אילוסטרציה. צילום: See-ming Lee, flickr.

 >  >  > 

למקסיקו וחזרה - פרק יב'

לבכות לך

"שלום אושרי."

אושרי הרים את עיניו, "משכית. מה את עושה כאן?"

"הבט במדים ואולי תבין."

"ראיתי. אבל ממה שאני זוכר היית מתמרדת שהיו מבקשים ממך להכין קפה. הדבר האחרון שהייתי מדמיין זה שתהיי דיילת."

"אתה רואה. אנשים משתנים."

הראל שב מהשירותים והתיישב במקומו, "הראל, הכר את משכית. מדריכת הצלפים מהיחידה שלי."

"נעים מאוד."

הדיילת הסתכלה לצדדים. "אם תמצאו משהו להתלונן עליו אוכל להעביר אתכם למחלקה הראשונה. יש שם מקום פנוי. רק אל תגידו שאני אמרתי."

אחרי שמשכית התרחקה מהם הראל קם אל הדייל הראשי ושאל אם יש מקום לכמה דקות כדי שיוכל למרוח משחה על הצלקות של החבר שלו. הוא צריך מקום מבודד כי צריך לחשוף את הצלקות והמראה לא משובב נפש. כצפוי, הדייל הביט בגברים שמולו והציע להם לעבור למחלקה הראשונה.

ירעם הרבה לבקר אותם עד ניתנה ההוראה להתכונן לנחיתה. אחרי שנחתו, אושרי והראל ניגשו לדלפק ההזמנות במלון הקבוע בשדה התעופה וביקשו את החדר שהוזמן. פקידת הקבלה התנצלה שאין חדרים, ואחרי שהמנהל שלה בחן את ההזמנה המודפסת שאושרה הוא ניסה למצוא פתרון לתקלה. משכית, ירעם ושאר צוות הטיסה התקרבו אל הדלפק. "מה קורה?"

"טיסת ההמשך שלנו בעוד שלושים שעות ויש תקלה עם ההזמנה של החדר שעשינו מהארץ."

ירעם הציע שילונו אצלו בחדר. "מה פתאום? לא רוצים להפריע לך."

"לא תפריעו. אם הצעתי זה בסדר. תנו לי לטפל בזה."

רחש של גיחוכים מרומזים עבר בין שאר אנשי הצוות לנוכח המשפט האחרון. "כן. תנו לו לטפל בכם."

כשהוריד את המדים הוא גם השיל מקולו את הטון העדין והמנומס ושב להיות הערס הישראלי המצוי. "אין עליך. איזה שחקן."

"מה לא עושים בשביל פרנסה ובשביל לראות עולם."

"מאיפה אתה?"

"במקור מירוחם. מאז השחרור אני בתל אביב." בלי להתייחס להימצאותם בחדר, הבחור פשט את כל בגדיו והלך עירום אל המקלחת. בצאתו מהמקלחת, עדיין עירום, מצא את אושרי והראל מתארגנים על המיטות המתקפלות שאנשי השירות הביאו. "אני יוצא. תרצו להצטרף אליי?"

"לא, תודה. נישאר באזור המלון."

אחרי כמה שעות נכנסו לחדר שני גברים. האור נדלק ואושרי והראל ראו את הטייס על ברכיו, מוצץ את הזין הענקי של ירעם וסופג באהבה את הסטירות שירעם הנחית על פרצופו. אחרי כמה דקות ירעם הרים את הטייס על רגליו והצמידו אל הקיר. הוא חשף את ישבנו, שם עליו קונדום וחדר אליו בכל הכוח. רצו או לא, המראות האלה עוררו אותם. הראל השמיע קול כדי להסב את תשומת לבם של השניים לכך שהם לא לבד. השניים סימנו להם להצטרף. אושרי והראל התקרבו אליהם בהיסוס. פיליפ קירב את פיו אליהם והם נסוגו. הם חמקו למקלחת. עמד להם בטירוף והם החליטו למלא את האמבטיה כדי להמשיך לבדם. ירעם נכנס למקלחת, "הטייס הלך. עשו לי מקום." ובלי להמתין לאישורם דחק את עצמו לקצף. "אני רוצה להרגיש את שניכם."

"זה לא יקרה."

"כי?"

"אנחנו זוג. אנחנו לא נוהגים לעשות דברים כאלה. מקודם כמעט עשינו טעות."

"שום טעות. אם נהניתם זו לא הייתה טעות."

"לא משנה. הדיון הפילוסופי הזה מיותר."

