smoke
smoke. צילום: Dominik Martin, Unsplash.

 >  > 

אבולוציה : הכלב של המועצה - פרק ד'

חוזה עם תוקף נצח

עברו שלושה חודשים מאז שפגשת את אנטוניו לראשונה. חשדת שהוא הסיבה לכך שבולנסקי לא שלח אותך למשימת התאבדות אחרי שגילית את האמת על דרגות הערפדים. היית מוכן להישבע שמאז שהוא הפך לשותף שלך התגובות של המועצה כלפיך נהיו מתונות יותר, דבר שהוריד ממך לחוץ תמידי שלא היית מודע לו.

אחרי שלמדת לא להכניס את עצמך למצבים בהם החיה שבך הייתה מנסה לממש את רצונה להשכיב את השותף שלך, כמעט והתחלת ליהנות מנוכחותו המתמדת לצידך. כמובן שמדי פעם אנטוניו היה מוציא אותך מדעתך, אבל המקרים האלה היו במגמת ירידה והייתה בך תקווה שעוד מספר חודשים תוכל לקרוא אותו מספיק טוב כדי לא להיכנס למלכודות שהיה מניח לך. לא תיארת לעצמך שזה יקרה הרבה יותר מהר.

***

"שון!" הצעקה נשמעה בכל המסדרון. לא ראית את הגבר הזה די הרבה זמן ונוכחת לדעת שנוכחותו חסרה לך, לכן המתנת בסבלנות עד שהערפד נמוך הקומה וזהוב השער, הדביק אותך. הוא היה חלק מצוות של ארבעה מחסלים שקיבלו משימה של חצי שנה בנפאל וחזר לתפקוד סדיר רק הלילה.

"אתה נראה לא משהו, יום קשה?" האיש חייך. "ואו! אני רואה שרכשת לך חיית שעשועים."

ריסנת את אנטוניו עם יד על הזרוע מתוך הרגל.

"רוברט," סקרת את הגבר מכף רגל ועד ראש. "לא השתנית בכלל."

"זאת מחמאה?" טון קולו היה מרמז.

"אולי." לא התאפקת. הרגשת איך ידו של אנטוניו מקשיחה תחת ידך והידקת את אחיזתך.

"היה מאוד בודד בנפאל בלעדיך."

"אז כנראה שהגיע הזמן לארח לך לחברה."

"מחר אחרי המשימה?" קפץ רוברט על המציאה.

"אצלך." חתמת את העסקה. חיוכו היה יכול להיחשב לבוטה, אם היה מופנה לעברו של בן אנוש. אצלך הוא רק גרר חיוך דומה. רוברט המשיך בדרכו ואתה הרגשת את מבטו של השותף שלך שורף את צד פניך. "בוא, איבדנו זמן." משכת אותו לעבר חדר התדרוכים.

"מי זה היה?"

"חבר."

"הוא לא מוצא חן בעיניי."

"מזל שדעתך לא מעניינת אותי."

***

זה היה אזור מרוחק של שכונות בתים פרטיים. המפקדה סיפקה לכם רכב כדי שתוכלו להגיע לשם מבלי לבזבז אנרגיה מיותרת. אנטוניו החנה את הסיטרואן השחורה שני רחובות מהכתובת אותה נתן לכם סטפן. "למה אתה מתעקש תמיד שאני אנהג?" השותף שלך פנה אליך.

"כי אין לי רישיון." התרסת לעומתו. אחרי שהוא נתן בך מבט ספקני משכת בכתפיך. "זה משעמם." וזה אכן היה. אחרי יותר ממאתיים שנה של נסיעה במכוניות שונות ומשונות העסק נמאס עליך ועכשיו, כשיכולת לזרוק את המלאכה על מישהו אחר, לא חשבת פעמיים.

"אתה מוזר."

"ואתה צעיר."

החלפתם מחוות נימוסים רגילות. יצאתם מהרכב ועברתם לאסטרטגיה מתורגלת של פיתיון וחיפוי. אתה היית חושף את נוכחותך ומברר את מצב העניינים בשטח בזמן שאנטוניו נשאר חבוי בצללים והמתין לסימן בשביל להיכנס לפעולה אם יהיה צורך בכך. בהתחלה הצעיר לא אהב את הרעיון, אבל מהר מאוד הבין שלא היה בכוונתך לנסות להגן עליו או לעשות את כל העבודה בעצמך. מאז השיטה הזאת עבדה כמו שעון שוויצרי.

