גבר צעיר מדוכא (אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה)
גבר צעיר מדוכא (אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה). צילום: Mateus Lucena, Flickr.

 >  >  > 

אהבה אחת אחרונה - פרק יא'

פראג

"לקחת את איתן לטיול שלנו?" נדהם עדן, "מה פתאום? איזה מין רעיון דפוק זה?"

"חשבתי שתשמח, יכול להיות שגם מקס יבוא ואולי גם רוזי ופינקי."

"אז מה, ניסע בקבוצה מאורגנת של הומואים?" התרגז עדן, ודמעות תסכול עלו בעיניו, "זה היה אמור להיות הטיול שלנו." הזכיר לי.

"אבל עדן, זה עדיין יהיה הטיול שלנו, רק שאם נוסעים עם קבוצה גדולה יותר אז יותר שמח ו..."

"אתה פשוט פוחד להיתקע איתי לבד בחו"ל, פוחד שהילד ישעמם אותך." התנפל עלי עדן, "מילא אתה רוצה לקחת את החברים שלך, אבל למה את איתן?"

"הוא לא חבר שלך?"

"לא. הוא אקס שלי, האקס שהעיף אותי לעזאזל, ואחר כך ניסה לפתות אותי."

"והצליח."

"כן, וכמעט הצליח להדביק אותי באיידס."

"עדן, תפסיק לצעוק, שב רגע בשקט ותחשוב כמו בן אדם מבוגר, לא כמו ילד מפונק. די, תפסיק לעשות פרצופים של תינוק שלקחו לו את הסוכרייה, תקשיב לי, איתן, בלי שום קשר למה שהיה בינך ובינו בעבר, הוא קודם כל בן אדם והוא בצרות."

"באשמתו." נהם עדן, אבל התיישב.

"יכול להיות שהוא אשם, אבל לא מגיע לו גזר דין מוות בגלל הטעויות שלו."

"בחייך, הוא לא הולך למות."

"אני לא מדבר על האיידס, אני מדבר על המצב הנפשי הקשה שלו. הוא מדוכא, מעורער, הפסיק לעבוד, מבוהל מאוד, מרגיש בודד, מרגיש שוב בארון. הוא זקוק לעזרה, ואני לא רואה שיש לו ידידים שמנסים לתמוך בו."

"אתה ופינקי ורוזי תומכים בו מספיק, יותר מידי לדעתי, שיאכל את הדייסה שהוא בישל." אמר עדן בזעם ילדותי, ואחר כך, כשראה את האכזבה בפני השתתק ונאנח.

"זה לא הוגן שהוא מקלקל לנו." אמר בנימה שקטה יותר, אבל עדיין לא משלים עם רוע הגזירה.

"הוא לא יקלקל כלום עדן, תפסיק עם זה."

"אני לא אוהב להתחלק בך עם אף אחד, למה אתה לא מבין את זה?"

"עדן, בחיים כמה שאתה נותן יותר ככה יש לך יותר. זה לא נשמע הגיוני, אבל תאמין לי שזה באמת ככה."

"איך אתה יודע?" הזעיף עדן פנים.

"כי אני זקן וחכם, בסדר? נו די, תראה שיהיה לנו נחמד יותר בחבורה גדולה, נשכור וואן, ניסע לטייל, יהיה נהדר, תאמין לי."

 

מבחינות מסוימות צדקתי ובאמת היה נחמד יותר בחבורה גדולה, ומבחינות מסוימות עדן צדק, באמת חששתי קצת להיות איתו לגמרי לבד בארץ זרה שאני לא דובר את שפתה, והוא ואני מהווים את החברה היחידה אחד של השני. בבית היו הסחות דעת רבות, אבל בחו"ל זה אחרת, גם זוג עם יותר ותק והתאמה מאיתנו עלול לגלות פתאום עד כמה קשה להם להיות לבד, בלי חברים, טלוויזיה, עיתונים ושאר זוללי זמן שמרככים את היחד שלהם.

