צח כמו שאתה, ויום הולדת שמח."

אושרי הצטרף לבמה הקטנה עם הגיטרה והם שרו לו.

הייה לי חבר הייה לי אח
הושט לי יד כשאקרא
הייה לי חבר הייה לי אח
הושט לי יד בעת צרה
אני אחיך, אל תשכח

( מילים: יורם טהר לב. לחן: יאיר רוזנבלום)

דניאל כיוון את אלומת האור מפנסי הבמה להאיר את צחי הנרגש וסימן לו לעלות לבמה. הראל חיבק את כתפו ביד אחד ובשנייה טפח על חזהו בחיבה, "מזל טוב, גבר. ועכשיו המתנה." הם נתנו לו קרטון ענק ובתוכו שק שינה קשור בסרט.

"לפני כמה זמן אמרת שאף פעם לא היית בטיול אמיתי. מחר בשעה שש בבוקר נפגשים במתחם הרכבת ויוצאים לטיול ג'יפים במדבר יהודה. אתה הולך לאכול הרבה אבק, גבר."

למחרת, כבר בשעה שש ועשרה שעטו הג'יפים מזרחה לעבר המדבר. דרך העפר הייתה חסומה ממפולת סלעים. בחניון הסמוך היו כלים כבדים ושומר שאמר להם שיצטרכו למצוא דרך אחרת כי מפעילי הטרקטור יגיעו רק ביום ראשון. צריך לחזור וזה אומר עוד נסיעה ארוכה בדרכי עפר מאובקות. כשהסתובבו, נטע זיהתה את הלוגו שעל אחד הטרקטורים ושיגרה הודעה בווטסאפ לקבוצה לעצור לרגע. היא התקשרה והלכה עם הטלפון אל השומר. השומר פתח את השער ונטע קפצה לאחד הכלים הכבדים וכעבור כחצי שעה, הדרך הייתה פנויה.

הגברים בהו בה, "מה זה?"

חגי צחק, "היא הייתה מפעילת צמ"ה (ציוד מיכני הנדסי) בצבא וכעת היא מנהלת צוות בקק"ל."

"אתה צוחק עלינו?"

"לא. ראיתם בעצמכם"

נטע שבה אליהם, מנערת את האבק מעל גופה הדחלילי. "איזה מזל ששמתי לב שזו חברה של מילואימניק שלנו."

הראל גער בה, "שרפת לנו חצי יום. כמה זמן כבר לוקח לפנות כמה אבנים?"

"קפוץ לי."

מחיאות כפיים נשמעו מאחור. היה שם בחור שחיכה עם הג'יפ שלו בתקוה שלא יצטרך לבצע את העיקוף ששומר החניון דיבר עליו. "מי אתה?"

"אני ארתור." השיב להם בעברית מתובלת במבטא אנגלי כבד. "גם אתם נוסעים למצדה?"

"כן."

"אפשר לנסוע אחריכם?"

"אבל יכול להיות שאנחנו נתעכב בדרך. אנחנו בטיול."

"זה בסדר. אני לא ממהר לחזור."

הוא סיפר להם שהגיעו מלונדון לטיול בר מצוה של אחיו הקטן, ושהיה צריך להסיע את אחד האורחים חזרה לירושלים, והודה שטעה בדרך. "אני לבד בג'יפ. אולי משהו יצטרף אליי?"

פול וסער עברו לנסוע איתו.

הם פנו לרכבים. אושרי תפס את הראל בשרוולו ועיכב אותו, "כבר אמרתי לך היום שאני אוהב אותך?"

"עוד לא. אבל נראה לי שאני כבר יודע."

"אז כבר לא צריך להגיד יותר?"

הראל הסתובב אליו, חפן את מבושיו ולחץ, "נראה אותך מפסיק."

הייתה נשיקה ובזווית העין קלטו את ארתור מביט בהם. עלו  על הג'יפים והתקדמו לעבר המקום שבו תכננו לחנות בלילה. עצרו לכמה תצפיות, עשו את מסלול נחל אוג וכשהגיעו למתחם שבו היו אמורים לעשות את סעודת יום ששי, חגי נשאר להכין את הארוחה והציע לאחרים לצאת לטיול מעגלי בחווארי מצדה. פאדי, ליאור ונעמי נשארו גם כן. הבשרים הונחו על הרשתות, הסלט נקצץ, האורז בושל. חגי הלך להסדיר את התשלום לקראת העלייה המתוכננת למתחם מצדה.

בתום הסיור שבו המטיילים למחנה למתוח את אוהל השינה ולפרוש את השולחנות. דניאל הכין להם את הלימונדה המפורסמת שלו. היה קידוש וארוחה טובה, ושירים וסיפורים, עוגות ופיצוחים. הסובבים דחקו בחתן השמחה לשאת נאום וכל מה שהיה לו לומר היה - תודה ושאם לפני כמה חודשים היו אומרים לו שיהיה במקום כזה עם אנשים כמותם, לא היה מאמין,

לאט לאט זלגו האנשים לשקי השינה.