התקדמת לעבר הבניין הנטוש בקצה הרחוב. החלונות והדלת היו מוגפים ונראה שרגלו של יצור חי לא דרכה בבית הזה שנים. ידעת שזאת הייתה אחיזת עיניים. הרגשת את נוכחותם של שלושה ערפדים מדרגה אפס-שש באזור. מספרם של הערפדים תאם לתיאור המשימה, אבל זה לא העלה לך את המצב רוח. כשהתקרבת למבנה, אפשרת להם להרגיש את נוכחותך מתוך ניסיון לפתות אותם לצאת ממקום מחבואם ולהתעמת איתך בשטח פתוח יותר. אחרי מספר רגעים אחד מהם יצא מדלת צדדית של הבית. שערו היה מעט פרוע ועיניו הבריקו עם רצון להרוג. לא תכננת לאפשר לו להשיג את מבוקשו ולכן התכוננת להיכנס לפעולה.

"במקומך לא הייתי עושה את זה." אמר הערפד בקל גרוני. "אתה במיעוט פה..." לא נתת למטורף לסיים את המשפט לפני שתקפת. בגלל הרגנרציה המהירה של הערפדים הדרך המהירה להרוג אותם הייתה בעריפת ראש, לכן כיוונת את החרב לצווארו. הבעיה היחידה הייתה בכך שבאותו הרגע שני האחרים פרצו מהבית, מסכלים את המתקפה שלך בחרבות שלופות. "תתכונן למות." נהם אחד מהם.

לא בזבזת את האוויר על דיבורים מיותרים. קפצת לאחור, מונע מהם להקיף אותך. ניסית לבוא אליהם מהצד, אבל הם ולא אפשרו לך להתקרב בשביל להנחית מכה. זה חזר על עצמו מספר פעמים עד שהם תקפו. הם היו קבוצה חזקה ומאומנת ואחרי מספר רגעים הצליחו לפרוץ את ההגנות שלך. ידעת שהמכה הולכת לבוא ולא תוכל לעצור אותה, אבל יכולת להשתמש בקרבה של הערפד התוקף כדי להפעיל את היכולת שלך. כאב פילח את צד גופך כשהחרב חתכה בבשרך, אבל התעלמת מזה ותפשת את ראשו של התוקף באחת מידייך. לאחר שבריר שנייה הבעת הטרוף נמחקה מפניו והנשק נפל מידיו. חמקת מהמתקפה של חבריו שהמשיכו לתקוף מבלי לשים לב לשותפם המהופנט.

כמעט ויכולת לדמיין את אנטוניו זע במקומו בחוסר שקט. כל פעם שהיית נפגע במשימה, היית צריך להקשיב לנזיפות על חוסר זהירות מפי השותף הדואג שלך. כנראה שגם הלילה זה יהיה בלתי נמנע, לכן שלחת גל אנרגיה לכיוונו, מזמין אותו להצטרף לקרב. ארבע שניות מאוחר יותר שתי גופות נחו על הקרקע ואנטוניו מחה את חרבו על חולצתו של אחד מהם.

"למה לא קראת לי על ההתחלה." התלונן. "היינו חוסכים את הפציעה שלך."

"אני באמת צריך לענות על זה או שזאת רק התבכיינות רטורית?" ציפית מראש להתקפה שבאה והצליל המתכתי שנשמע באוויר כשחרבותיכם נפגשו היה מוכר. הצעיר תקף עוד מספר פעמים בחצי כוח ואז וויתר כשצוות הניקיון הגיע. הוא פנה ממך וערף את ראשו של הירוד המהופנט כלאחר יד. 'הלילה הוא תוקפני מהרגיל. מעניין.'  בחרת לנצל את חוסר הערנות שלו כדי לחמוק משם בלעדיו.

***

נכנסת לדירה של רוברט, כי הדלת הייתה לא נעולה. "כבר חשבתי שתבריז לי." העיר.
"ככה אתה מכיר אותי?" פסעת לעבר חדר השינה, ממנו בקע הקול.

רוברט היה שרוע על המיטה. ניחשת שמתחת לשמיכה גופו ערום גמרי. "הייתי רוצה להרגיש מבט כזה לעיתים קרובות יותר." הוא ליטף את האגו שלך.

"אני אחשוב על זה." התקרבת אל המיטה, בעודך מתפשט. מבטו הרעב עשה לך רק טוב. הוא לא אמר דבר על צד גופך המשוסע והמחלים לאיטו. 'סוף סוף מישהו שיודע את מקומו.' חשבת בהקלה.

