גבר צעיר מדוכא (אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה)
גבר צעיר מדוכא (אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה). צילום: Mateus Lucena, Flickr.

 >  >  > 

אהבה אחת אחרונה - פרק י'

מחלת ההומואים

יום אחד – כשבוע אחרי הפגישה שלי עם איתן – עמדתי, מופשל שרוולים ומוכתם בדיו, ונאבקתי בדף נייר סורר שנתקע באחת ממכונות הצילום הישנות שלנו כשנורית הכריזה באוזני, "האיתן הזה שוב פה." וכמו בפעם הקודמת הציץ איתן מעבר לכתפה וחייך לעברי חיוך מתנצל.

"שוב אתה תופס אותי עם ידיים מלוכלכות." התנצלתי, "כמו שאתה רואה בעסק שלי להיות בוס זה אומר לעשות את כל עבודות התיקונים והניקיון במו ידי."

בעודי מדבר הצלחתי להוציא את הדף המקומט והמטונף מבין הגלילים, השלכתי אותו לפח, החזרתי את כיסוי המכונה למקומה והשארתי לדימה את מלאכת הברגת הברגים למקומם. "במה אני יכול לעזור לך איתן?" שאלתי, תוהה למה הוא נראה כל כך מוטרד ולמה, למרות שהוא לבוש בקפידה כדרכו, מסורק ומגולח למשעי, יש משהו פרוע, אולי אפילו נואש, בהבעת פניו.

"אני חייב לדבר אתך בפרטיות." אמר איתן בקול חרישי, מקרב את ראשו לראשי כדי שאף אחד לא ישמע את דבריו. נורית הקדירה את פניה כשראתה איך הוא לוחש לאוזני ומניח יד על כתפי ונחפזה להסיט את מבטה ברגע שהבחינה שאני שם לב שהיא בולשת אחרי.

נורית הייתה בגילי בערך, גברת אימהית נשואה באושר, ואימא לשלושה מתבגרים שפרשה עלי את חסותה מהרגע הראשון ששכרתי אותה לעבודה.

כמו כול עובדי גם היא ידעה למה אני לא נשוי, ואולי הם ריכלו עלי מאחורי גבי, אבל הנושא של הנטייה המינית שלי היה טאבו במקום העבודה שלי ודווקא בגלל שהעובדים שלי לא דיברו על כך בגלוי הנושא ריחף ממעל כמעין עננה, בלתי נראית לפעמים, אבל תמיד קיימת.

בתקופות הקשות שלי עם כצל'ה נורית נהגה בי בעדינות מיוחדת ותמיד ידעה בלי שאגיד לה מתי יש לי מצב רוח רע ולמה. אחרי שכצל'ה נפטר היא הייתה מזמינה אותי לעיתים לארוחות ליל שישי אצלה וידעתי שצר לה שאני בודד. כשעדן הופיע לראשונה לאסוף אותי מהמכון היא חייכה אליו חיוך גדול וראיתי שהוא מצא חן בעיניה מיד.

מאז עדן קפץ לפעמים לביקור במכון, ותמיד היה חביב וידידותי כלפי כולם. מידי פעם, כשהיה לחץ גדול, הוא היה בא לעזור לארוז ולקפל כך שאוכל לחזור הביתה מוקדם יותר. די מהר הבינו גם שאר העובדים שהוא חי איתי, ואם חשבו שהוא צעיר מידי בשבילי שמרו את מחשבותיהם לעצמם.

העובדה שפתאום בא לבקר אותי גבר זר והסתודד איתי בצורה כזו בפירוש לא מצאה חן בעיני נורית. ניסיתי להסביר את זה לאיתן כשיצאנו מהמכון לכיוון הגן הציבורי הקטן שבו ישבתי בפעם הקודמת ונאבקתי בהתקף המיגרנה.

"אחרי שאכלנו יחד בשבוע שעבר חטפתי מיגרנה ונורית חושבת שזו אשמתך." הסברתי לו.

