smoke
smoke. צילום: Dominik Martin, Unsplash.

 >  > 

אבולוציה: הכלב של המועצה - פרק ב'

הצד החייתי

נכנסת למשרדו של ארתור בולנסקי בלי לדפוק. הערפד הזקן ישב מאחורי השולחן וכתב מסמך שניראה לך פחות חשוב מהבעיה העומדת על הפרק. "אנחנו אחים?" שאלת בלי הקדמות מיותרות.

"שלום גם לך, שון יקירי." ארתור הרים את מבטו וסקר אותך ואת אנטוניו שעמד מאחוריך. "בואו שבו." נכנסת עמוק יותר לתוך החדר, אבל סירבת להתיישב. השותף הצעיר שלך נשאר לצדך, דבר שמשום מה גרם לך סיפוק אדיר.

"תענה לי." איבדת את סבלנותך אחרי רגע של שתיקה.

"התשובה שלילית."

הבטת בזקן בספקנות. "אתה משקר."

"לא, אני לא."

"אז למה הוא גר בבית שלי?"

"הוא לא. הוא גר בבית של אמא שלך. הייתי צריך מישהי שתטפל בו כי אמו הביולוגית לא בין החיים."

"נגיד שאני מאמין לך, אבל איך תסביר את העובדה שהדם שלו היה כל-כך..." לא הצלחת למצוא תאור שלא יבהיל אותך. "שונה." אמרת לבסוף.

זוויות פיו של ארתור נמתחו לחיוך, חושפות ניבים חדים. "אתה בטח יודע עוד סיבות שבגללן הדם מרגיש 'שונה'." חיוכו התרחב כשאמר את המילה האחרונה.

הרגשת את מבטו של אנטוניו עליך. ידעת שזה אבסורד, אבל כן הרגשת אותו. לא רצית להסתכל עליו, אבל מבטך נדד בכל מקרה. "על מה הוא מדבר?" דרש הצעיר.

'למה הוא היה חייב לשאול דווקא אותי?' ידעת בדיוק מה הסיבה האחרת, אבל היא לא נראתה הגיונית. אתה – מחסל מדרגה בכירה, קטלני לכל אויב, הורג בלי רחמים או נקיפות מצפון. אתה לא יכול לתת את הלב שלך לילד הזה. או שכן?

"זה לא הגיוני." סירבת לאמין.

ארתור משך בכתפיו. "איתך שום דבר לא פשוט." הוא היה הרבה דברים. אדם מניפולטיבי, תחמן וקר. אבל לא שקרן. ודווקא עכשיו העדפת שהוא ישקר.

***

ישבת במסדרון מחוץ למשרדו של הבולדוג וניסית לעכל מחדש את הלילה הזה. מולך עמד הילד שגנב את לבך ואפילו לא הבין את זה. "נו, אולי תסביר מה הולך פה?" דרש אחרי שהסבלנות שלו פקעה.

"למה שלא תשאל את אבא שלך?"

"כי אני שואל אותך."

"אתה נודניק מעצבן. תעזוב אותי." אמרת בלי התוקפנות האופיינית לך.

"לא עד שתגיד לי מה הולך פה."

חשפת את ניביך באזהרה ולבחור היה את האומץ לחשוף את שלו בתשובה. "אני עייף." ויתרת לבסוף. "עוד מעט הזריחה ואני צריך להספיק להגיע הביתה."

"אלה תירוצים לא משכנעים, אתה יודע."

"אנחנו לא אחים, בסדר?"

יכולת לנחש שהוא חורק שניים בניסיון להשאיר את הפה שלו סגור. "אז מה כן?" סנן בלי לפתוח את הלסתות. מה יכולת להגיד. התקרבת אליו ופשוט נישקת. לאחר שנייה או שתיים של הלם, הוא חזר לעצמו והדף אותך במהירות. "מה זה אמור להיות?"

"זה מה שקרה."

"מה, התאהבת בי?" שאל, הציניות נוטפת מכל מילה.

"כן."

פניו קפאו לשנייה. "זאת בדיחה?"

התעלמת ממנו והלכת הביתה, משאיר אותו לעמוד במסדרון ולהביט בגבך המתרחק. 'כן, זאת בדיחה גרועה ואני עומד לחנוק את מי שחשב עליה.'