בסוף כולם הצליחו להתארגן ולבוא. מקס ואיתן הכירו רק בשדה התעופה אבל הם הסתדרו מצוין ולשמחתי נראה היה שאיתן מתאושש לאט לאט מהשוק, מגלה שהוא לא מנודה, שמקבלים אותו למרות שהוא נגוע - כמו שהוא קרא לזה - ושהוא מצליח לשכוח לפעמים את מצבו ואפילו ליהנות.

די מהר התברר שהקבוצה הקטנה שלנו נחלקת לשתי מחנות – רוזי, עדן ואנוכי אהבנו להשכים קום ולצאת מיד אחרי ארוחת הבוקר לטייל ולתור את העיר היפה והמרתקת הזו, ומולם איתן, פינקי ומקס שתמיד איחרו לארוחת הבוקר, והתעוררו באמת רק בערב, כשהגיע הזמן לצאת לחקור את חיי הלילה של פראג.

עדן כמעט נשנק מתדהמה כשראה את רוזי דוחף קופסת קונדומים לכיסו של פינקי ואומר לו בחומרה להיזהר, ואחר כך הולך לו בשלווה לישון בחדר שלהם.

"לא אכפת לו שפינקי... הוא כאילו שולח אותו לזיין?"

"למה כאילו?"

"אבל גרי, איך הם יכולים ככה?"

"אחרי שתהיה עם מישהו כל כך הרבה שנים תבין."

"אני בחיים לא אסכים לדבר כזה." התלהטו פניו של עדן, "בחיים לא, ואם תזיין מהצד אני אכעס עליך נורא."

"כמו שאני כעסתי עליך?"

פניו נפלו, "אתה בחיים לא תשכח לי את זה."

"כנראה שלא, אלא אם כן אלקה בסניליות, אבל אתה צודק, הגזמתי. אני מבטיח לא לדבר על זה יותר. מילה שלי."

הוא שתק, מביט בי בהיסוס ואז לא התאפק יותר ושאל אם היה משהו ביני לבין מקס בלילה ההוא.

"די עם זה ילד, תפסיק."

"לא רוצה."

קמתי והדפתי אותו אל המיטה, "אמרתי די." נשכבתי עליו וחסמתי את פיו בנשיקה. הוא נאבק בי בכוח, חובט בי באגרופים קטנים וקשים, והפסיק רק אחרי שהרמתי את רגליו למעלה, משעין אותם על כתפי, וחדרתי לתוכו.

השהיה במלון גרמה לי להיות חרמן מהרגיל ועדן התלונן שאם לא אפסיק הוא יאלץ לוותר על הנסיעה לקרלו ויוארי כי הוא פשוט לא יהיה מסוגל לשבת כל כך הרבה זמן.

"גם אתה יכול לזיין." הזכרתי לו.

"אני לא רוצה ככה." הוא מחה, "לא מוכן."

"למה, מה הבעיה?"

"הבעיה שאני לא רוצה ודי." הוא הסתגר במקלחת וסירב להניח לי להיכנס. יצאתי ללובי ומצאתי את מקס יושב ומפלרטט בגרמנית עם הברמן - בלונדיני צעיר וחביב.

"מאיפה אתה יודע גרמנית מקס?"

"למדתי בבית ספר. מה חשבת, שברוסיה למדו אנגלית כמו בארץ? היה לי מורה נהדר לגרמנית."

"יופי לך, אם המורה שלך לגרמנית היה יודע איך אתה משתמש בשפה הזו..."

מקס געה בצחוק רם. "הוא ידע, תאמין לי שהוא ידע."

"מקס, מחר אנחנו קמים מוקדם ונוסעים לקרלו ויוארי, זו נסיעה של כמה שעות, עדיף שתלך לישון מוקדם."

"בסדר, אל תדאג." הוא בחן אותי במבט נבון וסקרני, "הכול בסדר אתך ועם הילד?"

"כן, אני חושב שכן. יש לו איזה בעיה, אבל זה בטח אני."

"איזה בעיה?"

"הוא לא מוכן לזיין, רק לקבל זין. לא יודע למה."

"רק אותך או בכלל?"

"מקס, בחייך... איזה בכלל, הוא רק איתי."

"זה יעבור לו." גיחך מקס, "יום אחד הוא יידלק על איזה ילדון והכל יסתדר, ובינתיים, אם אתה לחוץ..."