"וזו אשמתי?"

"לא יודע. אולי, אני נוטה לקבל כאבי ראש חזקים כשאני במתח."

הוא נאנח וצנח על הספסל לצידי, "זה לא טוב." אמר.

"אין מה לעשות, אי אפשר לחיות חיים שאין בהם שום מתחים, לא אם אתה בן אדם שצריך לעבוד, לראות חדשות, לשלם מיסים, לנהל סוג של חיי חברה. ככה זה."

איתן הנהן, "בעיקר אם אתה הומו." הוסיף במרירות.

"כן, להיות הומו רק מוסיף קושי לחיים." הסכמתי בנחת, "רוצה שנלך שוב למסעדה?"

"אני לא רעב, ואתה?"

"לא. אכלתי כריך במשרד. מה הבעיה איתן?"

הוא נשם נשימה עמוקה והביט באגרופיו הקפוצים בחיקו, "מה שאני הולך להגיד לך לא יהיה קל. אני מבקש שלא תתרגז, בסדר?"

"אתה ועדן שוב הזדיינתם?" שאלתי והתחלתי להתרגז, יכולתי להבין שפעם אחת עדן היה מסטול ועשה שטות, אבל יש גבול לכל תעלול!

"לא, זה משהו הרבה יותר גרוע." הוא נאנח מעומק לבבו, "קיבלתי טלפון מעמית, יזיז שלי, בחור נחמד דווקא, הוא שף אבל בטח יפטרו אותו בקרוב."

"למה שיפטרו אותו, ומה זה נוגע לי?"

"יפטרו אותו כי הוא נשא איידס, ובמקום לשמור את זה בסוד כמו שמקובל הוא הולך ומספר את זה לכל מי שעלול היה להידבק ממנו."

"הגון מאוד מצידו, אבל מה זה ענייני?"

"זה עניינך כי אני ועדן... הזדיינו בלי קונדום, הוא לא אמר לך?"

עכשיו הבנתי למה ביש המזל של היזיז של איתן נוגע לי. "אפילו לא שאלתי אותו, הייתי בטוח שנזהרתם. איך יכולתם לעשות שטות כזו?"

"לא יודע, הייתי שיכור ופשוט זרמתי וגם הוא... אתה יודע איך זה."

"כן. גם עם עמית זרמת?"

"כן, זה קרה רק פעם אחת, אבל..."

"זרמת."

"כן. אני מקווה שאתה ועדן משתמשים בקונדום."

"לא. לפני כמה חודשים נבדקנו והכל היה בסדר אז ויתרנו על גומי, אם הוא היה אומר לי... אני לא מבין למה הוא לא סיפר לי."

כבשתי את פני בכפות ידי ואמרתי לעצמי לא להיכנס לפניקה. זה לא עזר, פחדתי, פחדתי מאוד, פחות בגללי ויותר בגלל עדן.

"אני באמת מצטער." אמר איתן, "אל תאשים אותו, הוא היה מסטול מהתחת בגללי ובקושי הבין מה קורה. אני לא בטוח שהוא קלט בכלל שאני בלי קונדום. אתה יודע איך זה."

"כן, אני יודע, אבל כשאני הייתי בגילך איתן כבר הייתי מספיק אחראי לא לזיין בלי הגנה ועשיתי בדיקות כל כמה חודשים. מתי נבדקת לאחרונה?"

"לא נבדקתי אף פעם." הודה איתן, "אני פוחד מכל העסק הזה, אני לא רוצה להיבדק."

"בעיה שלך, אני ואתה הולכים להיבדק עכשיו, אבל קודם אתה צריך לספר לעדן."

"לא עדיף שאתה תדבר איתו?"

"לא. ואני מתפלא למה באת קודם כל אלי ולא אליו?"

"פחדתי, קיוויתי שאתה... חשבתי שעדיף..." גמגם איתן.