***

ברגע שקרני השמש האחרונות נעלמו באופק, התעוררת מצליל מוכר של הודעה נכנסת. הרמת את הנייד וקראת את ההודעה: 'ערב טוב, שלושים דקות'. זה לא הפתיע אותך. כל לילה התחיל אותו הדבר. 

עשרים ותשע דקות מאוחר יותר היית במפקדה. נכנסת לחדר התדרוכים וראית את אנטוניו. הספקת לשכוח את קיומו וזה גרם לכעס שלך לבעבע מתחת לפני השטח.

"אה, שון, כמו תמיד מדייק." קולו של סטפן החזיר את תשומת לבך לעניינים יותר דוחקים. בן האנוש הזה היה בין היחידים שעבדו במגע ישיר עם ערפדים ולא פיתחו פחד אינסטינקטיבי מהם. לא לחינם הוא היה אחראי על המבצעים בשטח. "טוב לראות אותך הלילה, סטפ."

"כמו בכל לילה." הוא חייך. "אני רואה שיש לך שותף חדש. הוא הולך להישאר?"

"לצערי כן."

ידעת שההצהרה הפתיעה את סטפן, אבל הוא לא אמר דבר והיית אסיר תודה על כך.

"טוב, ניגש לעניין. לפני מספר ימים הצלחנו לאתר את הערפדים המתפרעים בצפון מערב של העיר. אלה שלושה ערפדים מדרגה ארבע וחמש."

הרגשת את גבותיך עולות בהפתעה. קבוצה יחסית חזקה של ערפדים. "הם אמורים להיות מודעים להגבלות שחלות עליהם. מה הם עשו?"

"האמת, לא הרבה. בעיקר הפחדת תושבים לשם הנאה."

"ומה ההחלטה לגביהם?"

"שיחת הסברה."

"סטפ..." נימת אזהרה התגנבה לקולך. הסברים לא היו הצד החזק שלך.

"אני יודע, אבל זאת ההוראה, אתה יודע שאני לא הקובע בכל מה שנוגע למשימות שלך."

לא ענית. רק חשקת שניים. הבטת בשותף החדש שלך, יודע שקיבלת משימה מעצבנת באשמתו. למרות שכל הערפדים במחלקת המבצעים היו עוברים חצי שנה של אימונים לפני שהיו מגיעים למבצעי שטח, בולנסקי כנראה החליט שהבן שלו עדיין לא מוכן למשימות חיסול. "בסדר," אמרת בלית ברירה. "יש לך את האזור שלהם?"

סטפן הצביע על נקודה מסוימת על מפת קיר גדולה שתארה את העיר וסביבתה. 'ברוקלין, שדרת וודרף. אין כמו לחזור לשורשים.' הנהנת ועמדת לצאת מהחדר כשלפתע שמעת פסיעות מאחוריך. הסתובבת והבטת באנטוניו בחשדנות, אבל הוא לא אמר דבר. ידעת שהוא מאפשר לך לשמוע את צעדיו בשביל שלא תשכח שהוא גם חלק מהצוות, אבל זה בערך הדבר היחיד ששמעת ממנו כל הבוקר.

פסעתם ברחובות לכיוון היעד שהיה קרוב למפקדה ולא הצריך הזדרזות מיוחדת. אנטוניו המשיך לתת לך את הטיפול השקט והדבר התחיל לעלות לך על העצבים. "אתה לא חייב לשתוק."

"אני לא מעוניין לדבר." אמר בלי להחסיר פעימה.

נעצרת, אבל הוא המשיך ללכת כאילו כלום. "אנטוניו."

"מה?"

"תעצור." פקדת, אבל הוא המשיך בשלו. אספת את הנוכחות שלך, מהדק אותה הכי קרוב שיכולת וזינקת לעבר הבחור המתרחק. הוא הספיק להסתובב לפני ששיפדת אותו למדרכה.

"תרד ממני!" התפרץ עליך.

"ככה אתה מתנהג עם אלה שעוזרים לך?" נהמת לעברו והוא הפסיק את הניסיונות שלו להשתחרר. לא חשבת שהוא ישכח את העזרה שלך בכזאת מהירות. 'צעיר כפוי טובה.'

