smoke
smoke. צילום: Dominik Martin, Unsplash.

 >  > 

אבולוציה : הכלב של המועצה - פרק ה' ואחרון

חופש

התעוררת אחרי שקיעת השמש, כי לא שמעת את הצליל המוכר של ההודעה. לקחת את המכשיר והבטת בו בחשד. 'אולי נגמרה הסוללה?' לחצת על מספר כפתורים וראית שהוא תקין. 'משהו לא בסדר.' קמת והתחלת להתארגן בצורה מכאנית. החלטת להגיע למפקדה ולבדוק מה פשר העניין. חדר התדרוכים היה ריק, לכן ניגשת למשרדו של סטפן.

"מה העניין?" שאלת בלי הקדמות.

"היי, למה אתה פה?" האיש נראה מופתע.

"סטפן," לא היה לך כוח למשחקים. מאז אותו לילה בו כמעט תקפת אותו, הוא עלה לך על העצבים יותר ויותר. ידע שקרב יום בו חייו יבואו אל קיצם, אבל הלילה רצית את תשובות יותר מהדם.

"לא קיבלתי משימה עבורך הערב." הוא משך בכתפיו.

היית מול דלת משרדו של בולדוג תוך פחות מחמש דקות. נכנסת בלי הזמנה וראית את האיש השנוא עליך יושב במקומו הקבוע. "אה, שון. ערב טוב."

"מה פשר העניין?"

"אולי תשב?" הזקן אף פעם לא ויתר על השאלה. אחרי שלא זזת ממקומך הוא הנהן. "אנטוניו היה אצלי. אמר שאתה לא כלב ודרש ממני לשחרר אותך."

משהו זע בקרבך. "כמובן שלא יכולתי להיענות לדרישות שלו." המשיך הזקן.

הרגשת שהמשהו הזה בך מת בייסורים. ואז הבנת שזאת הייתה התקווה. מיד אחרי זה הבנת שבולנסקי ראה את זה גם וקיללת את עצמך על טיפשותך. ברור שהוא אף פעם לא ייתן לך ללכת. היית רכוש יקר מדי בשביל להיפרד ממננו.

"אבל החלטתי לתת לך קצת חופש. בכל זאת שירת כאן זמן די ארוך."

'כן,' חשבת במרירות 'מאתים ושמונה שנים זה פרק זמן ארוך למדי.'

"חופש." טעמת את המילה בהססנות. "כמה אני אצטרך לשלם עליו?"

כשבולדוג חייך, ידעת שפגעת בול. "למדת שלכל דבר יש מחיר."

"היה לי מורה מעולה."

"תודה, אני מניח." חיוכו דעך מעט. יכול להיות שאלה היו רגשות האשם על כך שרימה אותך כשהיית צעיר ומטורף מכאב. אבל יכול להיות שזאת הייתה פשוט העייפות מלסבול אותך במשך כל השנים האלה.  "כמות המשימות שלך תרד בחצי. בתמורה אתה תיענה לבקשתו של הבן שלי."

"לא." ענית מיד. "העסקה הזאת לא מקובלת עלי."

"אני נותן לך זמן לחשוב על זה עד סוף השבוע. עד אז אתה בחופשה."

"התשובה היא לא." נהמת. אבל בולנסקי כבר הוריד את עיניו לניירות שמולו.

חזרת הביתה ופסעת במרחב המוגבל של הסלון שלך בחוסר שקט. בסוף החלטת שזה מטופש וניגשת אל החלון, מדליק סיגריה ומנסה לשאוב נחמה מהמרירות על לשונך. חופש. מה עושים איתו? כבר שכחת איך הוא נראה.

'אולי אלך לרוברט.' עברה אצלך המחשבה, אבל ביטלת אותה מיד. 'יותר מדי תשומת לב, והוא עוד יחליט שאכפת לי.'

ניגשת אל המקרר והוצאת מנה של דם. הנוזל הקר הכה בפיך, מגעיל וטעים בו זמנית. בכלל לא כמו הדם שאמא הייתה נוהגת להביא לך. 'אמא'. לקחת את המפתחות של האוטו ויצאת מהבית. 'אולי היא תוכל לענות על כמה מהשאלות שלי.'

***

כל הדרך התפללת שהיא תהיה בבית. היא לא הייתה, אבל אנטוניו כן. "כבר שכחתי שאתה גר כאן." הודית כשהוא פתח את הדלת.

