אילוסטרציה. צילום: See-ming Lee, flickr.

 >  >  > 

למקסיקו וחזרה - פרק יד'

נשבע

גיא חי על ציר ישראל איטליה, הוא עבד שם כדוגמן וכשחקן. גיא גבר מרשים, שחום, יפה וגבוה ובהרבה מובנים מזכיר את הראל. כמו בפעמים הקודמות, גיא בא לביתו של אושרי והתחיל לגעת, משרטט בלשונו דרך לא סלולה לעבר ערוותו של אושרי. אחר כך הלך סביבו והחל ללקק את גבו, לאורך עמוד השדרה, חג בלשונו כמעשה אמן. אושרי שיתף פעולה עד הרגע שבכי עלה במכשיר, קם ממקומו כדי לראות מה קורה עם יהונתן.

"נו, באמת."

אושרי קיווה שגיא התלוצץ אבל פניו הביעו רצינות רבה. אושרי בחר לא להגיב והלך לחדרו של התינוק שהמשיך לבכות. היה לו חום ואושרי מיהר לעוטפו, כדי לקחתו למר"מ. גיא החמיץ פנים, "מתי תחזרו?"

"לא יודע."

"לא בשביל זה באתי לכאן."

אושרי הרהר בתשובה הראויה. 

יהונתן טופל. הם שבו הביתה וגיא כבר לא היה. לא השאיר פתק. לא אמר דבר. הטלפון שלו היה כבוי.

אושרי הרדים את יהונתן והלך לישון וניעור עם הצליל המודיע שנכנסת הודעה חדשה. נשמה טובה שלחה את הסרטון המלא ואושרי לא יכול היה שלא להבחין בטפט שהסגיר - גיא היה אצל ארז. גיא היה רתום לערסל כשרגליו מפוסקות לרווחה. נראה שתוי או מסומם או שניהם. אושרי ספר שלושה שזיינו אותו לפי התור. אחד גדל גוף שנמצץ לפני רגע ללא קונדום, הדף את הצעיר שהיה על ברכיו והסתובב אל הערסל, אל החור הפעור מולו. הוא נצמד לגיא ששאג מילים שלא יכלו להתפרש לשתי פנים. שני ושלישי באו אחריו ולא נראה שהם טרחו להשתמש בקונדום. את הרביעי, החמישי והשישי אושרי כבר לא ראה, כי סגר את הסרטון בשאט נפש. גיא סולק ולפני שהלך הציע לאושרי להשאיר את התינוק שאינו שלו במושב כי הילד הזה הפך אותו לאיש זקן ומשעמם.

לכאורה, יש צדק בדבריו של גיא. יהונתן הפך סדרי בראשית ואושרי, שהיו לו כל הכלים להיות רווק מבוקש והולל, מוקף עכשיו בבכי תינוקות, בטיטולים משומשים ובצנצנות של מזון מרוסק. ואולם, אוי לאיש שיעז לומר לאב המאושר שהילד שלו הוא מטרד או הפרעה. בלי שום היסוס או תחושת הקרבה אושרי המיר את ההזמנות למסיבות בחברתן של האימהות הטריות והקוטריות מהשדרה ומהגינה.

באחת הפעמים, אושרי היה שקוע בשיחה עם נילי כשקול מוכר בירך אותם לשלום. אושרי הסתובב. "נועם?"

"אושרי. זה אתה?"

שני הגברים חיבקו זה את זה. הם עשו את הגיבוש לצנחנים ביחד. אושרי סקר את הסמלים שעל דש בגדו של יאיר, "עכשיו אני מבין למה לא הגעת אלינו. סיימת קורס טיס. מזל טוב."

"טייס מסוקים."

"עדיין בקבע?"

"כן. ואתה?"

"השתחררתי אחרי תפקיד מ"פ. עכשיו יש לי בית קפה ואני אבא במשרה מלאה."

"יש אימא?"

"אי שם. מצילה את האנושות."

"כל הדרך חשבתי איך לחסל את הגבר שגורם לנשים שלנו לקטר על זה שהבעלים לא עוזרים מספיק בבית."

"החלטת איך?"

"יש לי מסוק בחניה. זה לא אמור להיות מסובך."

נילי התערבה. "אפשר לקבל נשיקה? גם הילד רוצה."

"בטח."

נועם התכופף לאשתו ונשק לה. אחר כך הוציא את בנו מהעגלה והניפו אל על.