הדממה שהשתררה הופרה על-ידי קריאת הפתעה מפיו. ואז הבנת מה קרה. הצד החייתי שבך זלג בגלים ושטף את הסביבה הקרובה במערבולת סמיכה של רגשות ויצרים. התגלגלת מהצעיר במהירות והתקפלת לשניים כדי לא לאפשר לשדים שלך לדלוף החוצה. היית ערפד מדרגה גבוהה ותמיד האמנת שתוכל לעמוד בפני הצד החייתי שלך, לא משנה מה הוא יחליט לעולל. רק שהפעם המבחן היה קשה מתמיד.

"לא צחקת אתמול."

היית כל-כך שקוע בלדחוף את התשוקה שלך בחזרה למקום שממנו היא באה, עד שקולו הבהיל אותך. "תתרחק." נהמת.

הוא עשה כפי שציווית מבלי להתווכח. לאחר מספר רגעים השליטה חזרה אליך וקמת בכבדות. לא הצלחת להכריח את עצמך להביט בו.

"בזבזנו זמן. בוא נמשיך." אמרת בניסיון לפסוח על המאורע.

"שון."

"מה?"

"לא תצליח להדחיק את זה לנצח." הוא צדק ושנאת אותו על כך.

"אנחנו בעבודה."

"טוב." אמר בטון שהבטיח לך שיחה ארוכה מאוחר יותר.

***

התקרבתם לאזור שסטפן הראה לכם מכיוון מגרשי הספורט. הרגשת את שלושת הערפדים נמצאים שני בניינים לשמאלך. "משמאל." אנטוניו העיר. לא הגבת והמשכת ללכת.

כשנכנסתם לבניין, הם עמדו בחדר המדרגות, לבושים כמו פנקיסטים עטורי עור ושרשראות מתכת. היה משהו מוזר בנוכחות שלהם. היה בה משהו תוקפני, אמנם לא תוקפני כמו של ערפדים מדרגה אפס, אבל יותר תוקפני מבדרך-כלל. הם לא היו אמורים להוות בעיה, אבל החלטת להיות דרוך וזהיר. 'רק כדי להיות על הצד הבטוח.' אמרת לעצמך, מסרב להביט בשותף הטרי שלך.

שלושת המטרות שלך ערכו ארוחה על חשבונה של נערה חסרת מזל שנפלה לידיהם, אבל כשהרגישו בך, הסתובבו. שניים מהם לא הכרת, אבל את הערפדית מדרגה ארבע כבר יצא לך לפגוש. "שון." בירכה אותך, מסמנת לחבריה בתנועה כמעט בלתי מורגשת להישאר במקומם. "כמה עשורים כבר לא התראינו."

"שניים."

"נכון, איך הזמן טס." שפתיה האדומות מדי נמתחו לחיוך. "בוא תתכבד, אם השניים שפה לא חיסלו אותה לגמרי."

"ליליאן, בבקשה ממך, את יודעת שאני מעדיף את הארוחות שלי טריות."

"כן, אני יודעת." היא התקרבה אליהם. "אז מה מביא אותך למקום הנידח הזה?" ראית איך השותפים שלה החזירו את תשומת ליבם לארוחה. לפי הדינאמיקה ביניהם הבנת שהשניים היו השפוטים החדשים של ליליאן ויעשו את כל מה שהיא תגיד, לכן מיקדת את תשומת לבך בערפדית.

"החוק מוכר לכולם. למה אני צריך להזכיר לך אותו?" ניגשת לעניין.

"החוק?" היא הרימה גבות בהפתעה. "שון יקירי, אתה יודע שאני שומרת חוק."

"אל תשחקי איתי." הזהרת.

"אני אוהבת כשאתה כועס בלי סיבה." היא התקרבה אליך והושיטה את ידה, מעבירה אותה על צד פניך בחיבה. נהמת אזהרה גרמה לה למשוך את ידה לאחור, אבל רק אז הבינה שהאזהרה לא באה ממך אלא מאנטוניו שעמד לצדך. האישה נראתה מופתעת. היא לא הרגישה בנוכחותו ומצידה, אם לא היה משמיע קול, הוא לא היה קיים כלל. "מה זה? ילד?" היא הפנתה את מבטה אליך. "שון, הפכת לבייביסיטר?" היא פרצה בצחוק מתגלגל. שני השותפים שלה, שכנראה סיימו עם הנערה, הצטרפו אליה.