"שלום גם לך." הוא זז הצידה כדי לאפשר לך להיכנס.

"מתי אמא חוזרת?" ליטפת בחטף את החתול שהתחכך ברגלך. הפעם זה היה מיינקון. אמך תמיד התלוננה על העובדה שהחיות האלה מתות מהר מדי. 'כשאתה ערפד, כולם מתים מהר מדי.' חשבת היסח דעת.

"אתה לא מתכוון להודות לי?" אנטוניו תקף אותך עם שאלה משלו. התעלמת ממנו, הדירה הזאת הייתה מלאה ביותר מדי זיכרונות לא נעימים שלא ידעת לאן לברוח מהם. יצאת אל המרפסת, מנסה להשתחרר מהמחנק שאחז בגרונך. התכוונת לחכות בדממה עד שאמא שלך תגיע. "ועכשיו אתה אפילו לא מואיל בטובך לדבר עם זה שנתן לך קצת חופש?"

"ומה אני אמור לעשות עם החופש הזה?" הסתובבת אליו בזעם. 'הינה הלכו התוכניות להמתין בשקט'.

"לא זה מה שרצית?" הוא בהה בך בהפתעה.

לא ידעת מה לענות. נשענת לאחור על המעקה והבטת בשמיים השחורים. "מאז גיל עשרים אני עובד במפקדה." מצאת את עצמך אומר. "יותר ממאתיים שנה. כמעט שבעים אלף משימות. ללא יום חופש אחד. מה אני יודע על חופש?"

הורדת את מבטך אל הבחור המשותק שעמד מולך. ידעת שהוא קורא במבטך חיה שהייתה לכודה יותר מדי זמן ושהכלוב הפך לכל עולמה. כן, רצית חופש, אבל הוא היה בשבילך בגדר חלום שלא יכול להתגשם, לכן לא טרחת לחשוב מה לעשות איתו.

אנטוניו עשה צעד קדימה. לא יכולת לנחש מה הוא רצה לעשות. וגם לא עמדת לגלות, כי ברגע זה דלת הכניסה נפתחה ואמך נכנסה הביתה. לא ראית אותה שנים, אבל היא לא השתנתה בכלל. היא עדיין לא דמתה לך כלל, למרות שהייתה אמך הביולוגית. היא הייתה דוגמא לערפדית קלאסית. עור חיוור, עצמות לחיים גבוהות, עיניים כחולות גדולות ושער חלק שזרם במורד גבה כמו מפל מים שחורים. האיפור והלבוש הגותי השלימו את המראה הדרמטי. "שון." ההפתעה בקולה הייתה מעט מזויפת. אולי בגלל העובדה שהיא הרגישה בנוכחותך עוד לפני שנכנסה לבניין. "איך זה שהחלטת לבקר את אמך הזקנה?"

"קיבלתי חופשה."

"באמת?" גבותיה טיפסו למעלה, הפעם בהפתעה כנה. "האם הבולדוג מאבד את האחיזה שלו?"

"שרלוטה, גם את נדבקת בכינוי הגרוע הזה?" אנטוניו לא הצליח להתאפק.

האישה לא הגיבה לקולו המוטרד. במקום זה היא הרימה את החתול הענק על זרועותיה כדי להביע את אהבתה אליו, משאירה את שני הגברים לבהות בה ברגשות מעורבים.

"היא זאת שהמציאה אותו." ציינת את העובדה המשעשעת. הצעיר הביט בך בהפתעה, אבל ההפתעה שלו לא עניינה אותך. רצית לדעת משהו אחר.

"למה לא סיפרת לאנטוניו על תקופת ההתבגרות?"

זה גרם לאישה לשחרר את החתול מידיה ולגשת לבנה החורג. עקבת בעניין איך היא הניחה את כף ידה על מצחו, איך היא בדקה את הדופק ואת האישונים. היא עשתה את כל הדברים שבנות האנוש עושות כדי לבדוק אם הילד שלהן חולה. 'אז גם בפניה הוא לא מוריד את ההגנות שלו. מעניין.'

"אבל זה עוד מוקדם מדי, אתה רק בן שבע-עשרה." היא אמרה, נרגעת מעט כשלא הרגישה את הקדחת. "חוץ מזה, אני לא רואה שום סימנים."

"אמא," אנטוניו לקח את ידיה בשלו והרחיק אותן מפניו. "הכל בסדר. זה כבר עבר. שון עזר לי."