"אני הולכת לקיוסק הקרוב. תרצו משהו?"

"לא, תודה."

כשנילי התרחקה, אושרי שאל, "היא יודעת?"

"כן. דיברנו על זה לפני החתונה." הם שתקו ונזכרו בנגיעות ההן, באוהל הסיירים המעוך.

"חשבתי שתהיה בקשר."

"מצטער. חבר טוב חלה באיידס ואני החלטתי להינתק מהעולם הזה. התחלתי לצאת עם בנות שהרגישו שאיני חושק בהן ועזבו עד שנילי הגיעה. התאהבתי והפעם סיפרתי לה עליי כדי שלא תצטרך לגלות לבד."

"ונשארה?"

"אתה רואה. היום היא והילד והטייסת ממלאים את העולם שלי. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל כל החברים שהיו לי, דאגו להטיל דופי בכנות שלי וביכולת שלי להתנזר מגברים, מה שגרם לי להינתק מהם. מה איתך?"

"אני בזוגיות עם גבר כבר כמה שנים. זה הילד שלנו." אושרי דיבר בשפת הווה. הוא עדיין לא מסוגל לדבר על הראל בלשון עבר.

נילי שבה וקבעו להיפגש. הם נפרדו מאושרי. הוא הביט אחריהם מתרחקים אל היציאה, יד ביד ועגלה של תינוק לפניהם. רוח מזרחית נגעה בידו והוא דמיין לרגע שזו הייתה ידו של הראל. הוא כאן והוא נוכח.

באותו רגע, גמלה ההחלטה שכל עוד הוא מסרב לקבל את לכתו של הראל, הוא ינהג כפי שהיה נוהג כשהראל היה כאן. אושרי התקשר להגר ואמר לה שקפה הגר אכן יקיים את המסורת שהראל החל ויארח סעודת ראש השנה. הגר, שחיכתה לתשובתו זה מכבר, שמחה שהסכים והבטיחה לטפל בכל.

אחרי שספרו את האנשים שאישרו את בואם, הגר הורתה לפתוח עוד שני שולחנות. כששאלו לשם מה, אמרה שמי שמכיר את אושרי, את הראל ואת כל החברים שדבקו מהם, יודע שהם מסוגלים ללקט אורחים בדרך וכדאי להיות מוכנים. כמו שניבאה, כך היה.

עמיחי רצה ללכת לטבול בים לפני החג ואביתר הצטרף אליו ושם, על החוף, ראו שלושה תיירים צעירים חסרי אונים שהשאירו את תיקיהם בלוקר שבחדר הכושר ולא ידעו שהוא נסגר מוקדם בגלל החג וכעת, נשארו בלי מפתחות לדירה ששכרו ובלי כסף. הם באו אל החוף להמתין שהבוקר יעלה ושהמכון ייפתח. אביתר הזמין אותם להצטרף אליהם וחגי, שנדבק באותו חיידק, מצא בכניסה לבניין את הדיירים של שלימוביץ' עם שקיות מהסופר. שאל וענו שהם עושים את החג בדירתם והזמין אותם לבוא.

עמיחי ואביתר שבו מהים עם כריסטיאן, עם דוד ועם נואה  שהגיעו מפינלנד הרחוקה וחגי בא עם סרגיי ועם יאנה. שני חיילים בודדים שמשרתים בפלוגה של עמיחי הגיעו. חגי ונטע הזמינו זוג שהכירו בבוליביה ואושרי הזמין אם חד הורית שהכיר בפארק. נאוה והנערים שלה הגיעו ועוד ועוד. באותו ערב הגר האכילה כשבעים אורחים. הגלריה למעלה רוצפה במזרונים למי שהיה צריך מקום לישון, ואושרי הודה בלבו לישי שהתעקש שתהיה מקלחת לעובדים. אם הראל היה כאן עכשיו, הוא היה אוהב את מה שהוא רואה.

פאדי הגיע עם סולימאן, חבר מהיישוב שלו וקצין חקירות במחוז דן.  פאדי היה מרוצה מהבלונדינים הפיניים כי הערב, כשיקריאו מהגדה את הקטע "שפוך חמתך על הגויים", יהיה עוד על מי להסתכל ולא, כמו בכל שנה, רק עליו.  חבל שהוא לא זכר שהמשפט הזה אורב לו כל שנה בפסח ולא בחג הזה.