אנטוניו פתח את פיו בשביל למחות, אבל הספקת לחבוט בזרועו, מונע ממנו לעשות לעצמו נזק עם הצהרות על כך שהוא לא ילד. בגלל היכולת המדכאת שלו ליליאן לא יכלה להריח את ריחו של הערפד הבוגר שכבר היה אמור להתפתח אצלו ולכן הסיקה שהוא עדיין ילד ולכן לא מהווה איום. העדפת שזה יישאר כך. "ליליאן." הקול שלך גרם לצחוקה לדעוך במהירות. הושטת את ידך וליטפת את שערה הבלונדיני. "החוק תקף לכולם." לחשת לתוך האוזן שלה. ראית את הרעד שהשתלט עליה. כן, המלאכה הושלמה. התרחקת ממנה והיא נשארה במקומה, רועדת. "בוא." אמרת לאנטוניו והוא הלך אחריך בלי להתנגד, אבל כשהתרחקתם מספר רחובות הוא תפש בידך.

"מה עשית לה?" דרש.

"כלום."

"עשית משהו."

"לא עשיתי דבר. היא פוחדת ממני."

"אבל לא איימת עליה אפילו."

הוא נרתע מהחיוך שהתפשט על שפתייך. "באמת?" הסתובבת אליו. "בוא לפה." הוא רק הניד בראשו לשלילה ועשה צעד לאחור. החיוך שלך רק התרחב. "אנטוניו, אל תגיד לי שהתחלת לפחד ממני." רעד אחז בו, אבל הוא התקרב. ראית שזה עולה לו במאמץ.

"היית מת." התריס לעומתך כשפניכם קרובות מדי. אספת את פניו בכפות ידיך בעדינות. הרעד שלו הפך לאלים יותר, עיניו מחפשות משהו בפניך, אבל לא מוצאות. תחושת הכוח שחשת הייה משכרת חושים, אבל כשהרגשת את התשוקה שלך עולה בפתאומיות, הבנת שהמשחק נגמר והדפת אותו בגסות. "אל תתקרב."

לקח לו כמה שניות להתאושש ולהבין מה קורה. "אתה רואה, אין לך שום נשק נגדי." אמר בניצחון. "אתה פודל מאוהב." התעלמת מההצהרות הילדותיות שלו וניסית להחזיק את השדים המשתוללים בשליטה. "נו, מה תעשה לי עכשיו, תנשק אותי עד מוות?"

הוא עלה לך על העצבים, אבל באותו הרגע רצית לראות אותו מתפתל תחתיך וצועק את השם שלך. כדי לשמור את הידיים שלך לעצמך מצאת להן עיסוק אחר. כאב פילח את גבך כשציפורנייך ננעצו בו בכוח והתחילו להוריד את העור מעליך. שמעת את הצעקות של אנטוניו. הרגשת את הידיים שלו מנסות לרסן אותך, אבל השארת את החושים החדים שלך לא מעומעמים והתמקדת בכאב עד שהוא הטביע כל דבר אחר.

***

פקחת את עינייך, הופך להיות מודע לסביבתך במהירות. שכבת על הבטן בחדר חשוך, אבל למקום היה ריח של הדירה שלך, לכן היית רגוע. כשזזת, הרגשת צריבה קלה בגבך. כנראה הנזק שעשית היה גדול מכדי להחלים תוך פרק זמן קצר. נזכרת איך גררת את עצמך לדירתך והתמוטטת על מיטה, מכריח את עצמך להתנתק למספר שעות כדי לזרז את תהליך ההחלמה.

"אף פעם אל תעשה את זה שוב." קולו של אנטוניו חתך בך כמו סכין. הרבה יותר גרוע מהציפורניים שלך.

התהפכת על הגב והבטת בו. הוא עמד ליד המיטה שלך עם מבט תוכחה בעיניים.

