גבר צעיר מדוכא (אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה)
גבר צעיר מדוכא (אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה). צילום: Mateus Lucena, Flickr.

 >  >  > 

אהבה אחת אחרונה - פרק ח'

מה זה אומר, אהבה?

למחרת החלטתי שהגיע הזמן לסדר סוף סוף את המחסן ולעשות את הספירת מלאי הזו שתכננתי כבר מזמן.

המחסן שלנו הוא חדר ארוך וצר, דחוס מדפי מתכת ומלא חבילות של כל מיני סוגי נייר, חלקי חילוף וגרוטאות ממין זה או אחר. פעם בכמה שנים אני מתגבר כארי ומסתער על הבלגן, ובדרך כלל נשבר באמצע ויוצא משם כשרק חצי תאוותי לסדר בידי.

אפילו אבא ז"ל לא הצליח להחזיק אותו נקי ומסודר כראוי, ובטח שאני הקטן לא מצליח, אבל אני מנסה, בעיקר כשאני מרגיש צורך לטבוע בעבודה קשה ולברוח ממגע עם לקוחות תובעניים, טלפונים טורדניים ושאר צרות שהן לחם חוקי בימים כתיקונם.

"היום אני מנקה ומסדר את המחסן ועושה ספירת מלאי." הצהרתי אחרי הקפה של הבוקר. איוון ודימה החליפו מבטים ונאנחו, נורית גלגלה עיניים, והרשקו הזהיר אותי לא להתאמץ יותר מידי כדי שלא ייתפס לי הגב.

נחוש לא להניח לחוסר ההתלהבות הכללית שלהם להפריע לי פתחתי באומץ את דלת המחסן והתחלתי לעבוד. אחרי שלוש שעות של עבודה מאומצת השלמתי את ספירת המלאי והתחלתי לנקות את המדפים המאובקים.

העבודה הקשה עייפה אותי והרגיעה את המהומה ששררה במוחי מאז נודע לי על שובו של איתן - האקס של עדן.

ידעתי עליו מעט מאוד בעיקר כי לא רציתי לדעת. אולי חששתי מהשוואות? יכול להיות. כך או כך מעולם לא ראיתי טעם לדוש בעבר ולשקוע בחרטות על טעויות שעבר זמנן.

עדן סיפר לי שהם היו יחד שנה בערך ושאיתן מבוגר ממנו בעשר שנים. לדעתו למרות שחיצונית איתן גבר יפה תואר ומרשים מאוד הוא מאוד לא שלם עם עצמו ועם זהותו המינית. עדן נפגע מאוד מכך שאיתן התעקש להגדיר את עצמו כבי סקסואל ותמיד היו לו במלאי חברות ייצוגיות לצרכי הופעה בציבור.

"הוא לא מהטיפוסים שמסוגלים להיות מונוגאמיים." סיפר עדן, "ואחרי שהבנתי את זה ירד לי ממנו לגמרי. המשכתי להיפגש איתו פה ושם, סתם בשביל סקס, וזה הגעיל אותי. שמחתי מאוד כשהוא נסע לחו"ל."

בזמנו כשהוא סיפר לי על איתן הערתי שהטיפוס שלא מסוגל לעמוד בפיתויים ותמיד מחפש מישהו מוצלח יותר מבן זוגו הנוכחי מוכר לי היטב מהחיים והוא נפוץ בכל מקום, בעיקר אצל הומואים. גם כצל'ה היה כזה גיליתי לעדן ונחפזתי לשנות נושא לפני שהוא ינסה להשוות אקסים, רק זה עוד היה חסר לי.

בדיוק נזכרתי בשיחה הזו כשנורית דפקה על דלת המחסן ואמרה שיש פה איזה איתן אחד שמתעקש לדבר איתי. הבטתי בגבר שהציץ מעבר לכתפה ומיד נזכרתי בכצל'ה ולא כי הם דמו, בכלל לא, הוא היה גבוה יותר אלגנטי ונאה הרבה יותר, אבל משהו בביטחון העצמי הטווסי של איתן  הזכיר לי קצת את האקס המת שלי. היה משהו דומה אצל שניהם בחיוך הזחוח ובנטיית הכתפיים השחצנית.