בערב הזה, אושרי הכיר את שלומי שבא עם נאוה. הוא ובן זוגו הביאו ילדה מהליך של פונדקאות ובן הזוג עזב. שלא כמו גיא ושאר הרווקים שסבבו את אושרי, שלומי הבין את המשמעות של גידול ילד לבד.

"שנה טובה."

"גם לך."

"הרמתם יופי של ערב. שאפו."

"תודה. אבל כל הקרדיט הוא של הגר. אני אורח בדיוק כמוך."

יהונתן התעורר והתחיל לבכות. אושרי יצא עם העגלה החוצה, שלף אותו מהעגלה והרימו לידיו. יהונתן טמן את ראשו בשקע שבחזהו של אושרי ונרגע. שלומי יצא אחריו.

"אני רואה שלמדת מהר."

"זה קל. הילד הזה יצא בתבנית אביו. ככה הראל היה נוהג כשהיה לו רע או עצוב."

"שמעתי מנאוה. אני אפילו לא יודע מה אומרים במקרה כזה. איך מנחמים?"

"אני לא בטוח שיש דרך לנחם. כל המלים המחבקות שיש בשפת האדם לא מסוגלות לסדוק את הכאב. כל מה שאפשר לעשות זה להכיר בו ולנסות להתגבר עליו. אם לא בשבילי, לפחות בשביל הילד הזה."

"ומה עם זוגיות חדשה?"

"לא נראה שיהיה משהו בטווח הקרוב."

"זה לא מה שהראל היה רוצה."

אושרי ניסה לשכך את חמתו. מאיפה הוא יודע. דווקא אלה שהכירו את הראל, לא העזו לומר את הדברים האלה ולא משום שחשבו שהראל היה רוצה שאושרי ישקע ביגונו. הם לא העזו כי ידעו שהראל תמיד כיבד את המרחב האישי של אהובו ולא דחק בו להילחם ברגשותיו. כמו שציטט מדברי שלמה המלך כי יש עת לכל דבר, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת לבכות ועת לשחוק, עת לחשות ועת לדבר ( קוהלת, פרק ג )

"הוא לא כאן. זה כבר לא רלבנטי מה הוא רוצה או מה הוא היה רוצה."

שלומי שם לב שחצה את הגבול הבלתי מסומן, "אני מתנצל. לא רציתי להעציב אותך."

"זה בסדר. בוא ניכנס." אושרי התמהמה בחוץ וכשניכנס, ניכר היה שעיניו אדמו.

פאדי היה הראשון לשים לב והציע לאושרי לרדת אל הקומה התחתונה וכשאושרי התפרק, הכתף של חברו הטוב הייתה שם לספוג את דמעותיו. ליאור ועמיחי ירדו אחריהם. אחרי כמה דקות, הם שבו אל הגלריה המוארת.

"השארת כאן את הטלפון שלך. מישהו התקשר."

אושרי הביט אל הצג. השיחה ממקסיקו. אנה ביקשה שיתקשר בדחיפות.

"זה לא המספר הרגיל שלך."

"לא. זה של שרה. מעכשיו, אתה לא מתקשר אליי אלא לשרה או ללוקאס."

"מה קרה?"

"יש כנראה הדלפה במשטרה. כל פעם שאנחנו תופסים קצה חוט, אנחנו מאבדים אותו. יש מי שמקדים אותנו בכמה צעדים."

"משהו חדש?"

"אני לא יכולה לדבר עכשיו. היה לי חשוב להגיד לך שלא תתקשר אליי יותר."  

בהמשך הערב רועי הגיע עם החבר  החדש שלו,  גבר יפה שהמבטא שלו הסגיר את מוצאו הרוסי. "היי, הכירו. זה עברי."

"אהלן. איך היה לכם בלעדינו?"

"נחמד. כמו לעשות חג בצוללת. אבל מה שמעניין באמת זה מה שקרה אחרי זה. איפה אושרי?"

"מרדים את יהונתן למטה בקפה. מה קרה?"

"יופי. אני לא רוצה שהוא ישמע ותבטיחו לי שאתם לא צוחקים עליי"

"דבר."

רועי ועברי יצאו לבלקון וליאור ועמיחי ופאדי אחריהם, "הייתה שם אחת שפותחת בקלפי טארוט. היא עשתה איתנו את החג ואחרי הארוחה היא פתחה לי בקלפים. היא שאלה אותי אם יש מישהו שהוא מאוד נוכח בחיים שלי למרות שמעולם לא פגשתי אותו. חשבתי על סבא שלי, אבל היא המשיכה לתת סימנים ופרטים שלא תאמו. היא אמרה שהאיש נמצא בטיול שהתארך מעבר למתוכנן ואמרה שאפגוש אותו בזמן הקרוב.