"בשום פנים ואופן לא! לא תתחמק מהאחריות שלך, עשית טעות ואתה הולך להתמודד עם התוצאות כמו גבר מר קרני, קדימה!" קמתי ממקומי.

"מה קדימה? לאן אנחנו הולכים?"

"לאסוף את עדן מהמכללה ומשם למרפאה פרטית שנותנת תשובות תוך כמה שעות, זה יעלה הרבה כסף ואתה תשלם את החשבון."

"לא אכפת לי לשלם עבורכם, אבל אני לא מתכוון להיבדק."

"אתה כן תיבדק, אתה תעשה היום בדיקה איתן גם אם אני אצטרך לקשור אותך." אמרתי בזעם, אחזתי במרפקו, הרמתי אותו מהספסל וגררתי אותו בזרועו למכוניתי.

שמור     בטל
מצאנו את עדן ממתין לאוטובוס בתחנה מול המכללה. הוא חייך בשמחה כשראה אותי מגיע, ואז הבחין באיתן והחוויר.

"מה קרה? למה אתם כועסים?" צנח על המושב לצידי, מעביר מבט חרד ביני לבין האקס שלו, "הכול בסדר?"

"לא ממש עדן, יש לי בשורה לא טובה."

"ההורים שלי?! אימא שלי בסדר? משהו קרה לאחים שלי?" נחרד עדן.

"לא, לא, הכול בסדר איתם חמוד. זה משהו אחר, איתן יספר לך."

"עדן, תשמע, אני... תראה, אני ממש מצטער, אבל אתה צריך לעשות בדיקת דם."

"איזה בדיקה? על מה אתה... מה? לא שמת קונדום? אבל חשבתי ש... איתן, אתה נשא איידס? מתי נדבקת?"

"אני עדיין לא יודע." אמר איתן, "מישהו שהייתי איתו לאחרונה התקשר להגיד לי שהוא נשא ואהה... זהו, אתם צריכים להיבדק."

"מה זה אתם, ומה אתך?"

"הוא התכוון להגיד אנחנו." התערבתי בשיחה.

"אבל אני לא רוצה." מחה איתן, "אני נשבע לך גרי שמהיום אני אזיין רק עם קונדום, נשבע לך, אבל אני לא רוצה להיבדק."

"איתן יקירי, אם לא תיבדק לא תצטרך קונדום כי פשוט לא יהיו לך חיי מין. אני אספר לכל מי שאני מכיר, ואני מכיר די הרבה אנשים, שאתה נשא, ואני גם אכנס לאטרף ואפרסם שם את השם שלך עם תמונה ואזהרה שאתה נשא. אם לא תיבדק אני אשרוף אותך בכל רחבי הארץ, והיחידים שיסכימו לגעת בך יהיו הומלסים שלא מדברים עברית, וגם זה רק בתנאי שהם יהיו שיכורים ומאוד נואשים."

"אתה לא תעז." התרגז איתן, "זו הוצאת דיבה."

"ומה שאתה עשית זה רצח, וזה, נדמה לי, יותר גרוע."

"לא מתים כיום מאיידס."

"מתים אם לא מקבלים טיפול, ולא תקבל טיפול אם לא תדע. למה אתה פוחד להיבדק? אתה פוחד מדקירה של מחט, מקצת דם?"

"כן, ואני שונא תרופות. אני... תעזבו אותי!" נכנס איתן להיסטריה וניסה לפתוח את דלת המכונית ולקפוץ החוצה תוך כדי נסיעה. מזל שהייתי בשטח בנוי ונסעתי לאט, ומזל גדול עוד יותר שעדן היה זריז דיו לתפוס אותו.

מזועזע מהתנהגותו עצרתי במגרש חנייה ויצאתי מהמכונית. ידי רעדו כשחשבתי מה עלול היה לקרות אם הוא היה קופץ מהרכב לכביש תוך כדי נסיעה.

