אילוסטרציה. צילום: See-ming Lee, flickr.

 >  >  > 

למקסיקו וחזרה - פרק יג'

מקסיקו

המשטרה המקומית הודיעה שאי אפשר לזהות את הגופות שנמצאו. אושרי הלך כל יום לאתר הבעירה. סירב לעזוב. חיכה לשמוע בשורות טובות אלא שאז קראו לו לזהות טבעת מזהב שעוותה בכבשן ושנמצאה על אחת הגופות. נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.

אושרי התקשר לאחותו וסיפר לה את קורותיו האיומות ובהשפעתה ניאות לבקר באחוזת הוריו. הבית שבו גדל נראה לו זר והוריו דמו לשני תועים שמחפשים שביל גישה אל גשר שאיש לא ממתין מעברו השני. אלוהים עדו שהוא השתדל אבל אושרי לא חש את  החיבור או את הקרבה שבזכותן יוכל להרשות לעצמו להתרסק לידם, בידיעה שיהיה מי שילקט את הרסיסים ויחברם מחדש. הוא החליט שהוא חייב לחזור אל החיבוק המוכר בישראל וכשהמטוס המריא הביט אל מרחביה של הארץ המקוללת. מכסיקו - הארץ שבה גדל ושעזב כדי למצוא חיים חדשים בעברו של הכדור, והארץ שאליה שב ושבה איבד את החיים שמצא.    

אושרי נחת ושב אל הדירה הריקה. הקירות זעקו הראל. הפתקים המטופשים שנהג להשאיר לו על המקרר, מתחת לכרית, בכיסי הבגדים ובכל מיני מקומות ביזאריים אחרים, הציפו אותו. מי יוכל עכשיו לקום בבוקר, לתת בו מבט חטוף ולדעת את המלים הנכונות כדי לעשות את הרגע שלו לטוב יותר ואת היום שלו למבטיח ולמאושר יותר. מי ישכיל לקרוא אותו ולדעת מתי הוא זקוק לשקט ולמרחב ומתי לליטוף ולמשענת . אושרי נעל את הדלתות, הגיף את התריסים וניסה לישון.

כמעט כל מי שהכיר את הראל ושמע התקשר לנחם. אמרו שהראל היה בחור טוב. שהיה איש מקסים. שהיה נהדר. הם לא חידשו לו כלום ולכן הוא מיהר לקטוע את ההספדים האלה. חוץ מזה, הוא עדיין סירב להאמין שהראל מת. ארז היה משב רוח מרענן בקהל המנחמים. הוא לא התקשר לספר לו כמה הראל היה עילא ועילא. הוא התקשר כי שמע שהוא חזר ושהצעת העבודה עדיין בתוקף. אושרי הלך למשרדו של ארז למשרת מאבטח אישים, וכבדרך אגב ארז סיפר שיש מסיבת סקס מצוינת, שאולי תצליח להסיח את דעתו מהכאב לכמה שעות. בפעם הראשונה זה נראה לו מוזר אבל אחרי כמה שעות שם לב ששכח לזמן מה את יגונו. במסיבה השנייה הסכים לקחת מהחומרים האסורים וזיין בלי חשבון. בשלישית הוא כבר פגש את רועי וההמשך ידוע.

במושב הפרויקט של הראל קרם עור וגידים בזכותם של רם, מייק וישי שמונה כקבלן מבצע. הגר ניהלה את הקפה ביד רמה ובהצלחה יתרה ובמפגש המשפחות לטירוני חיל התותחנים רועי נגלה בפריחתו. לצד הגאווה הגדולה שחש הרגיש צביטה קלה שהנה, גם כאן, הוא כבר מיותר.

גם בעניינים של הלב, מצבו לא הסעיר. גברים ניסו לפלס דרכם ללבו והוא הבטיח לעצמו לנסות, אך לא הצליח להימנע מהמחשבות ומהשוואות. הוא היה צריך להילחם בקוצר הרוח שלו כלפי בחורים טובים שכל חטאם היה שהם לא הראל ולהתנצל בפני אלה שנרדמו לצדו וחוו אותו ממלמל את השם שלו בחלומו ובהקיצו. תומר, נעמן, זיו וג'רמי היו נהדרים ודווקא בגלל זה הוא התרחק מהם, כדי שלא יבזבזו את זמנם על מערכה אבודה מראש. בתנאים האלה, האמירו מעלותיו של הסקס החפוז והאנונימי. כששב מהמפגש של רועי הוא חשק בסקס כזה. סקס אנונימי. סקס שלא מערבב את הלב ושלא משאיר עקבות.