"אני לא רוצה את זה." רטנת, מעביר את ידייך בשערך בתסכול. "אני לא רוצה אותך. לא רוצה."

"אתה נשמע כמו ילד."

"ואתה חושב שדעתך מעניינת אותי?"

"תראה, אני לא רוצה שכל פעם שבא לך עלי תביא את עצמך למצב של עלפון."

"אל תגזים."

"אני לא." הוא התעקש. "חוץ מזה, אתה צודק, עזרת לי. עכשיו זאת חובתי לעזור לך."

"אתה לא חייב לי כלום."

"שון, אני מציע לך את עצמי."

"אני לא מעוניין."

"ברור שאתה כן." בשבריר שנייה הוא היה מעליך. רק עכשיו שמת לב שאתה ערום לגמרי. "אני בטוח שתאהב את זה." הוא קירב את ראשו אל הצוואר שלך, מעביר את הניבים שלו על עורך בעדינות. בדיוק כמו אז. לא הצלחת להחניק את היבבה שנמלטה מפיך, כי החיה שבך חמקה החוצה ולא הצלחת לעצור אותה. הרגשת שאנטוניו לא הבחין בשינוי ופרש את ביטוי חוסר האונים שהשמעת בצורה אחרת לגמרי.

"אתה נהנה מהכוח." הצלחת להוציא מעצמך כששפתיו ירדו מטה ונישקו את החזה שלך.

"להיות בשליטה על הערפד הכי בלתי נשלט באזור? כן, אני אוהב את זה."

"איחרת."

אנטוניו הרים את ראשו והביט בך בשאלה.

"לבולדוג יש שליטה עלי."

"חוזים כתובים לא נחשבים. זה לא מעניין."

"אבל אולי העובדה שאני מדרגה שלוש, כן תעניין אותך."

"שיט." זה כל מה שהערפד הצעיר הספיק להגיד לפני שמצא את עצמו תחתיך.

"אתה באמת צעיר וטיפש." הבטת בהבעת התדהמה שלו. "אתה יכול לדכא כל דבר, אבל אתה לא מסוגל לקחת כוח פיזי שנובע מהיותי ברמה גבוהה יותר, היית צריך להבין את זה עוד בתחנת הרכבת."

"טוב, הבנתי שאתה חזק. עכשיו אתה יכול לשחרר אותי." אמר בקוצר רוח, מנסה לדחוף אותך מעליו. כנראה שהוא לא אהב להפסיד במשחקי שליטה, אבל זה כבר לא עניין אותך.

"זאת הבעיה, לא הבנת דבר. היית צריך לעזוב כשהייתה לך את ההזדמנות. לא היית צריך להזמין אותי בפעם השנייה." העברת את ידך על צווארו בשביל להסביר לאיזו הזמנה אתה מתכוון.

"שיט."

"כן, אתה עמוק בתוך זה."

"אתה לא תעשה את זה." ההכחשה שלו גרמה לך לרצות לצחוק.

"אני כן. ואתה הולך לאהוב כל שנייה."

הורדת את ראשך אל צווארו. הרגשת אותו מתכווץ בציפייה לניבים שלך. אבל אלה לא היו התוכניות שלך. הוצאת את לשונך, מעביר אותה על עורו ולפתע הוא הפך למאוד שקט מתחתיך, מנסה להבין מה אתה עושה. שפתייך מצאו את הנקודה הארוגנית מאחורי האוזן שלו. ברגע שידיו תפשו בגבך, ידעת שהרגישות שלו שם גבוהה מהרגיל.

"לא..." שמעת את המחאה החלושה. הוא כנראה הבין שבעוד מספר רגעים כבר לא יוכל להתנגד וניסה להישאר בשליטה. רגליו התחילו לחבוט בגבך וציפורני ידיו שרטו את כתפיך. "לא!" צעק יותר בתקיפות כאשר קרעת ממנו את החולצה.

"ואני חשבתי שאתה מציע את עצמך." נעצרת והבטת בפניו בציפייה. "מה חשבת שאני אעשה?"

"לא יודע." אמר בהיסוס.