איתן יצא אחרי ובמקום לברוח, כמו שציפיתי שיעשה, נעמד לצידי ופרץ בבכי. חיבקתי אותו, הבטחתי לו שאני אכנס איתו לבדיקה, שאני ועדן נהיה איתו עד לרגע שיתקבלו התוצאות ושהכל יהיה בסדר, הוא לא לבד.

סוף סוף הוא נרגע. נכנסנו חזרה למכונית ונסענו למרפאה פרטית אחת שנודעה בזריזותה, יעילותה והדיסקרטיות שלה שאמנם עלתה כסף רב, אבל הייתה שווה כל אגורה.

האחות הביעה את צערה, אבל הגענו מאוחר מידי. היא תשמח לקחת לנו דם, אבל את התוצאות נקבל רק מחר בצהרים.

"אני אמות עד אז." אמר איתן ושוב החל לרעוד.

"אתה לא תמות." הרגעתי אותו, "יהיה בסדר, לא מתים כל כך מהר."

עדן הפשיל שרוול והושיט באומץ את ידו, ואחריו אני, ואז הגיע תורו של איתן שהסכים לשבת ולהגיש את ידו לדקירה רק בתנאי שאשב לידו ואחזיק אותו. "תסתכל עלי, לא על היד שלך." פקדתי עליו וליתר בטחון ומסגרתי את פניו בכפות ידי כדי למנוע ממנו להביט על האחות.

"תירגע, אתה לא לבד, אנחנו איתך כל הזמן, יהיה בסדר." חזרתי על המנטרה שלי, מרגיע את עצמי יותר מאשר אותו. למרבה המזל זה עבד והוא ישב בשקט עד שהאחות שאבה ממנו די דם.

הוא שילם עבור כולנו וידיו רעדו כשהגיש לפקידה בקבלה את שטרות הכסף. הצעתי להתחלק איתו בתשלום, אבל הוא סירב ולא התעקשתי.

אחר כך הודעתי בעבודה שאני חוזר רק מחרתיים כי אני עסוק - אחד מהיתרונות של להיות בעל הבית של עצמך – ונסענו לקניון. שרפנו שם את אחר הצהרים בשוטטות בין החנויות, אכלנו פיצה, ראינו שני סרטים - אחד יותר טיפשי מהשני - וחזרנו עייפים הביתה.

הצעתי לאיתן לדבר עם פינקי שחי כבר כמה שנים עם איידס ועם בן זוג בריא ומרגיש מצוין, אבל איתן סירב וביקש רק שניתן לו לישון אצלנו ואם אפשר גם כדור הרגעה. סידרתי לו את המיטה בחדר האורחים והוא לקח נומבון ונרדם מיד.

עדן סירב לקחת כדור ולכן גם אני סירבתי, שכבנו במיטה יד ביד, בוהים בטלוויזיה שפעלה בלי קול וניסינו לדבר על העתיד. הוא אמר שהוא מצטער וביקש סליחה, ואני אמרתי שזה בסדר ושאני לא כועס. הוא שאל מה נעשה אם נדבקנו ואני אמרתי שנמשיך לחיות כרגיל, והוא בכה קצת, אמר שבלעדי היה משתגע מפחד ובסוף נרדם, צמוד אלי. שכבתי שעה ארוכה לצידו, מקשיב לנשימתו, שואל את עצמי מה באמת יהיה אם נדבקנו ולבסוף נרדמתי גם כן. 

כמה שעות אחר כך התברר שאני ועדן לא נדבקנו, אבל איתן קיבל תשובה חיובית. הרופא שראה שהוא קרוב להתמוטט נפשית ביקש ממני להיכנס ולשבת איתו והסביר, בעיקר לי, כי איתן לא הצליח לקלוט שום דבר שרמת הווירוס בדמו נמוכה מאוד ולכן הוא לא הדביק אותנו ושהוא בעצם לא צריך לעשות עדיין כלום, חוץ מבדיקות דם כל שלושה חודשים, וכמובן להקפיד מאוד על קונדום בזמן הסקס.