"אני כבר אסתדר. רק תגיע בזמן לארוחת בוקר." 

לא התפלאתי שלמחרת מקס לא הגיע לארוחת הבוקר. עדן התנדב לעלות שוב למעלה לקרוא לו ואמר שמקס קילל אותו ברוסית, סירב לפתוח את הדלת ואמר שהוא מוותר על הנסיעה.

"על כמה נתערב שהוא במיטה עם הברמן החמוד?" פיהק פינקי, "והרווח כולו שלו." הוסיף.

"די כבר בטלן." נזף בו רוזי, "לא ליד הילד."

"אני לא ילד." מחה עדן, וכולנו צחקנו, אפילו איתן שנטה להיות קודר ומופנם בדרך כלל.

זה היה יום נפלא, מזג אוויר צח ובהיר, נוף נהדר ועיר נופש יפה להפליא, מלאה בניינים מצועצעים ונחמדים למראה, חנויות עמוסות כל טוב ואפילו רכבל חמוד שלקח אותנו לראות נוף נפלא.

חזרנו עמוסי חוויות וכלי זכוכית יפים ארוזים בקפידה, והלכנו לארוז את המזוודות ולהתכונן לטיסה חזרה לארץ.

המתיחות הקלה ששררה ביני לבין עדן התפוגגה במשך היום הנפלא שעבר עלינו, ולמרות העייפות ציפיתי בקוצר רוח להתכרבל איתו במיטה.

דפיקות נמרצות על דלת חדרינו הפריעו לתוכנית שלי. זה היה רוזי, חיוור כסיד משך אותי לעבר חדרו של מקס, מתעלם משאלותיי, עדן נגרר אחרינו.

נכנסתי לחדרו ומיד ראיתי שמקס חטף מכות רצח, זו הייתה הסיבה לכך שהוא לא רצה לבוא, העדיף לשכב במיטה ולהתאושש. רוב המכות ניחתו על פניו ועל חזהו ואני די בטוח שהוא חטף גם בעיטה בביצים.

"לכו לארוז." שלחתי את בני החבורה שהתקבצו, נבוכים ומבוהלים בחדרו של מקס, "תארוז בשבילי את הדברים עדן. קדימה, לכו מפה."

הם החליפו מבטים, אבל צייתו לי והשאירו אותנו לבד.

"עדיף שגם אתה תלך." אמר מקס ונשכב באנחה על הכריות שהערים מתחת לראשו החבול.

"אפשר להתלונן במשטרה מקס."

"לא, בשום פנים ואופן לא."

"זה היה הברמן?"

"לא משנה."

"היה אונס?"

"לא עסקך."

"מקס, זה חשוב."

"אל תדאג, איידס לא קיבלתי מזה, אבל הם לקחו לי את הכסף."

"הם?" הוא משך בכתפיו ושתק.

"והדרכון?"

"לא, רק השעון והכסף."

"מקס, אם תתלונן אז..."

"לא."

התיישבתי על המיטה והנחתי יד על ברכו, "מה אני יכול לעשות כדי לעזור?"

"וודקה הייתה עוזרת, אבל עדיף שלא."

"כדור הרגעה? משהו נגד כאבים?"

"כבר לקחתי, אני פשוט רוצה להיות לבד."

"אולי עדיף שלא, מה דעתך שאחד מאיתנו יישאר לישון אתך?"

"אני לא רוצה לקלקל לכם את הלילה האחרון של הטיול, מספיק שאני אכלתי אותה."

"היה עוזר אם היית מספר מה קרה."

הוא העווה את פניו בחוסר רצון. "זה לא ברור? הכנסתי לחדר את הבן אדם הלא נכון. זו לא הפעם הראשונה שזה קרה, וזה בטח יקרה גם בעתיד."

"בסוף נמצא אותך מת במיטה מקס, זה לא צחוק."

"אתה יודע גרי, אולי עדיף ככה, למות מהר במיטה מרוב חרמנות ולא לגסוס לאט לאט, להיות כל שנה יותר זקן ויותר פתטי."

"כמוני אתה מתכוון?"