"אני מבין. אתם זוג. אתם עושים הכל ביחד. אתם צוברים חוויות משותפות. אבל, כשהנכדים שלכם ישאלו אתכם אם עשיתם דבל-פאקינג, מה תגידו להם? הייתה לנו הזדמנות אבל היינו פחדנים?"

"עשינו מה?"

"דאבל פאקינג. נכנסתם בו זמנית באותו חור של תחת."

"אתה לא נורמלי."

"אף פעם לא טענתי שאני כן."

כשעזבו את החדר לטיסת ההמשך, רשמו לעצמם אושרי והראל עוד הרפתקה שהם עשו ביחד. מאחור, בחדר במלון, השאירו מישהו עם חיוך רחב ועם הליכת ברווז.

לוקאס חיכה להם בשדה התעופה. האמיגוס נפלו זה על צווארו של זה. מביטים זה בזה. בוחנים את זה. אושרי התבונן מקרוב כי התקשה להאמין שהגבר שמולו הוא לוקאס הקטן. "זה אתה?"

"אני."

"קשה להאמין. גדלת קצת."

"קפריסין ישכנע אותך?"

את ימי ההתבגרות המינית שלהם הם העבירו יחד, מגלים את קסם האוננות, ללוקאס הקטן היה על העורלה כתם לידה שאושרי התעקש שהוא דומה לאי קפריסין. לוקאס הושיט ידו לרוכסן מכנסיו ופזל לעבר האורח לראות איך הוא מגיב. הראל חייך באדישות. אושרי המשיך, "קפריסין גם גדל כמוך או שנשאר גרגר תירס כמו פעם?"

"אין להם... להן תלונות."

זו הייתה פליטת פה מאוד טעונה, אבל אושרי דילג עליה. "וזה הראל."

לוקאס חיבק את האורח. "ברוך הבא."

החברות האמיצה שלהם החלה לפני המון שנים. אושרי נשלח להביא מתרזה, מוכרת הפרחים האלמנה, את הזרים לחג והסתער על שני בריונים שהציקו לבן שלה, לוקאס הקטן. אושרי שב הביתה עם פרח ניצול, עם גבעולים תלושים ועם פנס ליד העין. מאז, אפילו שהם לא למדו באותו בית ספר, העבירו שני המנודים החברתיים, הגמד והחודס (יהודה איש קריות), את שעות הפנאי שלהם יחד. תוך שניות הם נשאבו לימים שבהם ישבו על החומה של בית הקולנוע הישן ואכלו טורטיה של חוסה העיור ושתו קולה מזויפת.

"ומה אתה עושה היום?"

"סיימתי לימודי כלכלה והקומידה שלי."

"והמשפחה?" לוקאס סיפר שאחותו נחטפה בדרך מבית הספר על ידי סוחרי נשים ונמצאה ירויה בראשה ליד הגבול, שאמו מתה משברון לב, שאחיו הגדול מכהן בתפקיד בכיר בשגרירות של מקסיקו בהודו, ושאחיו השני סיים לימודי משפטים והסתנן לארגון של וסילי הסובייטי שהנהיג את הכנופיה שחטפה את אחותם. הוא נחשף ונהרג. בקרב היריות שהיה הוא הצליח לחסל את וסילי ועוד שניים מהעוזרים שלו.

"ואתה?"

אושרי סיפר לו ששירת בצבא הישראלי, שם הכיר את הראל.

"זוכר את אנה רמירז?"

"היפה? זו הסוערת עם הציצים הגדולים שסובבה את כל הבנים בשכונה שלכם?"

"הי. זו גרושתי, תן כבוד. היא האימא של הבנות שלי."

"ירית גבוה."

התחתנו, הביאו שתי בנות, התגרשו. "אנה קצינת משטרה היום וחיה עם בת זוג משלכם. הבנות שלי אצלן. תראו." לוקאס הראה להם בגאווה גדולה את הנשים שבחייו מדליקות נרות שבת.

"ביקרת כבר אצל ההורים שלך?"

"עוד לא. הם אפילו לא יודעים שאני כאן."

"עדיין כועס?"

לוקאס נזכר ביום ההוא שהיה בחדרו של אושרי ושמע את הוריו צועקים עליו במסדרון בעברית, ואיך, בתום הצעקות, אושרי נכנס לחדר ואמר ששולחים אותו לארץ ישראל, כדי להתרחק מהצרות שהרבה להסתבך בהן לאחרונה.

"כן. אבל לא מהסיבות שאתה חושב. אהבתי להיות בישראל. אהבתי לחיות עם סבא שלי, אבל בצבא, כשהכרתי את הראל וכשרציתי לשתף אותם באהבה שמצאתי, הם סירבו לקבל את זה. עדיין לא מגיע להם לפגוש אותו."