"איך הייתי מת לזיין אותך."

'או שלא.' "תשכח מזה" נפנפת אותו.

"למה אני תמיד זה שמקבל?"

ברגע זה החלטת שהוא יותר גרוע מהשותף שלך. 'לפחות ההתבכיינות של אנטוניו מוצדקת'.

"תסתובב." אמרת בקוצר רוח מבלי לענות לשאלתו. עדיין היית חרמן, אבל הוא הוציא לך את כל המצב רוח. רוברט הסתובב בצייתנות על הבטן, כך שישבנו בלט ונאנח בתסכול.

"אם אתה חושב שאתה עושה לי טובה, אני פשוט אלך." הערת כדרך אגב. ראית את כתפיו מקשיחות. הוא ייבב התנצלות וקבר את פניו בכרית, חושף את העורף שלו. שניכם ידעתם שהלילה הזה יהיה כואב עבורו ושמחר הוא לא יגיע למפקדה.

***

"לאיפה נעלמת אתמול?" קולו העצבני של אנטוניו ברך אותך כשנכנסת למפקדה.

"אני לא זוכר שאני חייב לך הסברים."

"היית אצלו." הבחור נשמע כאילו הוא מנסה להאשים אותך בפשע נגד האנושות וזה גרם לך לרצות לצחוק.

"כן. הייתי אצלו." לא ראית סיבה לשקר. הסטירה שקיבלת צלצלה ברחבי אולם הכניסה למספר שניות וכל העיניים הופנו אליכם. המכה לא כאבה, אבל הייתה טעונה ברגש. אפילו אם רצית, שכחת לכעוס. הבטת באנטוניו, מנסה לפתור את פאזל הרגשות שהיו על פניו. ואז זה הכה בך. "אתה מקנא." אמרת בהשתהות.

פניו של הבחור האדימו כאילו נתפש על חם והוא הפנה את מבטו, מרשיע את עצמו מעל לכל ספק. "למה אתה מוכן לזיין אותו ולא אותי?"

"לא כאן." סקרת את האולם, מבחין בכך שמספר מבטים חטטניים עדיין היו נעוצים בכם.

"למה איתו?" דרש שוב, אבל אתה כבר התקדמת לכיוון חדר המבצעים. אחרי שקיבלתם את משימת החיסול שלכם ועברתם בנשקייה כדי לאסוף את הציוד, יצאתם אל העיר.

"תענה לי!" אנטוניו התפרץ ברגע שעליתם על גג אחד הבניינים. ידעת שהמשימה עומדת בסכנה אם העניין לא יטופל.

"אני לא מעוניין בך." הנחתת את המהלומה.

"אבל... אבל אמרת שאתה..."

"כן. הטורף שבי מוצא אותך מאוד אטרקטיבי. אבל הוא רק חלק ממני. החלק האחר לא סובל אותך." הרגשת שזה היה יותר מדי לפעם אחת, אבל לא ידעת איך להסביר את עצמך בעדינות ובשלבים. "אתה מאיים על החופש שלי ואני לא אוהב את זה." נמנעת מלהוסיף שסקס מתוך רחמים לא מושך אותך.
"למה אתה כל-כך מסובב על החופש שלך?"

"כי בולדוג הפך אותי לכלב שמירה היושב על שרשרת קצרה מדי. לכן אני לא מוכן להקריב את מעט החופש שנשאר לי."

"מתי החוזה שלך איתו מסתיים?"

"אף פעם."

"מה..." קולו הסגיר את ההפתעה שלו. "זה לא יכול להיות. לכל חוזה עם המפקדה יש תוקף."

"כן. והתוקף של החוזה הזה הוא נצח." לא הצלחת לגרש את המרירות מקולך. "עכשיו, אם מצאת את כל התשובות לשאלות שלך, אנחנו צריכים להתקדם."

הצעיר נראה לא מסופק, אבל אחרי הלילה בו פגשת את אריק, השותף שלך לא ניסה לעצור בך מלבצע את המשימות שלך. לכן עקב אחריך בדממה.

***

כשהגעתם לצריפים שהיו בקרבת הנמל, איתרת במהירות את הערפד מדרגה אפס-חמש באחד מהצריפים, אבל בניגוד למה שתואר במשימה, הוא לא היה לבד. יכולת להרגיש עוד שני ערפדים. אחד מדרגה חמש ואחד מדרגה אפס-ארבע. אנטוניו התחיל להתרחק כדי להתמקם בעמדה הרגילה שלו, כשתפשת בכתפו. "שינוי בתוכנית." אמרת לנוכח מבטו השואל. "תישאר קרוב אלי. אנחנו הולכים להיתקל באריק."