ברגע זה התחרטת על כך שבכלל העלאת את הנושא. תקעת את מבטך מחוץ לחלון, ידיך השלובות התהדקו כך שיכולת לשמוע את שריריך נרמסים ואת עצמותיך מוחות על הטיפול. ידעת שאין טעם לפתוח את הפה ולמחות. הנזק כבר נעשה ולא רצית לקבור את עצמך עמוק יותר. הדממה המתוחה שהשתררה בחדר הופרה על-ידי גרגור החתול שמצא לעצמו פינה נוחה על הספה. "אתה מדבר על שון?" ההפתעה בקולה רק גרמה לך לחרוק שניים. "האגואיסט הזה שברח מהבית בגיל ארבע-עשרה ומאז אני שומעת ממנו פעם בכמה עשורים? סלח לי אם אני מתקשה להאמין."

אנטוניו פתח את פיו בשביל להסביר או אולי כדי להגן עליך, אבל באותו הרגע הנייד של שרלוטה צלצל והיא ענתה בזריזות לא אופיינית. "אה, אמיל..." היא השתתקה כשהעובד שלה מיהר לקטוע אותה ולהסביר את סיבת הצלצול. "בסדר, אני תכף מגיעה." היא ניתקה. "טוב ילדים, אני חייבת לעזוב אתכם כרגע. כמה ערפדים החליטו שהפאב שלי הוא מקום טוב לברור מעמדות." היא נעלה את נעלי העקב שלה ולקחה את תיקה בידה כמתכוננת לפגישת עסקים ולא לקטטה. היא נעצרה בדלת. "שון, אם אתה הולך להישאר כאן הלילה, הספה לשרותך."

"הוא יישן בחדר שלי." אנטוניו כנראה התחרט על התפרצותו ברגע שעינייך ועיני אמך נתקעו בו. שלה בהפתעה ושלך בזעם. נראה שאחרי כל החודשים האלה הילד עדיין לא למד. או שלמד ועשה את זה בכוונה.

"אני מבינה." חיוך שטני נמתח על שפתיה של האישה. " מהסיבות הברורות לא חשבתי שיגיע היום ששני הילדים שלי יביאו בנות זוג הביתה, אבל קיוויתי שלפחות יביאו בן זוג. עכשיו גם זה לא הולך לקרות."

עצמת את עינייך, מאחל לעצמך להתעורר מהסיוט הזה כמה שיותר מהר. לא היית צריך לחזור לכאן כל עוד אנטוניו בחיים. אבל את הנעשה אין להשיב. על טעויות משלמים ומי יודע את זה אם לא אתה. "בכל מקרה, תיהנו." היא קרצה. "יש מנות דם במקרר. רק אל תגעו ב-A שלילי. אתם יודעים כמה אני אוהבת אותו." היא שוב הסתובבה לכיוון היציאה, אבל נעצרה. "אה, ותאכילו את מיץ. אחרת הוא לא יניח לכם."

לאחר שדמותה נעלמה מהעין, נשמת לרווחה ופנית אל הספה. הרעב שלך ישב במרכז הבטן, לא נותן לשכוח את העובדה שלא אכלת ארוחה נורמאלית כבר יומיים, אבל לא היה לך תיאבון. תכננת לישון את היום הזה וברגע שקרני השמש האחרונות ייעלמו באופק, להיעלם מהבית הזה לעוד שלושים שנה לפחות. התוכניות שלך הופרו כשידו של אנטוניו נחה על כתפך. "בוא איתי."

"לא." התנערת ממנו.

"היא במילא כבר יודעת."

"היא לא יודעת דבר." התרסת, סבלנותך עומדת לפקוע. "וגם אם הייתה יודעת, זה לא היה משנה."

"זה לא בגלל הסקס. היית מת לזיין אותי. יותר מזה, אני רוצה שתעשה את זה. אז מה הבעיה שלך?" שמעת את קוצר הרוח בקולו. כן, גם הסבלנות שלו הייתה על הקצה.

"הבעיה שלי היא שאני שונא אותך." שוב חזרתם לאותה שיחה על הגג.

"למה?" משום מה הוא נראה שבור. אולי הוא ציפה שהתשובה תשתנה.