"גם עם נשאים אחרים?" שאל עדן שהתגנב בשקט לחדר ועמד חיוור מאחורי.

"כן, רצוי מאוד. כי יש כל מיני זנים של וירוס. ולא לשכוח שאיידס עובר גם במין אוראלי, "זה נדיר אבל עדיף להיזהר מאשר להצטער." העביר הרופא מבט בין שלשתינו, תוהה מן הסתם מה בדיוק טיב היחסים בינינו.

לא טרחנו להאיר את עיניו, אמרנו תודה והלכנו. 

לא היה טעם להחזיר את איתן לדירתו. הוא היה שבר כלי, בכה ודיבר על התאבדות והיה לגמרי מחוסר שליטה. הבאתי אותו חזרה לדירה שלי והתקשרתי אובד עצות לפינקי שהגיע מיד עם רוזי.

"זה האקס של עדן, הוא קיבל תשובה חיובית היום והוא קצת... קצת נסער."

"בחיים לא ראיתי אותו ככה." אמר עדן, "הוא מפחיד אותי."

"אני רוצה למות." אמר איתן בהחלטיות וחטף את סכין הלחם מהשיש במטבח.

פינקי סטר בכוח על זרועו והסכין נפלה ארצה. "אידיוט, תפסיק לילל! נדבקת כי לא שמרת על עצמך. אתה אשם. לפחות תהיה גבר ותחסוך לנו את ההצגה או שתחטוף ממני מכות!" צעק על איתן שמרוב הלם הפסיק לבכות והתיישב המום, מביט בפינקי כמו ילד אבוד.

"יש לך עוד כמה שנים טובות בלי תרופות." אמר פינקי, מביט בו בקשיחות, "אחר כך, כשרמת הנגיף תעלה ותצטרך להתחיל לקחת תרופות, אז יהיה לך זמן להתבכיין."

"אולי עד אז ימצאו תרופה?" ניסיתי לרכך את דבריו הקשים של פינקי שמשום מה כעס דווקא על איתן האומלל. מזל שלא סיפרתי לו שאיתן סיכן גם אותנו.

"לא מגיע לנו שימצאו תרופה." אמר פינקי בזעף, "המחלה הזו זה בדיוק מה שמגיע לנו, מתאימה לנו כמו כפפה ליד."

"מי זה אנחנו?" שאל עדן בתמימות.

"אנחנו ההומואים, החרמנים הדפוקים שלא מסוגלים לשמור את הזין שלהם במכנסיים, שלא יכולים לא לזיין כמו שפנים ולבגוד כל הזמן. אם לפחות כל המניאקים האלו היו שומרים על עצמם כמו שצריך, אבל לא, הם משתכרים ומתמסטלים, שוכחים לשים קונדום ואחר כך, כשיש להתנהגות שלהם תוצאות, הם מייללים כמו חבורת עלובי נפש היסטריים. הווירוס הזה שם לנו מראה מול הפרצוף ומראה לנו כמה אנחנו מכוערים."

"אבל פינקי, לא רק הומואים נדבקים באיידס יש גם..."

"זה התחיל בתור מחלה של הומואים והם רוב הנדבקים, בגללנו זו נעשתה מגיפה! מגיע לנו להיות חולים כי אנחנו דפוקים!" התעקש פינקי ושקע כועס בכורסא.

"הוא מרגיש קצת לא טוב היום." התנצל רוזי בשמו של פינקי שאמר לו להפסיק להתנהג כמו נקבה ולשתוק.

"נו, די כבר. תרגיע." ליטף רוזי את כתפו של בן זוגו והבטיח לאיתן שסך הכול זה לא כל כך נורא, זו רק מחלה כרונית, ויהיה בסדר.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...