"ומה עם אחותך?"

"אתקשר אליה. אבל לא היום. מה השתנה בעירנו?"

"הרבה."

"מה אתה אומר. מחר תיקח יום חופש ונראה לחבר שלי איפה גדלתי"

"נעשה זאת. אבל בוא נשים קודם את הציוד שלכם בדירה"

לוקאס לא היה מוכן לשמוע על האפשרות שילכו למלון. מעל הקומידה היו דירות להשכרה. לוקאס התגורר באחת מהן. "שמתי אתכם בדירה הצמודה לדירה שלי."

אחרי שאכלו, עלו לנוח מהטיסה הארוכה. "איך זה לחזור לכאן אחרי כל כך הרבה זמן?"

"נחמד. אבל חשבתי שארגיש יותר בבית ולא, אני מרגיש כמו תייר."

"חבל. רציתי לראות אותך בנוף הילדות שלך. יש עדיין דברים שאני לא יודע עליך."

"מה למשל?"

"מה אהבת? איפה גדלת? מה הדברים שהפחידו אותך שהיית קטן? מי היו החברים שלך?"

"את החבר  היחידי שלי כבר הכרת ומה שהכי הפחיד אותי הוא ראול המשוגע שהיה מדבר אל הרמזורים בשכונה ויורק על אנשים. הוא בטח כבר זקן מאוד, או אפילו מת."

"זה קצת עצוב שבן אדם לא מרגיש בבית במקום שהוא בא ממנו."

"הבית זה המקום שיש לך בו אהבה, מאז שהכרתי אותך ואת המשפחה שלך ואת האנשים שהתחברנו אליהם הבית שלי הוא רפת קטנה במושב עתיק, חמולת אינדיאנים מחצי האי ערב, והחברים שאספנו בדרך." אושרי רכן מעל הראל ששכב על גבו ונישק אותו.

"מה בן אדם צריך יותר מזה?"

"שום דבר."

"בעצם יש עוד משהו שהוא צריך." אושרי שלח ידו למכנסיו של הראל וחילץ מתוכו אוצר יקר. הם השילו מעליהם את בגדיהם ושקעו באהבתם. נקישה בדלת. לוקאס לא המתין לתשובה והסתער פנימה. מראה הגברים העירומים המענגים זה את זה לחץ בתחתוניו.

"אומרים הצבא הישראלי יודע לעשות מלחמה. לפי מה שאני רואה גם אהבה הוא עושה לא רע."

"לך מכאן!" לוקאס עמד מעליהם וחייך, מרוצה מהמבוכה שקפצה עליהם. הראל קלט שלוקאס משתעשע בהם, קם מהמיטה והתקרב ללוקאס בהתרסה, כשהדגל בראש התורן. "יש עוד משהו שתרצה לדעת על הצבא הישראלי? או אולי להרגיש?"

לזה הוא לא היה מוכן. הוא הסתובב והסתלק. רגע אחרי הציץ מהדלת וגמגם, "שכחתי. התבלבלתי מהנוף. יש כאן אורחים שמחכים לכם."

הראל הפיל עצמו על המיטה ואושרי קלט אותו בחיבוק ובצחוק, "צריך לאשפז אותך."

"אתה מציע משחק תפקידים?"

אנה היפה הייתה יפה כאז. אושרי זיהה את שרה רוזנברג שלמדה איתו בבית ספר של יום ראשון והיא השתנתה מאוד. השמנמונת עם השיניים העקומות הפכה לאשה מטופחת, ואתן שני הבנות הקטנות, אווה ואיזבל. הסיפורים קלחו ומסתבר שאושרי שכולם הכירוהו בישראל כבחור שקול ומאופק, היה פרוע הרבה יותר ממה שהדמיון יכול להכיל. הוא שיחר אלי קרב ואגרופיו היו נכונים להלום כל מי שניסה לפגוע בו. הוא ידע לסדר עניינים ואת זה הוא עשה בהרבה כוח.

"זוכר את בילאל?"

הילד הסורי הג'ינג'י שהיה קורבן לשונאי השיער האדום. אלה לא העזו להתעסק עם אושרי שהפחיד, אז נטפלו לג'ינג'י השני שהיה מטרה נוחה למדיי. "מה איתו?"

"מנהל מחלקה במשרד התיירות שלנו, והוא ממונה על לואיס."

"אני מקווה שהצבע ירד מאז."