אפולו

אתה יושב על הבר, קונה משקה ומתגנב אל המתחם האפלולי שבו לא רואים פנים או עיניים. זה נוח. בחורים כאילו מגששים את דרכם בחשיכה, כאילו מחפשים משהו שאבד להם ובדרך לוכדים איברים וממששים אותם. הרבה ידיים נגעו בו באותו ערב והוא הפקיר את גופו לשפתיים צעירות שהרימו את חולצתו ושחשפו את בטנו השערה. השפתיים שוטטו על פטמותיו וגלשו לעבר חגורתו שנפתחה. הפה הצעיר סגר על האיבר שזינק מהתחתונים. אושרי נשען לאחור והתענג על המציצה הנהדרת. הפה החם טיפס במעלה גופו עד שהגיע לאוזנו, "אהוב אותי אבא. גם אם אתה צריך לזיין אותי בשביל זה."

אושרי קפא. הוא הרחיק ממנו את הבחור המטורף, סידר את בגדיו ויצא מהמתחם ומהבר.

"חכה רגע." אושרי הסתובב לאחור. הנער עתיר הממדים שקרא לעברו היה שונה מאוד ממה שדמיין. הייתה חוסר התאמה בין הגוף המשורג שרירים לבין הקול העדין שהשמיע את הבקשה המוזרה.

"מה אתה רוצה?"

"אני רוצה שתסלח לי. לא רציתי להכעיס אותך."

"אתה לא חייב לי כלום. מי שנכנס למקומות האלה, לא יכול לבוא עם דרישות מוקדמות."

"זה נכון. אבל בכל זאת. תן לי להתנצל."

"ההתנצלות מתקבלת. עוד משהו?"

"כן. אני..."

הנער פרץ בבכי. אושרי נשא עיניו למרום. ריבון העולמים, הרי אתה יודע כמה אני רגיש לדמעות. אז למה את מעמיד אותי בניסיונות האלה. הנער המשיך להתייפח.

"אל תבכה. יכול להיות שהייתי קשה איתך. בוא. נשב באיזשהו מקום. נירגע."

הם ישבו בבית קפה קטן. אחרי שהנער נרגע, הוא הביט באושרי, "גיורא. קוראים לי גיורא."

"אני אושרי. נעים מאוד."

"אני מתנצל על מה שקרה קודם. זה קורה לי הרבה והרבה נרתעים ממני בגלל זה. אבל זה חזק ממני."

"זה היה לי מוזר. לא יכולתי להמשיך."

הנער הביט אליו. הנה איש שאפשר לדבר איתו. "הייתי רוצה לספר לך מאיפה זה בא."

"אוקיי."

"אבל לא כאן. בוא נלך לים. יש מקום מסוים על שובר הגלים שאני אוהב ללכת אליו."

אושרי הביט בשעונו ולא הבין בשביל מה. הרי יש לו בית ריק ואף אחד לא מחכה לו, "נלך."

ושם, על שובר הגלים, גיורא סיפר איך גדל יתום מאם כשהרגש העיקרי שליוה אותו בקטנותו הייתה הקנאה בקשר הנדיר שהיה בין אביו לאחיו הגדול. כמה הוא קינא בנסיעות התכופות שלהם לדוג או לסקי בחרמון או, אפילו, לחו"ל. הוא סיפר איך רצה להיות חלק מהסודות שלהם, מהבדיחות הפרטיות שהצחיקו רק את שניהם. איך רצה להיות שותף לתחביבים שלהם ואיך הורחק פעם אחר פעם. במחשבה שהוא זנוח בגלל שהוא עדין מידיי פקד כל חוג מחשל שיש, החל מג'ודו ומקראטה וכלה באגרוף תאילנדי. הוא למד לאהוב את העיסוק בתרבות הגוף אך הדבר לא חספס את קולו שנשאר עדין מאוד. גם כששריריו השתרגו מאוד אביו נהג בו כאילו היה סרח עודף. גם כשבא וסיפר לאביו שעבר את הגיבוש ליחידה של דודו המנוח, אביו לא גילה עניין.

הוא לא הבין מה לא בסדר בו עד שיום אחד שב הביתה ומצא את אחיו עירום על השטיח, ואת אביו מזיין אותו. הוא שמע את אחיו מבקש מאביו שיזיין אותו יותר חזק ובחסות הקולות נסוג והביט בהם מהמקום החשוך שבו התחבא. כך עמד ובהה באביו ובאחיו מזדיינים בכל זווית אפשרית. כשנמאס לו חמק החוצה והשמיע רעש מכוון כדי שיידעו שמישהו מגיע. כשנכנס מצא אותם לבושים ויושבים בפינת האוכל כאילו כלום לא קרה. "מה אתה עושה כאן? אתה לא היית אמור לנסוע לתחרות היום?"

