אילוסטרציה. צילום: torbakhopper, flickr.

 >  >  > 

ג'יימס - פרק ה'

המלצר נראה כמו זיון מעולה, אבל בבית חיכה לו הדבר האמיתי. הדבר שלא עזב את מוחו אפילו לדקה אחת כל היום.

ג'יימס היה בסופר. הוא קנה חלב, דגני שוקולד , קפה , סיגריות. הוא לא ידע מה עוד לקנות. שוקולד? גלידה? מה בנימין יאהב? שוב פיצה? הוא הלך על גלידת וניל עם פצפוצי שוקולד, אין יותר טוב מזה לקינוח. הוא שילם למוכרת, ויצא לחפש מסעדה. הוא נהג ברכבו והדליק רדיו. ג'יימס לא הבין במוזיקה, אבל השיר נשמע לו דווקא סבבה.  הוא חיפש מסעדה איטלקית. היו לא מעט מסעדות באזור, אבל אף אחת לא נראתה איטלקית במיוחד, או איכותית במיוחד. הוא התקדם צפונה בעיר. לבסוף החליט להחנות ברחוב מלא מסעדות, ולחפש ברגל. הוא צעד ברחוב. האוויר היה קר ונעים. הריחות מהמסעדות היו מזמינים. הוא נכנס למסעדה שנראתה יקרה מאוד.

"אפשר לעזור לך?"

מלצר צעיר, שיערו חום אגוז, בלורית מסורקת הצידה כמו איזה סקייטר בוי. יפה. חיוך רחב.

"אני רוצה משהו איטלקי. פסטה, משהו..."

המלצר הסתכל עליו בחיוך שובב. "אתה יושב, או לקחת?"

"לקחת. תביא לי תפריט בבקשה." הוסיף כשהמלצר חייך בלי בושה.

המלצר חזר, המבט הזימתי עדיין בעיניו. ג'יימס כבר לא חייך, אם כי כששילם על מה שבחר הרגיש תנודה במכנסיו. המלצר נגע בידיו. בום, הזין התנפח. ג'יימס חייך הפעם, הוא אפילו לא ידע על מה, ויצא מהמסעדה, שקית האוכל מולו על מנת להסתיר את החבילה התפוחה.

המלצר נראה כמו זיון מעולה, אבל בבית חיכה לו הדבר האמיתי. הדבר שלא עזב את מוחו אפילו לדקה אחת כל היום.

ג'יימס יכל להסתדר על דגנים בבוקר, שווארמה בצהריים  ופיצה בערב במשך חודשים בלי להשתעמם. הוא לא השמין לעולם, וכמעט אף פעם לא חש צורך לגוון את התפריט, אבל כל היום הוא חשב בקדחתנות מה להביא שישמח את הנער. הוא הניח שהנער מת משעמום בכל הימים הבודדים האלה בדירה. בדיוק כשהמוח שלו תפס תאוצה במחשבה מה יכול להעביר את הזמן לנער בשלהי גיל העשרה, התנגש מבטו בחנות מסוימת, ורעיון נהדר התגבש במוחו.

הבית היה שקט לחלוטין. משום מה זה הפתיע אותו. הוא נכנס פנימה, הניח את שקית  האוכל על השולחן והלך לחדר השינה. בנימין  היה שרוע על המיטה ובהה בתקרה. כשג'יימס נכנס הוא הפנה את פניו לכיוון הדלת.

"היי." אמר ג'יימס. דממה. העיניים הירוקות חסרות הבעה. "היי, יש אוכל."

דממה.

ג'יימס שאף אוויר דרך אפו, והלך לסדר את האוכל בצלחות. בראשו עבר שמוזיקה בטח היתה מתאימה. אבל זה מוגזם. הוא לא היה יודע איך. האוכל היה בצלחות. הנער עדיין היה בחדר. הוא הלך בחזרה לחדר השינה. בנימין  שכב על גבו, בטנו הרזה חשופה מתחת לחולצה שלבש, רגליו פשוקות.

"בוא."

העיניים הירוקות שלו היו בלתי מפוענחות, פניו חתומים, ושפתיו לא נעו כלל. הן היו כמו קבועות במקומן בצורה שגרמה לג'יימס לתהות שמא צריך להמציא מונח חזק יותר מ"לא זז". פועל כלשהו.

הנער קם לאט מהמיטה, והלך אחריו. ג'יימס היה מודע מאוד לגופו ולתנועותיו כשהתיישב, כמו היה על במה מול אנשים.

הוא היסס קלות לפני שהתחיל לאכול, תוהה אם להגיד בתאבון, אבל באותו רגע  בנימין  פשוט  התחיל לאכול, עיניו מושפלות לצלחת, והוא בלע את מילותיו והתחיל לאכול גם הוא. האוכל היה טעים ביותר. ג'יימס הביט בנער אוכל, וקיווה שטעים לו. המתבגר שתק ופשוט אכל ואכל. כשסיים הוא קם, לקח את צלחתו לכיור , שטף אותה, והלך לחדר בלי להגיד מילה.  ג'יימס הרגיש מועקה לא מוסברת, שמנעה ממנו להמשיך לאכול. הוא הוריד צלחתו מהשולחן, לקח את השקית השניה ונכנס לחדר. הנער שכב בדיוק כמו ששכב כשהגיע. ג'יימס התגבר על הדחף לשים את ידו בין רגליו, והתיישב לצידו.

הצעיר  השאיר את עיניו מכוונות לתקרה, ג'יימס אמר, "המממ... הנה מתנה."

משפט דבילי. הוא תכנן משהו כמו - אני יודע שמשעמם לך, ואני רוצה לתת לך את המתנה הזאת שיהיה לך סבבה בבית. הוא הושיט לנער את השקית, התרגשות מתערבלת בבטנו.

הנער הושיט את ידיו קדימה, ולקחת את החבילה. ניכר בו שגם הוא מתרגש למרות ששפתיו נותרו חתומות. הוא לא נראה כאילו קיבל מתנות רבות בחייו.

הוא קילף את נייר העטיפה.

 מארז חגיגי של כל עשר העונות של הסדרה "חברים".

הוא הרים את מבטו, עיניו פעורות לרווחה, ואפילו פיו נפער קצת.

ג'יימס חייך בשביעות רצון. הנער אהב את המתנה. זה ניכר בנשימותיו, ובכפור שסר מעיניו.

"תודה." אמר, נשמתו מואצת קלות.

"מכיר 'חברים?'"

הנהון.

"יודע להשתמש בדי. וי. די.?"

הנהון.

"רוצה ללכת לשים?"

הנהון. "כן."

"יאללה. ויש עוד אוכל אם בא לך לאכול תוך כדי."

הנער קפץ מהמיטה ופחות או יותר רץ לדי. וי. די.

ג'יימס  נשכב אחורה במיטה, ושפשף את איברו מבעד לג'ינס בתנועות ארוכות, מתענג על הזרמים שהפעולה שלחה במורד רגליו. לא בער לו במיוחד לראות סדרת טלויזיה. הוא רצה מאוד שהנער ימצוץ לו, אבל רצה גם מאוד לראות אם הנער יבוא אליו מרצונו אם הוא לא יבוא אל הנער. הוא רצה לישון, אבל ידע שאין הרבה סיכוי להרדם בלי לגמור. הוא נאנח וקם לאונן בשירותים.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...