ליאור שלח יד בביטול. "עזוב אותך משטויות. אני לא מאמין לשרלטנים האלה."

החבר של רועי גיחך. "גם לי היא פתחה בקלפים ואמרה משהו דומה ואנחנו בכלל חשבנו שהיא התכוונה לגיס של אחותי הגדולה שנעלם לפני כמה חודשים במקסיקו."

שקט מפחיד השתלט על הבלקון

"איך קוראים לבחור שנעלם?"

"הראל. אח שלו, ישי, נשוי לאחותי. מה אתם מסתכלים עליי ככה?"

"אתה אח של קטיה?"
"רות. אתם מכירים אותה?"

אושרי שעלה בינתיים למעלה הבחין שהם אינם ויצא אליהם. "מה קורה פה?"

"ששש... שום דבר... עשינו ראיון קבלה לעברי, החבר החדש של רועי. מישהו צריך להשגיח שלא מנצלים את הילד."

"ו..."

"סגרנו על מוהר, שלושה גמלים וסנאי."

"אתמול היה מישהו שהציע הרבה יותר ממה שרועי שווה, זה נראה לנו חשוד."

"טוב. חאלאס. עברי, בוא לפני שתידבק מהפסיכים האלה."

החבורה חזרה פנימה, מנסה לשדר כאילו הכל כמו שהיה לפני שיצאו אבל הידיעה שרועי ועברי קיבלו מסר זהה שמתייחס, כך נראה, להראל, רבצה עליהם כאבן כבדה. היה ברור שלא יעלו את הנושא עכשיו כדי לא להטריד את אושרי שנאחז בשמחת החג. לאט לאט האורחים התפזרו.

"שבי. נכין לך כוס תה. מגיע לך." הגר חלצה את נעליה והתרווחה על הכיסא. תיאודור עיסה את כפות רגליה ואושרי הגיש לה כוס תה.

"מה הפסדתי?" הנוכחים הופתעו לראות את צחי.

"לא היית אמור לנסוע לירושלים?"

"הייתי. אבל משהו השתבש ונשארתי."

"ומדוע לא הגעת קודם?"

"זה בדיוק השיבוש שאני מדבר עליו. נרדמתי."

זה היה רק חלק מהסיפור. צחי כבר ארז את התיק כדי לקבל את השנה החדשה עם המשפחה בירושלים כשהמחשב השמיע צפצוף אחר וצחי זיהה את הצליל המיוחד. הצפצוף הזה בא מהאתר שהקים עם הראל כדי ללמד אותו את קסם המחשב. צחי מצא בו הודעה מוזרה עם קישור מוצפן. זה היה ניגון מאוד מוכר שהוא לא הצליח לזהות. מה שכן הצליח לגלות זה שהמחשב שממנו נשלח הקישור נמצא במרסיי שבצרפת. מרגע הזה ואילך צחי היה טרוד בניסיונות לזהות את הנעימה. אחרי כמה שעות, בזמן ששאר בית ישראל ישן את הלילה האחרון בשנה המסתיימת, צחי פיצח את התעלומה. זה שיר של להקת פיקוד צפון.

ואם תשוב ולא תמצא אותי בבית 
חכה לי רגע קט, חכה כמה דקות, 
יצאתי בוודאי וכבר אני חוזרת, 
הנה קול סנדלי טופף במדרגות. 

חכה לי שאשוב, אל תמהר לברוח, 
ואל תשאיר כמו אז על גב דלתי פתקה, 
ואל תשאיר מכתב בתוך תיבת הדואר 
אשר ימים רבים כל כך נותרה ריקה.

(מלים יורם טהרלב ולחן אפי נצר. סולנית: עדנה לב)

צחי הרגיש שהבטן מתהפכת לו. מי יכול לשלוח הודעה כזו ודווקא לאתר האישי שלהם. הוא נשבע שיפרק את האתר לגורמים. הוא עוד יפצח אבל בינתיים נרדם על המחשב ולא התעורר בזמן כדי לנסוע וכדי להסב אל שולחן החג עם בני משפחתו. אז מה? אם יש משהו שמדרבן אותו יותר מהכל, זו הבעירה הבלתי נשלטת בתוכו להשיב להראל ולאושרי כגמולם.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...