כצל'ה המסכן שלי הסתיר מאחורי החזות הבטוחה שלו ילדות אומללה וצימאון לאהבה ולחום שאי אפשר היה להרוותו. תהיתי מה מסתיר הגבר הזה שעמד והביט בי במבט שהיה בו שמץ של זלזול שהוא הסווה בנימוסיו המופרזים והבלתי כנים בעליל.

הפסקתי את ההתנצלות המוגזמת שלו על שנכנס אלי בלי תיאום מראש והפריע לי בעבודתי - היה ברור שהוא חושב שזו פחיתות כבוד לעמוד בסרבל עבודה כחול ולנגב מדפים במטלית לחה -ואמרתי לו שימתין כמה דקות ומיד אתפנה אליו.

"אז אתה עוזב הכול ככה?" שאלה נורית בחוסר רצון, מביטה על הבלגן שחוללתי מחוץ למחסן. ערמתי שם כל מיני ארגזים ושקיות שהתכוונתי להחזיר פנימה אחרי הניקיון.

"מה את מנדנדת לו, לא מספיק שהוא הוציא הכול?" נזף בה הרשקו, "שילך לנוח קצת לפני שייתפס לו הגב, שום דבר לא בוער."

"למה שלא תלך לשטוף פנים ותצא לאכול משהו?" הציע לי דימה בחביבות, "אני וואניצ'קה נשטוף את הרצפה ונחזיר הכול בחזרה."

"כן, עשית מספיק, לך לאכול." האיץ בי איוון, "אל תדאג, הכול יהיה מסודר עד שתחזור."

נכנסתי לפינת השירותים, הסרתי את הסרבל, יישרתי כמיטב יכולתי את בגדי הקמוטים, שטפתי את פני וידי והסתרקתי. זה היה המרב שיכולתי לעשות כדי לשפר את הופעתי.

הבטתי בראי ועלה בדעתי שהייתי יכול לעבוד קצת יותר על עצמי - לרזות קצת אולי, ואולי לצבוע את השיער שהחל להאפיר לאחרונה? בטח שאיזה ניתוח קוסמטי קטן בעפעפיים היה מוריד ממני כמה שנים, אבל מצד שני... לעבור ניתוח רק כדי להראות צעיר יותר? להסוות את שיער השיבה שלי כמו אישה... נו, באמת, זה פשוט לא אני.

יצאתי החוצה והצעתי לאיתן לבוא איתי למסעדה סמוכה לאכול צהרים והוא הסכים ברצון.

הוא באמת נראה טוב - רחב כתף ושרירי, שיזוף מחמיא, בטן שטוחה, בגדים סולידיים ותואמים להפליא, שעון דק ויקר, נעלים מעור - איש עסקים צעיר, אופנתי, אנרגטי ומצליח. לידו נראיתי כמו אבא שלו וחשתי עייף ומרוט כמו סבא שלו.

התיישבנו, קיבלנו תפריט, ובעודנו מעמידים פנים שאנחנו מעיינים בו החלנו לשוחח. "אני לא יודע מה בדיוק עדן סיפר לך עלי." החל איתן לדבר חרש במעין צניעות מזויפת שלא הלמה אותו, "אבל רציתי שתדע שהייתי איתו יחד שנה שלמה והיינו מאוד קשורים זה לזה."

"כל כך קשורים עד שלא רצית לגור איתו או אפילו לישון איתו לילה שלם?" שאלתי והצצתי בו מעל לתפריט.