"נו, מה אתה אומר?"

"תענוג גדול. רק חבל שעמיחי לא בא. בסופו של דבר, הרי לא חיללנו את השבת."

"בפעם הבאה לא נוותר לו."

קולות מוזרים עלו ממזרח. צחי, אושרי והראל הלכו לעבר הקולות. באחד הפיתולים, בחסות הסלעים הלבנים וקרני הירח הקלושות, נראו צללים. מישהו עמד מכופף אל מפשעתו של אחר כששלישי מפלח את אחוריו. הסשן הזה נמשך דקות ארוכות עד שהשלושה השמיעו קולות חנוקים של גמירה. כשהם הזדקפו, ראו את פול ואת סער, ואת ארתור השובב ביניהם.

בדרך חזרה, נתקלו בדניאל מסתובב בין הג'יפים. כששאלו הזהיר אותם שיש פה חבורה שזוממת על הג'יפים. דניאל הסביר להם שהזרים דיברו ליד הפנס ושהוא הצליח לקרוא את תנועות השפתיים שלהם ממרחק. הראל התקשר לחברת האבטחה שהחזיקה בשניים עד שהמשטרה תבוא.

נעמי העירה את כולם בארבע לפנות בוקר כי היה צריך לקפל את הכל ולהתחיל לטפס כדי להגיע לפסגת המצדה לפני הזריחה. עמוס לא היה שם והראל ששמע קולות מהג'יפ שלו הלך להעירו. אלומת האור שנשלחה מהפנס גילתה לו שעמוס ער, עירום ועסוק בריקוד על חלציו הזקורים של גבר שלא הכיר. השניים שקלטו את אלומת האור חדלו מפעילותם וכעבור כמה רגעים יצאו שניהם בלבוש מרושל, אוחזים זה בידו של זה.

"הראל, זה מאור."

"מאור המפורסם?"

"אהה, זה הבחור. היא החליט לבוא אחריי לכאן וליישר את ההדורים."

הראל חילץ מעל חולצתו של עמוס אריזה של קונדום, "אני רואה שיישרתם עוד כמה דברים."

לחלק מהם הטיפוס לא היה קל. כצפוי, צחי לא היה בכושר ודניאל עזר לו. לפאדי היה לא קל עם הפרוטזה החדשה שלו. אושרי, הראל וליאור השגיחו עליו. "איך אתה?"

"צלם, צלם אותי." ליאור צילם ופאדי שלח את התמונות לתפוצה רחבה.

"למי שלחת את הסרט?"

"שלחתי אותו לכל מי שאמרו שיש לי חברים רעים עם חוש הומור מרושע. אני רוצה שיראו אותי עם נעלי ההרים שהבאתם לי כשהרופאים אמרו שהרגליים נדפקו. על זה חשבתם כשהבאתם את הנעליים האלה?"

"חשבנו שהרופאים מכירים את הרגל ואת הגב שנדפקו לך ושאנחנו מכירים את כולך. ידענו שאם נעורר סערה, אתה תתאמץ להיות הסניגור שלנו ותוכיח להם שלא טעינו."

"זאת אומרת, עשיתם עליי מניפולציה?"

"מידה מסוימת."

"ואני חשבתי שזה בגלל שאתם אוהבים אותי."

"מה יש לאהוב בך? גם בלי רגל וגם ערבי."

"ארמי." מי יודע לאן השיחה הזו הייתה מתדרדרת אלמלא צחי ששמע את חילופי הדברים ומחה על דברי הגזענות. כמה טוב שיש להם אחד כמו צחי שמזכיר להם איך הם נשמעים מהצד. לא כל אחד מסוגל להכיל את השפה שמשמשת אותם בבועה שלהם, בועה שבתוכה השוני בין אדם לאדם הוא לא שוני מדרג או מחלק ציונים, אלא שוני שמעצים את הזהות ואת הייחוד של כל אחד מהם ואת איכות הדבק שמחבר אותם זה לזה. בזכותה אפשר ללגלג על הסטריאוטיפ ההומואי, השחור או האתני מבלי שהדבר ייחשב לעלבון או לגזענות.

ליאור התערב, "באתם עד לכאן לפטפט או ליהנות מהנוף?"

"מה אתה מסתכל עליי? זה פאדי שלא סותם את הלוע."

וכשהם הגיעו עייפים אל ראש ההר, פס אודם כבר החל לבעבע מהמזרח ולהעלות אליו כדור צהוב, מרהיב ביופיו.

 

****

חלפו כמה חודשים מאז והיום, כשהראל איננו וכשאושרי מנסה להתאושש, איזו פעמון פלאי בתוך צחי משמיע את ההבטחה שנתן לעצמו כשגמע את נופי בראשית הקסומים על פסגת המצדה - להיות ראוי לחברים שעשו עמו את המסע. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...