"לא. זה בשבע עשרה לחודש הבא. טעיתי כנראה."

"אז אתה כאן."

"אתה רוצה שאלך? הפרעתי לכם במשהו?"

"מה אתה ילדה? מה הרגישות הזו? לא. אתה לא מפריע. להיפך. עכשיו כשאתה כאן, תוכל להוציא את הכלב לטיול כי דולב ואני צריכים לצאת."

כשחזרו הביתה בשעת לילה מאוחרת היה לו ברור שהם יחפשו את הקונדום המשומש ואת האריזה הקרועה שנבעטו מתחת לספה, והוא העלים אותם.

מאז הוא מיעט להיות בבית וכשנסעו לראות כדורגל בברצלונה השתמש גיורא בכסף שאביו שפך עליו כדי לפטור את עצמו משאר מטלותיה של ההורות, ופרש בבית רשת של מצלמות זעירות. למתקין החשדן סיפר שאביו עובר עכשיו ניתוח בחו"ל ושהם צריכים את המצלמות בשביל לפקח על המטפל הזר שיביאו לו. במשך חודשים היה גורם לאביו להאמין שהוא ייעדר מהבית ומאפשר לו לעין המצלמות להשתולל עם דולב. מה שהגעיל אותו בהתחלה הפך להיות פנטזיה בשבילו, והיו פעמים שהיה מדמיין את עצמו רוכב על אביו, נשען על הכרס הגדולה, והדמיונות האלה הרטיבו הרבה סדינים ומגבות.

גיורא עוד לא החליט מה לעשות בחומר שאסף, ובינתיים אחיו נקלע לתחנת אוטובוס בזמן שמחבל מתאבד התפוצץ עליה. כשישבו שבעה היא שמע את אביו מבכה את בנו האהוב, ומצר על כך שאלוהים בחר דווקא בו ולא בשני. אחרי היום השביעי עזב גיורא את הבית. על השולחן במטבח חיכתה לאב מעטפה עם דיסקים, ומאז הקשר היחידי שיש בין האב לבנו מתמצה בהעברת עשרים אלף ₪ לחודש. כשגיורא יגיע לגיל עשרים ואחת הם יצטרכו להיפגש שוב כדי להעביר אליו את קרן הנאמנות שהאם השאירה.

גיורא חי בתל אביב. הכסף שהוא מקבל מאפשר לו לחיות ברווחה. שלוש פעמים בשבוע הוא מאמן קבוצות באגרוף תאילנדי. יש לו מחזרים מחדר הכושר והוא עושה סקס עם צעירים בגילו אך עדיין צריך להתמודד עם הכמיהה למצוא מישהו בגיל אביו שיאהב אותו.

היה כבר אחרי חצות, "בוא, ניקח מונית. אוריד אותך בבית ואמשיך."

כשהגיעו לדירתו של גיורא, הוא ביקש מאושרי שיעלה. אושרי עולה וגיורא המשיך לספר עד שנרדמו בבגדיהם על המיטה הזוגית.

"בוקר טוב."

"גם לך. אפשר להזמין אותך לארוחת בוקר?"

"אפשר."

גיורא נטל את מכשיר הטלפון של אושרי והזין לתוכו את מספר הטלפון שלו כדי שיהיו בקשר, ואושרי כבר דמיין איך גיורא הופך להיות הפרויקט החדש שלו ואיך, בעוד כמה שבועות או חודשים, הוא ישמח לראותו מקיים קשר רציף עם בני גילו. ואולם עד סוף היום גיורא נעלם. האדמה נפערה ובלעה אותו. מספר הטלפון שלו היה מנותק. במכון הכושר, היכן שהעביר את החוגים שלו, לא ידעו היכן הוא, ואפילו את השיק של החודש האחרון הוא לא בא  לקחת. השמועות היו שהוא פגש איזה תייר אירי מזדקן ונסע איתו לדבלין.

לאן עכשיו?

אושרי נבהל מהריקנות הזו. זו אותה ריקנות שקירנפה אותו בשבועות הראשונים כששב לארץ. נדמה היה לו שכל העולם חג סביבו, ורק הוא קופא במקומו, ואם לא די בכך, דברי הבלע מדרשת הרב עדיין מהדהדים בראשו. פתאום הקיום שלו התכווץ להדגמת העונש שאורב להומואים צעירים שרוצים להגשים את אהבתם.