הוא העלה חיוך מתנצל. "טוב, הוא היה צעיר מאוד אז, ואני... היו כל מיני בעיות לוגיסטיות, לא יכולתי להרשות לעצמי... הוא בחור מאוד רגיש והוא פירש את זה לא נכון. אם לא הייתי צריך לנסוע לחו"ל היינו מסדרים את הבעיה הזו בקלות, חבל שהוא לא רצה לבוא איתי."

"הצעת לו לנסוע אתך לאנגליה?" הופתעתי.

"רציתי להציע, אבל זה לא הסתדר, הייתה מריבה, נאמרו דברים קשים, גם אני לא הייתי בסדר, כעסתי. אתה בטח יודע איך זה, אנשים צעירים מאבדים את הראש, מדברים בלי לחשוב ו..."

"מזיינים בלי לחשוב, ממשיכים בקשרים עם נשים כדי להציג פאסדה מזויפת, אני יודע על זה הכול."

הוא נשך את שפתיו ושתק רגע וכששב ודיבר זה היה הוא, האיתן האמיתי שהתחבא מתחת למעטה החלקלק והמנומס שעטה על עצמו לכבודי. "תראה, הוא צעיר ממני רק בעשר שנים ובכל זאת אני מרגיש לפעמים שקשה לי לגשר על הפער, אבל אתה והוא... אתה מבוגר ממנו בעשרים וחמש שנים, על מה אתם מדברים בכלל? על הפרוסטאטה שלך?"

לא יכולתי שלא לחייך, הבחור הכה בי ישר מתחת לחגורה ועשה את זה מהר ומלוכלך. בתוך איש העסקים המעודן נחבא חתול רחוב מחוספס וקשוח שלא בחל בשום תחבולה.

"עזוב את הפרוסטאטה שלי, היא לא עסקך. עלה בדעתך שאתם לא ביחד לא בגלל הבדלי הגילים אלא כי אתם פשוט לא מתאימים?" השבתי מלחמה שערה.

לאיתן נמאס להעמיד פנים שהתפריט מעניין אותו והוא הניח אותו מידיו, "לא יודע, אבל אני מתכוון לגלות." אמר בהחלטיות.

המלצרית נגשה אלינו ואני הזמנתי פסטה ושיפודי עוף עם סלטים כתוספת.

איתן הביט בה בכעס כששאלה מה בשבילו, אמר לה בקוצר רוח שהוא רוצה מה שאני הזמנתי ונופף בידו כמגרש זבוב טרדן לרמוז לה שתלך, ואז רכן לעברי ושלף את הקלף הכי חזק שלו. "אני לא יודע אם הוא סיפר לך, אבל אנחנו נפגשים כמעט כל יום מאז שחזרתי ואפילו מזדיינים."

"כן, הוא סיפר לי."

"ולא אכפת לך?" שאל וחייך בלעג.

"זה לא עסקך איתן."

"אולי אתה דווקא מעדיף את זה ככה, שיהיה מישהו מהצד שיחזיק את הילד מרוצה ומסופק? כי ברור לך מר גרשטיין שהוא ישן אתך רק כי הוא לא אוהב לגור אצל הוריו. אתה בשבילו רק כרטיס יציאה מהבית, זה הכול."

"אני חושב שאתה טועה איתן ושאתה משקר, בעיקר לעצמך, אבל בעיקרון רק עדן מחליט איך לנהל את החיים שלו, לא אני וגם לא אתה." המשכתי לדבוק בשלוותי למרות שהפיתוי לשפוך על ראשו המסורק למשעי את קנקן המיץ שעמד לידי היה גדול מאוד.

הוא הפסיק לחייך ונשען לאחור, מביט בי מהורהר, "אתה אוהב אותו?" תקף שוב.

"כן."

"ואתה חושב שהוא אוהב אותך?"

"אני מקווה."

"אבל הוא הזדיין איתי."

"כי נתת לו לשתות ולעשן."

"לא הכרחתי אותו."

"אני יודע."

"וזה לא עושה לך כלום."

"מה שזה עושה לי הוא עסקי בלבד."