"לא, לא כמוך. אתה מאושר עם בן אדם אחד ולא כמוני, זקן שמן וחרמן שמחפש הרפתקאות כאילו שהוא עדיין ילד."

"מקס, אתה רק בן ארבעים ושש."

"כן. זה מה שאמרתי, הומו זקן וטיפש. לך מפה, אני רוצה להיות לבד."

יצאתי ומצאתי את איתן ממתין לי בחוץ. "מה דעתך שאני אשאר איתו הלילה, שלא יהיה לבד?"

"אני חושב שזה רעיון טוב, אבל הוא אומר שהוא מעדיף להיות לבד."

"אני כבר אשכנע אותו, הבאתי שוחד." נופף איתן בקבוק וודקה קטן.

"אם זה לא ישכנע אותו שום דבר אחר לא יעזור." חייכתי אליו בעידוד.

הוא דפק בדלת ומקס נהם בחוסר רצון, אבל פתח. היה ויכוח קטן ובסופו של דבר איתן נכנס פנימה ועד כמה שידוע לי נשאר אצל מקס עד למחרת בבוקר וגם בטיסה ארצה ישב לצידו וישן בשלווה על כתפו עד שנחתנו. 

אחת הסיבות לכך שחזרתי הביתה מיד כשאבא חלה ולקחתי על עצמי את ניהול העסק המשפחתי בלי להתחמק הייתה אריק, מצד שני הוא גם היה אחת הסיבות לכך שבכיתי מגעגועים כמעט כל לילה עד שפגשתי את כצל'ה שהצליח, חלקית, להשכיח ממני את הגעגועים לאריק.

אריק בשבילי הוא כמו בקבוק וודקה לאלכוהוליסט, כמו עוגת שוקולד לשמן, כמו עוד מנת סם לנרקומן - משהו שאתה יודע שיזיק לך ובכל זאת אתה נורא נורא רוצה לטעום רק עוד פעם אחת.

הוא מבוגר ממני בשנתיים, חסר כל מעצורים, אקטיבי בלי שום זכות ערעור, רודף תענוגות חסר מצפון. תענוגות בשבילו הם גברים והוא חי בשביל לגוון ולהחליף אותם, נהנה ללעוג לכל דבר שמזכיר מוסר, נאמנות, מונוגמיה או כל דבר אחר שמפריע לו לעשות מה שהוא רוצה, מה שלדעתו רוצה כל גבר, אבל לא יודע את זה בגלל חינוך נשי קלוקל.

החיים לאור הפילוסופיה של אריק יכולים להיות הרסניים לאיש צעיר שמחפש את דרכו בעולם ולמזלי נמלטתי ממנו בזמן. רק כשהתבגרתי מעט הבנתי שזה מה שעשיתי, לפעמים האינסטינקטים שלנו חכמים מאיתנו.

אריק גילה לי עד כמה גמיש אני יכול להיות, גופנית ונפשית, ואני חושש שאם הייתי נותר במחיצתו עוד כמה שנים הייתי נעשה אדם אחר לגמרי מכפי שאני כיום.

חוץ מלעשות הרבה דברים לא חוקיים, לא מוסריים ומענגים מאוד, אריק לימד אותי גם להזדיין בתחת וליהנות מזה בלי להתבייש. נכון שמטבעי אני יותר אקטיבי מפסיבי, אבל בזכותו אני מודע לכך שלכל אחד יש רצונות מנוגדים ואפשר להיות גם וגם, לפעמים לתת, לפעמים לקבל, ואף פעם לא להתקבע בתפקיד אחד בלבד.

בתקופה שקדמה לחיי עם עדן הייתי מניח לעצמי להיות מידי פעם פסיבי עם פינקי. בדרך כלל עשינו את זה אחרי שצפינו בסרט המיתולוגי ההוא שהיווה דוגמא נאה לגמישות ולמבחר התנוחות והתענוגות שיכולים גברים להעניק זה לזה.

