smoke
smoke. צילום: Dominik Martin, Unsplash.

 >  > 

אבולוציה : הכלב של המועצה - פרק ג'

שליטה עצמית

חזרת הביתה. היד שלך עדין שבורה ומעוותת, תלויה ברפיון לצד גופך ובגדיך נוטפים מים. הדבר היחיד שרצית זה לגרור את עצמך למיטה ולתת לגוף שלך לרפא את עצמו בשקט. לא היית מוכן לפולש שקפץ עליך. "בן זונה! איך אתה מעיז לרוקן אותי ככה! חתיכת חרא חסר נימוסים!" הפולש צעק תוך כדי שהוא חובט אותך לתוך הדלת הסגורה. היד הפצועה שלך שלחה גלים של כאב במעלה גופך בגלל הטיפול הגס והוציאה ממך כל חשק להילחם בו.

"טוני..." גנחת.

הבחור הפסיק את מתקפת הזעם שלו לנוכח קולך המיוסר. ריח הדם שנדף ממך לא הדליק אצלו נורה אדומה, אבל מבט אחד בפניך גרם לו להיראות מודאג. "מה... מה קרה לך?"

"משימת חיסול." הדפת אותו הצידה וגררת את עצמך לספה, מסיר מעצמך את הז'קט וזורק אותו לרצפה.

"הייתי צריך לבוא איתך."

"היית. אבל לא הראית שום כוונה לעשות את זה." הסרת מעצמך את החולצה בזהירות. לא היית מזוכיסט, רצית לסבול כמה שפחות.

"שהשדים ייקחו אותי!" אנטוניו זינק לצדך, מביט בחרדה בידך.

"רק אל תתעלף פה." נהמת לעברו.

המצב באמת היה יותר גרוע ממה שחשבת בהתחלה. היד הייתה שבורה במספר מקומות וחתיכות חדות של עצם בלטו מחוץ למעטפת השרירים, גורמות לך לדמם על השטיח. אם רצית להיות מוכן למשמה של מחר, היית צריך לטפל בזה עכשיו ולהחזיר את הכל למקום.

לא רוצה לדחות את הבלתי נמנע, ניגשת לעבודה. עצמת את העיניים, מכין את עצמך לכאב שעמד לבוא. לקחת את העצם ודחפת אותה בחזרה לתוך גופך, שוכח לעמעם את חושייך. לא הצלחת להחניק את יבבת הכאב שנמלטה מפיך, הרגשת איך כתמים לבנים מרצדים מול עינייך ושהרצפה נוטה הצידה בזווית מסוכנת. ידעת שאתה הולך ליפול, אבל לא יכולת לעשות דבר כדי למנוע זאת.

***

הכרתך שבה אליך באיטיות. מצאת את עצמך על הספה. היד שלך הרגישה כאובה, אבל מחלימה. הבטת אליה ומבחוץ היא נראתה פחות או יותר כפי שיד אמורה להיראות. ראית את אנטוניו יושב על השטיח לידך, ידיו מגואלות בדם ורועדות. הוא כנראה סיים את הכנסת העצמות כשהיית מחוסר הכרה.

"אני מצטער." לחש כשראה את עינייך הפתוחות. "התנהגתי כמו ילד." מבטו נתקע ברצפה.

"לך לשטוף ידיים." נאנחת. "ותביא שקית עם מנת דם מהמקרר." הוא לא זע מספר רגעים וכשגנחת בתסכול, גופו התכווץ באשמה. "אני לא מאמין שתית הכל." התיישבת בכבדות.

"אתה יכול..." הוא חשף את צווארו.

"לא." קטעת אותו כשקמת בחוסר יציבות. שתית ממנו יותר מדי. פחדת שזה ימשיך בקצב כזה, השליטה העצמית שלך תהפוך ליותר ויותר חלשה.

"אבל..." הוא נעמד גם כן.

"טוני, לך הביתה."

עיניו סקרו את פנייך בצורה נואשת שלא יכולת לתרגם. "אראה אותך מחר." אמר לבסוף ונעלם בשקט כמו צל חולף. ישנת כל היום על הספה. כשקמת בערב, היית רעב. מאוד רעב. פתחת את המקרר עם המנות לשעת חרום, אבל הוא היה ריק באשמתו של השותף הנקמני שלך. טרקת את דלת המכשיר החשמלי שנסגרה בשקט מעצבן והלכת להתלבש.

כשיצאת מהדירה, הופתעת לראות את אנטוניו ממתין לך ליד הדלת עם מנת דם. לא חשבת שרגשות אשם שלו יהיו חזקים כל-כך. הכרת בנוכחותו בהינד ראש ופסעתם לכיוון המפקדה לאחר שסיימת את הארוחה שלך.

***

"כמה דרגות ערפדים קיימות?" ירית לעברו של מדריך המבצעים ברגע שנכנסתם לחדר. מאז אתמול המחשבות על אריק לא עזבו אותך והתכוונת לתקוף את בן האנוש כדי להוציא מידע.