איתן שילב ידיים על חזהו וסקר אותי כאילו נפגשנו זה עתה. "אתה באמת בן חמישים?" שאל בפליאה שלשם שינוי נשמעה כנה.

"חמישים ושלושה רבעים. בנובמבר אני אהיה בן חמישים ואחת."

"אתה נראה צעיר יותר."

"זו תוצאה של חיים טהורים ומצפון נקי." חייכתי, "וגנים טובים כמובן."

"חיים טהורים? לחיות עם ילד שהוא חצי מהגיל שלך... מה טהור בלהיות פדופיל? זה כאילו שאני אזדיין עם ילד בן חמש עשרה."

"לא בדיוק, עדן צעיר, אבל הוא בן אדם בוגר, לא קטין, וחוץ מזה אני יודע שזה לא ימשך עוד הרבה זמן ואני רוצה שהוא יהיה עם מישהו שיעריך אותו כמו שמגיע לו, לא עם אחד כמוך."

"למה? מה רע בי?"

משכתי בכתפי. "אתה מזויף כמו שטר של שני דולר וחוץ מזה אתה מתאמץ מידי, תירגע."

"ואתה לעומת זאת אחלה גבר עם מצפון נקי?" התרגז איתן.

נאנחתי. "כשזה נוגע לעדן כן. כשהייתי בגילך גם אני עשיתי שטויות, אבל כיום כבר לא, היום אני לא מבזבז זמן על עשיית רושם. אני מאחל לך שגם אתה תגיע לזה עם הזמן."

"הוא תמיד אמר לי שהוא מחפש גבר אמיתי." אמר פתאום איתן, "ושאני סתם עושה הצגות."

"נו, מילא, בגילך זה עוד מותר." ניחמתי אותו.

איתן הוריד את שעונו היקר מזרועו ושפשף בעצבנות את הסימן האדום שהותיר האבזם המוזהב על עורו. "השעון הזה עלה הון והרצועה מגרדת לי." התלונן בטון ילדותי, ואז החווה בראשו לעברי, "השעון שלך בטח עלה פחות מהאבזם של השעון הזה."

"ובכל זאת שניהם מראים את אותה שעה." חייכתי.

"וגם הבגדים שלך... חשבתי שאתה המנקה שם, לא האמנתי שהמזכירה אמרה שאתה בעל העסק. אתה בכלל מרוויח כסף מהמכון הזה?"

"אני מסתדר." הצטחקתי, "נו, די עם זה איתן. אני בטוח שלך יש יותר גדול. עזוב, לא בא לי להיכנס לזה בכלל."

הוא הניח את סנטרו על כף ידו ועצם לרגע את עיניו, שוקל כנראה את צעדיו הבאים, ואז הופיעה המלצרית נושאת מגשי אוכל והוא פתח שוב את העיניים ומיהר לענוד חזרה את שעונו. הודיתי למלצרית שאיחלה לנו בתאבון והלכה והתחלתי לאכול בהתלהבות. הייתי רעב כי דילגתי על ארוחת בוקר ולכן הסתערתי בשמחה על האוכל שהיה לדעתי טעים מאוד

איתן חיטט בחוסר רצון בפסטה שלו והניח את המזלג, "אני רואה שכל הסיפור לא קלקל לך את התיאבון."

"האמת שהיו לי כמה ימים קשים לאחרונה." הודיתי, "אבל אתמול בערב דיברנו על הכול, הוא סיפר לי מה קרה ושנינו נרגענו והבוקר... בוא נגיד שלא הספקתי לאכול ארוחת בוקר."

"בגלל זה אתה כזה רגוע, כי הוא הרשה לך להתעסק איתו קצת?" התיז איתן בבוז.

"איתן, באמת, לא ליד האוכל." נזפתי בו בטון אבהי שהעלה את חמתו להשחית.