כבר מזמן סיפרת לו על הפגישה עם אריק בפארק. עדיין לא סמכת על השותף שלך במאה אחוז, אבל היית בטוח שדווקא את המידע הזה הוא יעדיף לשמור בסוד. ואם היכולת המדכאת של אנטוניו יכלה לספר עליו משהו, זה הרצון לשמור את הקלפים שלו קרוב אליו.

אריק יצא מהצריף עוד לפני שהגעתם למרחק של עשרים מטר ממנו.

"אנחנו נפגשים שוב." הערפד הירוד חייך אליך. "והיום יש לי גם את העונג להכיר את השותף שלך." הוא הרכין מעט את ראשו לכיוונו של אנטוניו ועל פניו התפשטה הבעת תדהמה שהוא מיהר להסתיר. ידעת שהוא ניסה להיכנס לראשו של השותף שלך ונכשל. משום מה הדבר מילא אותך תחושת גאווה, אבל אז עיניו שוב נחו עליך ונדרכת, שומר את מחשבותיך תחת בדיקה מתמדת. "אני חושש ששוב לא תצליח להשלים את המשימה שלך." למרות שטון קולו היה רציני, ידעת שאריק משועשע מכל העניין.

"תן לנו לראות מה אתה עושה כדי להחזיר לערפדים את השליטה." אנטוניו התערב בדיוק ברגע שרצית לתקוף. לא, לא סמכת על אנטוניו במאה אחוז, אבל הוא היה היתרון היחיד שלך נגד אריק ולכן החלטת לזרום ולהיות קשוב לכל שינוי בשותף שלך כדי לא לפספס שום רמז למה שהולך בראשו. אריק הוביל אתכם לתוך הצריף לאחר שוידא שחרבך נשארה בנדנה. בפנים ראית את ליליאן מערסלת בחיקה את ראשו של גבר שנראה מסומם.

"מה יש לו?" אנטוניו התקרב בזהירות בזמן שאתה נשארת ליד הדלת, שומר את היציאה נגישה.

"כרגע הוא תחת סמים מרגיעים." אריק התקרב אל הספה גם כן.

ליליאן בחנה אותך ואת אנטוניו בקפידה, אבל לא אמרה דבר. היה ברור שזאת לא הפעם הראשונה שהיא עוזרת לאריק. ואז נזכרת בשני הערפדים שהיו איתה לפני שלושה חודשים. עכשיו הבנת מה היה לא בסדר איתם. הם היו מדרגה אפס-שש והיא הוציאה אותם לטיול. הגבר שהיה בחיקה כנראה היה פרויקט חדש, כי הנהמות הריתמיות שהיה משמיע במצבו המעורפל העידו על חיה מבולבלת שלא יודעת אם לגרגר לנוכח המגע העדין של הערפדית בשערו או להתרגז בגלל חוסר האונים שנכפה עליו.

"מה אתם עושים עם אלו שחוזרים לעצמם?" אנטוניו המשיך בחקירה, לא מסיר את מבטו מהערפד המסומם.

"אנחנו לא בונים צבא, אם מזה אתה חושש. אין לנו כוונה לתקוף את המועצה או לעשות מהפכה."

"לא ענית על השאלה." השותף שלך נתן באריק מבט חשדני. אריק בתורו זרק לעומתך מבט מאשים, כאילו מנסה להגיד שאתה אחראי על כך שהילד לומד מהר.

"אני לא עושה איתם דבר." ענה לאחר שתיקה קצרה. "המטרה היחידה שלי היא להציל את חייהם בדיוק כפי שליליאן הצילה את חיי." ההערה תפשה את תשומת ליבך והבטת בערפדית בשאלה.

"זה קרה בטעות." היא משכה בכתפייה. "נתקלתי בו לפני שתים-עשרה שנה כשהוא גנב את הטרף שלי ממש מתחת לאפי." היא חייכה לנוכח הזיכרון ומייד ידעת שהיא מאוהבת. "התקפת הזעם שלי החזירה אותו לחושיו. פחות או יותר."

הרגשת את גבותיך עולות למעלה בהפתעה. "אבל את הרבה יותר חלשה ממנו." אנטוניו אמר בדיוק את מה שחלף בראש שלך ברגע זה. 'אולי גם הוא קורא מחשבות'. תהית לעצמך.