יכולת הגיד לו את האמת. יכולת להגיד שהקרבה הביולוגית שלו לבולדוג הופכת גם את אנטוניו לאיום פוטנציאלי. ידעת שבדך-כלל התפוח לא נופל רחוק מהעץ ושהבן יכול לרשת מאביו את היכולת המופלאה לרמות אותך בקלות, אבל התשובה הזאת לא תשיג לך שום יתרון. רצית להרוויח משהו, לכן אמרת, "כי בכל הזמן הזה שמרת את עצמך מאחורי מסך בלתי חדיר. לא ביטלת את היכולת שלך בנוכחותי אפילו פעם אחת." עינייך טיילו על פניו, מנסות לדלות רמזים למה שעובר לו בראש. הצעיר נראה חיוור, מהסס, מנסה להגיע לכלל החלטה כלשהי. "בזמן שאני חשוף בפנייך יותר מאשר בפני כל אחד אחר, אתה תמיד שומר על מרווח בטחון. מצטער שזה לא משרה אווירה של אמון." לחצת. מקווה שהוא ישבר.

"בסדר." אמר לאחר עוד מספר שניות מתוחות, ראשו נתלה בתבוסה. "אני אתן לך הצצה פנימה." ולפתע כל המסכים נעלמו.

מה שקידם את פנייך היה יותר מסתם פעימות לב, ריח זיעה ונשימה מואצת. הרגשת את עצמך נשאב לתוך מערבולת רגשות שגעשה בתוכו. הנתונים היו כל-כך רבים שלא ידעת במה להתמקד קודם. לאחר כדקה התחלת להבין, אבל התקשית להאמין. הבטת באנטוניו בחשדנות, מנסה לאתר הונאה, אבל לא הצלחת להבחין באחת זאת.

"טוני." קראת וראית את הרעד שעבר בו. פעימות ליבו הואצו ונשמתו נתקעה איפשהו בדרך החוצה. עשית צעד לכיוונו והוא התכווץ במקומו כמצפה למכה. כן, עכשיו הבנת בדיוק למה הוא שמר את עצמו מאחורי קיר פלדה. הוא רצה לקבל עליך שליטה מבלי שתדע שהשולט פה הוא אתה, ורק אתה. התפוח אכן לא נפל רחוק מהעץ, אבל הוא היה עדיין ירוק. עדיין לא בשל למשחקים כאלה. "טוני." קראת שוב, קולך לא עולה על לחישה. לקחת את סנטרו והרמת את פניו לשלך. "אתה משהו נדיר."

"בבקשה, אל תשחק בי." זאת הייתה יבבה מתרפסת. בדיוק איך שרצית שהוא ישמע. רק שלשמוע אותה לא גרם לך לסיפוק כלל.

"אתה מיוחד, אבל אתה גם צעיר מדי." קבעת עובדות. "לפעמים השליטה העצמית שלך יכולה להתחרות בערפדים מדרגה שתיים. אבל חוסר הניסיון שלך גורם לך לעשות שטויות. אף פעם אל תוריד את ההגנות שלך. במיוחד לא בפני מי שיכול לנצל את זה."

הוא עצם את עיניו, יודע בדיוק על מה אתה מדבר. רימית אותו. גרמת לו להיחשף ובכך לאבד את היתרון שהיה לו עליך. עכשיו יכולת לקבל הכל. יכולת ללכת לבולדוג ולדרוש ממנו לשחרר אותך. יכולת לקבל מעמד של חסינות ולעשות את כל מה שעולה על רוחך מבלי לחשוש שהמועצה תרצה לצוד אותך. יכולת לקבל חופש. הבעיה הייתה בכך שלא רצית את כל זה. רצית את הצעיר שעמד מולך והפגין כלפיך אמון אינסופי. הוא היה כלי משחק בידיו של הבולדוג, בדיוק כפי שאתה היית, אבל שניכם הייתם כלי משחק על אותו הלוח ובאותו הצבע. אז למה לנסות לשבור בן ברית שיכול להפוך עם הזמן לערפד מדרגה שתיים, כשאפשר לאחד כוחות ולנסות לשבור את זה שקובע את החוקים. הקולר שלך נפל ומבחינתך ימיה של המועצה היו ספורים. החלטת שהגיע הזמן לגייס את אריק ולחזור על המתקפה בה נכשלת בשנת 2399. כששפתיך נצמדו לשפתיו של השותף שלך, ידעת שיהיה לך את שיתוף הפעולה המלא שלו. 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...