מרים, אחותו של פאדי, התקשרה. גם היא ראתה את הסרטון שבו הרב דיבר על חטאם של הראל ושל אושרי ועל עונשם הכבד. היא בתל אביב באיזו השתלמות לפסיכולוגים מטעם משרד הרווחה והיא תשמח להיפגש לארוחת צהרים.

"אתה לא נראה טוב."

"למה את אומרת את זה?"

"אני מכירה אותך ואני אומרת לך שאתה כמו שאחי תיאר אותך כשעזב את הכל בחו"ל ובא לארץ."

"אחיך בא לארץ במיוחד?"

"אהה..."

"איזה נוכל. הוא אמר שהוא ממילא היה צריך להגיע."

"נוכל או לא, מה עובר עליך עכשיו?"

הוא סיפר לה אודות הריקנות, אודות החוסר והשיתוק.

"מכיר את הסיפור על הנדבן שסירב לחלק דגים לאנשים רעבים אבל נתן להם חכות כדי שידוגו לבד?"

"יש הרבה סיפורים כאלה. מה הקשר?"

"אתה נדבן כזה. כל אלה שבגללם אתה מרגיש לא נחוץ, הם אנשים שנתת להם חכות. אתה צריך להרגיש טוב עם עצמך שהיום הם יודעים לדוג לבד."

מרים הביטה בשעונה. "אני חייבת לזוז. אני לא רוצה לפספס את האוטובוס שלי."

"עזבי. הישארי ואקח אותך הביתה. מזמן לא ראיתי את ההורים שלך ואימא שלך אכלה לי את הראש."

"מה אכלה לך?"

"את הראש."

"אני מניחה שזו לא עברית של אליעזר בן יהודה."

"לא. זו העברית של הסמל פחימה מהטירונות."

אכלו. שתו. נסעו.

ברכב דיברו על ההחלטה שלא לקיים שום טקסי אבלות על הראל כל עוד לא נמצאה גופתו. הוא סיפר לה שהוא נמצא בקשר ישיר עם קצינת משטרה במקסיקו סיטי שמעדכנת אותם בהתקדמות החקירה.

"חכה רגע. אימא שלי תהרוג אותי אם לא אודיע שאתה בא." כמו תמיד, כשאחד מהחברים של פאדי מגיע, אום-פאדי מסתערת על המטבח ומכינה משתה כאילו האורחים שבאו הגיעו מהמדבר ולא אכלו ימים רבים. אחרי שפעם אחת עמיחי לא נגע באוכל מטעמי כשרות היא לא התעצלה ורכשה כלים השמורים בשבילם, וכשהם באים היא מכינה להם אוכל ללא בשר. מבחינתה לא מדובר בכפיה דתית או בטורח אלא ברצון שהמבצר הפרטי שלה יוכל להכיל גם אנשים יקרים ואהובים שרגישים לסוגיות של כשרות.

על הקיר בסלון הייתה תמונה של בני הדודים, פאדי והישאם. "מה איתו?"

"מי? הישאם? מאיפה אתם מכירים?"

אושרי התבלבל לרגע אך התעשת. "מבית החולים. הוא היה בא לבקר את פאדי."

"אה, נכון. קצת אחרי הפציעה של פאדי הוא נסע לברזיל ונשאר לעבוד בעסקי הקפה של דוד שלו. מתקשר פעם במיליון שנה."

לפני שעזב מרים ליוותה אותו לרכב. "אתה יודע, כשפאדי נלחם על חייו על שולחן הניתוחים, רחלי של עמיחי התקשרה אליי ואמרה לי משפט שנהוג להגיד אצל הדתיים שלכם - ישועת האל כהרף עין. כשפאדי חזר לעצמו היא סיפר שבתוך הערפל הדחוס שהיה בו היה רגע מכונן אחד ומיוחד שבו הוא קיבל את הדרייב להילחם, ואפילו אם הוא עבר תהליך ריפוי ארוך היה רגע שבו הוא הרגיש את ישועת אללה נוגעת בו. גם לך מחכה תהליך הסתגלות ארוך וכואב, אבל גם רגע מסוים שממנו ואילך הדברים ייעשו טובים יותר. זכור. ישועת האל כהרף עין."

היא אמרה ולא ידעה כמה מהר יתגשמו דבריה. אושרי יצא מהם וכשהיה בדרכו למושב הגיעה נקישת המלאכים שהגר הבטיחה לו. ליאור קרא לו שישוב לתל אביב וזימן אותו למסע חדש. תינוק קטן וחמוד הפך את חייו לקרוסלה מהירה שלא עוצרת.  

ביום השמיני, אחרו שמלו את הקטן, פתחו את המתנות. אושרי מצא שמרים הביאה חכה, כדי שלא ישכח.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...