מאז שעדן ואני נעשינו זוג הביקורים אצל רוזי ופינקי נעשו מהוגנים הרבה יותר ונאלצתי להשלים עם כך שעלי לוותר על התענוג המסוים הזה. לצערי לא הייתי כריזמטי וחד לשון כמו אריק ולכן לא הצלחתי לשכנע את עדן שלא יקרה כלום אם נחליף מידי פעם תפקידים וגם הוא ייקח על עצמו את תפקיד האקטיבי. ניסיתי להסביר ולהתווכח, אבל עדן, בדרכו השקטה והכמו מבוישת התגלה כבחור תקיף שיודע לעמוד על שלו. אחרי כמה פעמים שבהן איבד את הזקפה שלו כשניסה להיענות לבקשתי הוא סירב בעקשנות לנסות שוב בטענה שהוא מרגיש לא נוח ולא מתאים לו להיות מעלי ולא הצלחתי להגמיש את דעותיו בנושא העדין הזה.

ידעתי שעדן יפגע אם יחשוד שאני בוגד בו ומאחר ואני שקרן גרוע ורודף שלום בית מכדי להסתכן בתחבולות וברמאויות בשביל לזכות לטעום תענוגות אסורים פשוט ויתרתי.

למה הוא לא יכול לתת לי מה שאני נותן לו?" התלוננתי לפני רוזי ופינקי.

"כי אתם לא שווים. כי הוא מרגיש ילד לעומתך." אמר פינקי.

"מה, הוא לא רוצה להתחיל להתבגר כבר סוף סוף?" תהיתי.

"כנראה שלא. אולי נוח לו להישאר ילד ולא להתבגר." המשיך רוזי את הרעיון. "ומה אתה אומר על מקס שלנו שהחליט סוף סוף כן להתבגר ולחלק את החיים שלו עם מישהו? מה עדן אומר על האקס שלו?" המשיך לפתח את הנושא.

"לדעת עדן זו לא אהבה אלא ברירת מחדל והם פחדנים."

"הרבה אהבות גדולות התחילו ככה." צחק רוזי.

"אל תגיד את זה ליד עדן, לדעתו מקס בטראומה מהתקיפה בפראג ואיתן סתם מחפש מקום להתאושש בו עד שהוא יחזור לעצמו ויסתלק."

"ולדעתי החבר הקטן שלך פשוט מקנא."

"נכון, אבל הוא בחיים לא יודה בזה, מילא. תגיד פינקי, מה בקשר לסרט ההוא עם השוודי והכושי? מזמן לא ראינו אותו."

"לא." אמרו שניהם ביחד והחליפו מבטים.

"למה לא?" התרגזתי.

"כי עכשיו אנחנו מכירים את עדן ו... פשוט לא גרי, עכשיו הוא גם חבר שלנו והוא... אתה יודע איך הוא."

"הוא ילד טיפשון ועקשן. לפעמים אני כל כך מתגעגע לאריק, חבל שהוא חי בחו"ל."

פינקי חייך, "גם אני מתגעגע אליו גרי, אבל בחיים צריך לדעת להתפשר. אף אחד לא מת מזה שהוא לא קיבל זין בתחת. יש לך פיצוי לא רע, הרבה אנשים היו שמחים להתחלף אתך, תפסיק להתלונן."

"אני לא מתלונן אני רק... לא חשוב."

"גרי המסכן." חיבק אותי פינקי וצבט את ישבני, ואז עדן הגיע, נושא עוגה ויין וחייך אלי בביישנות, שמח לראות אותי אחרי שבילה לילה אצל הוריו, ואני שכחתי את הטרוניות שלי ואמרתי לעצמי שיש לי מזל שבגילי יש לי מישהו מתוק כמוהו שמתגעגע אלי ואוהב אותי. נכון שהוא קצת ילדותי, אבל אף אחד לא מושלם וזוגיות זה יותר מסקס, יש בה גם דברים אחרים, חשובים לא פחות, ואיזה כיף שעדן קנה את עוגת הגבינה החביבה עלי ושהוא ביחסים כל כך טובים עם החברים שלי, ומצליח להתגבר בצורה כל כך בוגרת על זה שהאקס המיתולוגי שלו חי עם גבר אחר, ודי כבר, תגיד תודה על מה שיש ותשמח שיש לך למה להתגעגע. יש כאלו שגם את זה אין להם.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...