"אני אוהב אותו." אמר בתקיפות, "והוא אוהב אותי, קשה לו להודות בזה אבל הוא אוהב אותי ואני מתכוון לקחת אותו ממך, שלא תגיד שלא הזהרתי אותך."

"אני מבטיח לך שאני לא אגיד, ועכשיו שב ישר ותפסיק לשחק עם האוכל. תנסה את החסה, היא ממש טובה."

"נו, די כבר עם זה, אתה לא אבא שלי." רטן איתן, אבל התחיל לאכול, ובמשך כמה דקות התרכזנו במזון ושתקנו. אחר כך הזמנו קפה ועוגה והוא המשיך לדבר, הפעם בנימה אינטימית יותר, מתנהג כאילו הייתי חבר ותיק שהוא שופך לפניו את ליבו.

"הייתי גועלי כלפיו, לא הבנתי אותו... לא פלא, אחרי כל כך הרבה שנים שאכלתי חרא מכל ההומואים השרוטים האלו... רק בחו"ל תפסתי כמה אני מתגעגע אליו, אני באמת אוהב אותו, אתה מאמין לי?"

משכתי בכתפי, "לא יודע מה זה אומר אוהב. אתה רוצה לזיין אותו? לישון איתו? להתחתן איתו? לגרום לו אושר? מה זה בכלל הקטע הזה של אהבה? כולם מדברים עליה, אבל מה זה אומר באמת? אף פעם לא הבנתי את זה."

"גם אני לא." אמר איתן בעצב, מרשה לעצמו להוריד עוד מסכה. יכול להיות שבסוף אני אצליח להגיע אל האדם האמיתי שמתחבא שם בפנים ואתחיל להבין מה הבעיה שלו?

"לדעתי אף הומו לא יודע מה זה אומר בדיוק." גילה לפני את ליבו, "עם נשים זה פשוט, יש חתונה, ילדים, משכנתא, עושים תכנית פנסיה, יש דאגות משותפות לילדים, לפעמים יש מריבות, לפעמים נשיקות, יש בסיס, יש משהו אמיתי, אבל אצלנו הכול באוויר, היום זה בחור אחד, מחר אחר. כולם יפים, כולם חרמנים, אני באמת לא יודע מה זה אומר."

"גם אני לא, אבל כל זמן שהוא ירצה לגור איתי מבחינתי זה בסדר. אם הוא ירצה לישון איתי עוד יותר טוב, ואם לא גם בסדר, יש לי עוד חדר עם מיטה נוספת."

"מה? תיתן לו לגור אתך סתם? בלי זיונים?"

"אם זה מה שהוא ירצה אין לי בעיה." שיקרתי, "כל זמן שהוא מטפל בניקיון, בקניות ובבישולים יש לו מקום אצלי. זה ההסכם שעשינו."

"הוא יודע, אמרת לו את זה?"

"בטח שאמרתי לו."

"נו, ומה הוא אמר?"

"שאל אם אני לא אוהב אותו יותר ובכה."

"בכה?"

"כן."

"איזה פאדיחה, אני שונא שהם בוכים לי, ממש שונא את זה. אתה לא?"

"לפעמים בן אדם מרגיש צורך לבכות, לא נורא, אני לא נבהל מדמעות."

"מה עשית כשהוא בכה?" רכן לעברי איתן בסקרנות.

"חיבקתי אותו כמובן." השתוממתי, "מה עוד אפשר לעשות במקרה כזה?"

הבטנו זה בזה והוא השפיל את עיניו ראשון, הסכים בענווה שאני אשלם על הארוחה - יש לי שם חשבון פתוח שאני משלם פעם בחודש - ואחר כך, כשיצאנו, אמר לי שהיה לו נעים מאוד להכיר אותי, אבל שאדע שהוא מתכוון להמשיך להיפגש עם עדן ושהוא לא יפסיק לנסות לקחת אותו ממני.

"אני יודע." אמרתי וטפחתי על שכמו בחביבות, "תיסע בזהירות איתן, להתראות." 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...