"פיזית, כן. אבל אתם מפספסים את העובדה שערפדים ממין נקבה הן נכס. זה מוטבע בתת-מודע של הגברים וכשהם הופכים לירודים, החלק הזה בהם בא קדימה והופך להרבה יותר דומיננטי. הם הופכים ליותר טריטוריאליים כלפי הזכרים והרבה יותר סבלניים כלפי נקבות." כאן היא תקעה בך מבט מאשים, כאילו מנסה לרמוז שההתנהגות לך כלפי נשים הרבה יותר גרועה בהשוואה לירודים. כמעט ויכולת להאמין לכל מה שהיא אמרה לפני שהוסיפה. "בשביל הירודים, הנקבות הן כמעט כמו אלילות. הם לא מסוגלים לתקוף אותן בכוונה להרוג."

"בולשיט." התפרצת. הרגשת ששוב פותחים בך פצע שאף פעם לא באמת הפסיק לדמם. אריק נדרך ואנטוניו נדרך בעקבותיו. הרגשת איך השליטה שלך מחליקה ממך. ראית מולך ערפדים, אבל המוח שלך פרש רק שני זכרים שמהווים איום ונקבה שאסור לגעת בה.

"הוא מאבד את עצמו!" שמעת את הנקבה צועקת.

"שון!" מישהו קרא לך, אבל זה לא היה אף אחד מהשלושה מולך. מישהו תפש את כתפיך בחוזקה. ניסית להבין אם זה זכר ואז לתקוף. לא הצלחת. הבטת בפנים שמולך. פנים של מי שרצית כבר במשך חודשים ולא הבנת למה עדין לא תבעת אותו כשלך. הכאב בחזה שלך נחלש מעט. קברת את פניך בצווארו, מנסה לנשום את ריחו. הריח היה חלש מאוד, כאילו הגיע ממרחק של קילומטרים ובכל זאת הצליח להרגיע אותך. אבל כשרוח הקרב עזבה אותך, החלק האנושי שלך התחיל להדוף אותך הצידה בכזאת אלימות שלא הספקת להתנגד ומעדת לאחור. "שון, אתה בסדר?" שאל אותך אנטוניו. מבטו מודאג מידי.

"אני בסדר." התנערת ממנו.
"מה קרה עכשיו?" ליליאן דברה, אבל היא ואריק נראו מבלבלים באותה המידה. "זה נראה כאילו הוא הולך לאבד שליטה. להפוך לירוד."

"זה קורה לו מדי פעם." אנטוניו הודה והתכווץ כששלחת לעברו מבט שאמר שהוא פישל כרגע בגדול.

"אתה פשוט נזק." ירית לעברו. המילים הללו השפיעו יותר מכל איום שיכולת לחשוב עליו. פנית אל שני האחרים בחדר. "אל תפתחו ציפיות, אני לא עומד להפיך לירוד."

"אני לא מבינה איך אתה עושה את זה." ליליאן עדיין נראתה מזועזעת. "הייתי בטוחה שאתה מאבד שליטה."

"אז טעית." ירית לעברה.

"שון אוהב את החופש שלו יותר מדי בשביל לתת לחיה שבו לקחת שליטה." אריק חייך ורצית להכאיב לו על כך שצדק. פניו הרצינו לפתע. "אם אתה רוצה למצוא אחראיים למוות שלה, תחפש בתוך המועצה."

זאת הייתה יכולה להיות הערה שקרית באותה המידה כפי שהיא יכלה להיות אמת. הבטת באריק בחשד, מגיע לכלל החלטה.

"תעופו לי מהעיניים." נהמתי לעברם, שולף את הטלפון. "לפני שהפקחים מגיעים."

הם נעלמו עוד לפני שהספקת לשלוח את ההודעה על כישלון המשימה. אנטוניו בחן את פנייך בקפידה. "למה נתת להם לעזוב?"

"אפילו אם נאחד כוחות, אריק עדיין חזק מדי." זה אמנם היה נכון, אבל זה אף פעם לא מנע ממך לנסות לתקוף. האמת הפשוטה הייתה שלאריק היה יותר מידע ממה הוא היה מוכן לחשוף והזמן העומד לרשותכם ברגע זה אזל. החלטת להניח לו. לעת-עתה.

"על המוות של מי הוא דיבר?"

"לא עכשיו." שמעת את צוות הניקיון מתקרב. 'ובתקווה שאף פעם לא'. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...