הוא לא הבין את פשר הסתירה ברצונותיו, אבל אתה כן הבנת. הערפדים הזכרים היו דומיננטיים מטבעם ולמרות שהצעיר שתחתייך רצה סקס, הטבע שלו התנגד בתקיפות לרעיון של להיות נשלט על-ידי מישהו אחר. דבר נוסף שהבחור לא ידע, זה שעבור כל אחד קיימת נקודת סף שאחריה הוא מוכן להיכנע לזכר דומיננטי ממנו. ולשמחתך נקודת הסף אצל אנטוניו הייתה נמוכה מאוד.

ידיך אף פעם לא הפסיקו לנוע על גופו ועכשיו אחת מהן כבר החליקה אל מכנסיו, מעסה את איברו המקשיח. נרתעת לאחור כאשר ראשו זינק קדימה ולסתותיו נסגרו על אוויר בקול נקישה חזק. הדפת אותו בחזרה לתנוחת שכיבה והצמדת את הזרוע שלך אל צווארו, רוצה למנוע ניסיונות חוזרים לקרוע את גרונך לגזרים. היה מיותר לנסות ולדבר איתו בהיגיון, אלה היו אינסטינקטים מולדים שלקח זמן לדכא אותם. בינתיים החלטת ליהנות מהמאבק הכושל שלו. פיך ואחת מידייך טיילו על גופו, מעירות את תשוקתו. שאר גופך היה עסוק בלרסן את המאבק שלו בך. מאבק שנחלש עם כל רגע שחלף. זנחת את הזין שלו לטובת חלקים אחרים של גופו והוא כרך את רגליו סביב מותנייך, נועל אותן מאחורי גבך, מצמיד את הזקפה שלו  לשלך, דורש תשומת לב. "שון..." פלט, "מספיק עם הטיזינג." ואז ידעת שהוא עבר את הסף.

"תגיד לי מה אתה רוצה."

"אותך. בתוכי."

"מה עוד?"

בתשובה הוא חשף את צווארו בפניך, מזמין אותך לשתות. העברת את ניביך על צווארו בעדינות, לא פוצע את העור. כל גופו רעד בציפייה. כבר יכולת לדמיין את הטעם של הדם שלו בפיך כשלפתע הצד החייתי שלך שותק באפקטיביות על-ידי קול של הודעה נכנסת.

'פעמיים בלילה אחד? בולדוג מתחיל לעבור את גבול הטעם הטוב.'

"עבודה." רטנת, מנסה לקום, אבל ידיו ורגליו לא אפשרו לך. "אנטוניו, יש לנו חצי שעה בשביל להיות במפקדה. אני אסיים אתך אחרי זה." שיקרת.

"לא."

הבטת בו בשאלה.

"עכשיו." פקד.

"המועצה לא מקבלת איחורים בעין יפה."

"עכשיו." זה לא היה קולו של הילד שפגשת אתמול. זה היה קולו של בן זוג שדורש טיפול מיידי, אחרת יהיו צרות. נעצת את הניבים בצווארו בלי מחשבה שנייה. מרוקן אותו כמעט עד לטיפת הדם האחרונה. השארת את גופו מחוסר ההכרה על המיטה והלכת להתלבש. אף אחד לא יגרום לך להפר את החוזה שלך לבולדוג.

***

סטפן הופתע כשהופעת בחדר התדרוכים לבד, אבל לא אמר על כך דבר ונתן את פרטי המשימה בבהירות מתורגלת. פסעת במדרכות השוממות של סנטרל פארק שבחצי האי מנהטן. כאן הלילה היה שקט ושמעת את רחש העלים עם כל משב רוח קל. הרגשת בנוכחות תוקפנית כעשרים מטר מאחוריך, אבל לא הסתובבת ולא האטת אל קצב הליכתך. ידעת שהמטרה שלך עוקבת אחריך והובלת אותה לנקודה שתהיה נוחה לך. הגעת אל אגם הצבים והבטת במים מכוסי הירוקת. זה היה מחזה עצוב. הדמות שעקבה אחריך במסירות, התקרבה, אבל עדיין שמרה על מרחק מכובד של חמישה מטרים. 'הגיע הזמן להתחיל במשחק.' "אני יכול לעזור לך?" שאלת מבלי להסתובב.