מי שהכיר את הסיפור צחק. ללואיס הייתה סבתא קצת  מסובבת וממנה שמע שג'ינג'ים הם ילדים של מכשפות. מכיוון שחשש מאושרי התמקד בלהציק לבילאל עד שלאושרי נמאס. הוא התנפל על לואיס, השכיבו על הארץ וריסס את השערות שלו בצבע אדום שלא ירד. באותו שבוע לואיס נאלץ לגלח את ראשו ואושרי הועלה, בפעם הראשונה, על מטוס לישראל כדי להרחיקו מצרות. הסיפורים קלחו.

"אושרי. אולי סוף-סוף תגלה לנו. האם אתה אחראי למה שקרה ביום ההולדת של קרל?"

קצת אחרי הבר-מצוה, אושרי היה מאוהב בקלאודיה. הם היו זוג עד שקרל התחיל להסתובב סביבה ולהרעיל אותה שיהודים זה עם מסריח. אחר כך הרחיק אותה מהחברותיה כי בני הילידים הם עם מטומטם, וליום ההולדת שלו הזמין רק מי שהחשיב לבני הגזע המשובח. כשהוא היכה בפינייאטה שלו היא נבקעה ועל ראשו נפלו גללים של כלבים ולשלשת ציפורים.

"שאלי את השאלה הזו אחרי תקופת ההתיישנות. בינתיים אני שומר על זכות השתיקה."

"חבל. אם היית מודה הייתי מנשקת אותך. אתה שוכח שאני רבע אינדיאנית."

"מה עם הדביל הזה?"

"בכלא. הונאת פונזי. מישהו מהשכונה שיצא עכשיו מהכלא, סיפר שקרל הוא הכלבה של פנחס רודנסקי שיושב על רצח. צחוק הגורל שהאנטישמי הזה מקבל כל לילה צינור של חודס (יהודה איש קריות, שם גנאי ליהודי)."

"פנחס רודנסקי? הוא לא למד איתנו בבית הספר של יום ראשון?" שרה הנהנה. אותו פנחס. הבן של הגבאי.

"את מי הוא רצח?"

"פקיד ממשל בכיר פדופיל שאנס את בת אחותו."

הבנות כבר התחילו בהצקת העייפות המוכרת וגם המבוגרים החלו לפהק. המפגש התפזר ואושרי והראל עלו לחדרם להמשיך את מה שהפסיקו קודם. בבוקר לוקאס השאיר להם פתק שצריך לדחות את הטיול כי הוא היה חייב לצאת לנסיעה לא מתוכננת. מה נעשה היום? נשרוף את הזמן כי מחר זה היום שלהם.

יום המחר הגיע. חשבו שיתרגשו יותר אבל הטקס בעירייה לא היה יותר מנחמד. אבל זה בסדר. ממילא היקרים להם, אלה שהם היו רוצים לחלוק איתם את שמחתם, נמצאים בצידו השני של כדור הארץ. בינתיים יש תעודת נישואין וטבעות זהות שקיבלו מאסתר. אחרי הטקס נסעו לעיירה ציורית קטנה ולקחו חדר במלון. אחרי שהתמקמו, אושרי אמר שילך למכולת לקנות כמה דברים, וכשהיה בתוכה שמע פיצוץ אדיר שהרעיד את המלון והפילו. אש תופת התלקחה ושרפה את המבנה. לרכב הכיבוי המצ'וקמק של העיירה לא היה שמץ סיכוי לנצח את האש. האש שככה רק כעבור כמה שעות. צוותי ההצלה מצאו גופות שהפכו לאפר. הידיעה הלמה ברקתו של אושרי. אהובו, בעלו, החבר הכי הטוב שהיה לו אי פעם – איננו.

קצר. קצר מידי. אושרי פסע לאחור, ניסה ללכוד את התמונה. ניסה למצוא רמז שאולי הראל ניצל. כוחות המשטרה סגרו את המקום ולא אפשרו לו להיכנס. אושרי סב לאחור והלך משם. הוא האיץ את צעדיו ורץ כאחוז כאמוק ללא שום מטרה או כיוון. רץ בין הבתים האפלים ובתוך סמטאות ללא שם. רץ ולא חדל. רץ עד שכשלו כוחותיו ונפל על פניו. הגוש שחנק את גרונו התפרץ החוצה ואושרי כבש את פניו בקרקע הגדושה מזוהמת העיר ובכה בכי גדול. זהו. תם סיפורם. מכאן ואילך אושרי יפסע לבדו, ינסה ללקט כמה שיותר מרסיסי האהבה הגדולה וקצרה שזכה לה ולמצוא כוח להמשיך הלאה לבד.

כשקם משם השמש כבר הנץ אך לא היה באורו כדי לנחם.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...