"שבע." שיקר בלי להניד עפעף. "ודרגת אפס שאנחנו מנסים להיפטר ממנה."

"תחשוב שוב." הצעת.

"שון, זה איזשהו מבחן? אם כן, אני לא מבין מה בדיוק אתה רוצה לשמוע."

"את האמת." התקרבת לסטפן, מתעלם מהשותף ההמום שלך שנשאר לעמוד ולהביט במתרחש.

"זאת האמת." סטפן נראה נבוך.

"זאת האמת שמוכרים לנו. אני מציע לך להתחיל לדבר לפני שאני מתעצבן." לשניכם היה ברור שאתה כבר עצבני ושמכאן העניינים רק ימשיכו להתדרדר. בפעם הראשונה בחייך ראית את סטפן מודאג. הייתה לו סיבה טובה לכך. הוא היה בן אנוש ולמרות שאתה הולך לשלם על כך שתהרוג אותו, המחיר לא יהיה גבוה.

"אני מציע שתספר הכל." אנטוניו הרגיש צורך להתערב כדי להציל את המצב. "זה שקוף שהשאלות כאן רטוריות. שון כבר יודע אם לא הכל, אז את הרוב." עכשיו הבנת מה היתרון של שותף קר מזג שמוכן לתת לך כתף אפילו בחקירות שלא נמצאות בסמכות שלך.

סטפן כנראה הבין שאין טעם להתנגד והתיישב בכיסא, כמתכונן לשיחה ארוכה. "פרט לדרגות שאתה מכיר, קיימות עוד שבע. בסך הכל חמש עשרה דרגות. שבע המוכרות הן של הערפדים שמדחיקים את הצד החייתי שלהם. דרגה אפס מתפצלת לעוד שבע רמות. ערפדים מהדרגות האלה קיבלו את החיה שבהם. השוני בדרגות נובע מרמת האיזון בין הצד האנושי לצד החייתי וקשור בקשר הדוק לרמתו המקורית של הערפד."

"רגע, אבל זה נותן לנו רק ארבע-עשרה דרגות." אנטוניו ניסה לא לפגר אחרי שני הערפדים שידעו מראש על מה תהיה השיחה.

"נכון." אישר סטפן. "קיימת עוד דרגה. דרגת אפס נקייה, כפי שקוראים לה. איזון מושלם בין שני החלקים. השמועות מספרות שמספרם של האינדיבידואלים מהדרגה הזאת עומד על חמישה לכל היותר. ואני לא ממליץ לאף אחד להיתקל בהם."

"למה המועצה מסתירה את המידע הזה?"

"אני לא יודע."

התקרבת אליו, מתכנן להוציא את המידע בכוח, אבל אנטוניו עצר בעדך. "הוא באמת לא יודע." אמר ואתה האמנת לו. "אבל אני יכול לנחש שהם מכלילים את הערפדים מדרגה אפס לכדי דרגה אחת, כי הם מרגישים מאוימים. אם אני מבין נכון, המועצה מנסה ליצור רושם שכל ערפד מדרגה אפס מסוכן באותה המידה ומצריך חיסול מיידי. אבל במציאות..."

"במציאות לחלק מהם יש שליטה טובה מידי." תפשת במהירות את חוט המחשבה של השותף שלך, הכעס שלך מבעבע ועולה על גדותיו. "כמו של הירוד במשימה של אתמול."

"מה קרה במשימה של אמש?" בן האנוש נראה סקרן.

"סטפן, אתה עולה לי על העצבים בכוונה? אתה יודע שהערפד ההוא היה מדרגה אפס-ארבע. באמת חשבת שאצליח לחסל אותו?"

בן האנוש זע במושבו באי נוחות.  "זאת הייתה הוראה של בולנסקי."

"כנראה שנמאס לו ממני." אמרת לתקרה כשהבטת בה בחוסר עניין. "הוא רק לא ידע שאתקל בפציפיסט."

"הצלחת לדבר עם המטרה שלך?"

"כן." משכת בכתפיך ולא פרטת. ידעת שהיית אמור לדווח על כך שזה היה אריק. אבל עוד כשצוות הניקיון הגיע ומיקה התחילה לחקור את פשר כשלון המשימה, החלטת לשתוק בנוגע לזהותו של הערפד שפרק לך את הצורה.

כשיצאתם מחדר התדרוכים, ידעת שסטפן הולך לדווח על השיחה שלכם. לא היה לך אכפת. בולדוג היה צריך לדעת מראש שיבוא יום בו אתה תגלה את הכל. ואם הוא לא חשב על זה, כנראה שהוא מאבד את האחיזה שלו ובקרוב הצוואר שלו יהיה בסכנה.

"למה לא סיפרת לי על התקרית של אמש." קולו הזועף של אנטוניו משך את תשומת לבך.

"בוא נגיד שאני עדיין כועס על כך שהשארת לי מקרר ריק." 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...