"אם אתה מציע, אשמח לקבל סיוע בדבר מה." ענה הזר בקול חלק כמשי, אבל דביק בקצוות. הסתובבת וראית ערפד זכר במעיל שחור ארוך עם ברדס על ראשו. הנוכחות שלו הייתה מוכרת לך במעורפל,  אבל לא הצלחת להיזכר בדיוק מאיפה.

"במה בדיוק?" המשכת לשחק את המשחק בניסיון להבין מי עומד מולך ולאן השיחה הזאת תוביל.

"אולי באילוף ערפדים מדרגה אפס?" הציע הזר.

"הערפדים הירודים לא ניתנים לאילוף." אמרת בזהירות. "הם איבדו את השליטה ויכולים להתרכז רק ברעב לדם."

"ואם הייתה דרך, היית מאמץ אותה?"

"זה לא תלוי בי. המועצה מחליטה על אופן פעולה לגבי ערפדים מסוג זה."

"ולך אין רצונות משלך?"

"אני עובד עבור המועצה, לכן הרצונות שלהם הם הרצונות שלי."

"אני רואה שלמדת את החוקים בעל-פה ואתה מדקלם אותם בלי שגיאות." העיר הזר. "פעם זה לא היה ככה."

"זמנים משתנים." סירבת להראות כלפי חוץ שלא הצלחת לזהות את הערפד שבוודאות הכיר אותך.

"תמיד שנאתי לראות איך המועצה מנסה לשבור אותך." אמר בעצב. "הם היו שולחים אותך למשימות התאבדות בתקווה להיפטר ממך, אבל תמיד היית נשאר בחיים."

משהו במילים האלה נשמע לך מוכר ואז נזכרת. לפני כמעט מאתיים שנה הנוכחות הזאת באה איתך במגע. היא הייתה שייכת למנהל מבצעים בשם אריק. הוא חילק לך את המשימות היומיות שלך במשך שנים ואז יום אחד הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה וסטפן בא להחליף אותו. "תראה לי את פניך." דרשת. תחושה לא נעימה מתגנבת ומתיישבת לך בתחתית הבטן בציפייה לראות את האיש המסתתר מאחורי הברדס.

הזר הוריד את הכיסוי, מגלה תחתיו פנים רזות וחיוורות של ערפד שלא אכל כבר כמה שבועות. אבל אפילו הרזון הזה לא הצליח להטעות אותך. זה אכן היה אריק. לא הבנת למה לא זיהית אותו מיד, אבל אחרי בחינה קפדנית יותר הבחנת שהנוכחות שלו השתנתה. פעם הוא היה ערפד מדרגה ארבע, אבל זה לא היה המקרה עכשיו. דרגת הערפד הייתה עולה אחרי תקופת ההתבגרות או אפילו במהלך חייו הבוגרים. הערפדים הצעירים למדו לשלוט על היצרים שלהם וכך העלו את ערכם בעיניי המועצה. הבעיה הייתה שאריק כבר עלה לדרגה ארבע לאחר המאה הראשונה של חייו. זה היה הגבול בשבילו. לפחות הגבול הידוע.

"אתה בדיאטה?" לא התאפקת.

"אפשר להגיד שכן."

"אל תגיד לי שזה מה שגרם לשינוי בנוכחות שלך."

"לא. אבל משהו אכן נשתנה." לנוכח הפנים החושדות שלך הוא הסביר. "אני בדרגה אפס-ארבע."

"בולשיט." סירבת להאמין, אבל גופך דרש להיערך לעמדת היכון לאחר קבלת האינפורמציה. "אין דרגה כזאת."

"שון," אריק נאנח. "הם העבירו אותך שטיפת מוח רצינית. עכשיו אתה גם מאמין באופן עיוור לשקרים שהמועצה מפיצה."

גבך הקשיח למשמע הדברים. נושא של אמון היה רגיש אצלך. אחרי הבגידה של בולדוג לא האמנת יותר לאיש. 'ממתי התחלתי לקחת את דברי המועצה בתור אמת? אבל האם אריק יותר אמין?' "תן לי סיבה להאמין לך על פני המועצה."

"חשדן כמו תמיד." הערפד שמולך חייך. "בוא נעשה עסקה. אני אספר לך את מה שאני יודע ואתה תחליט אם זה נשמע מספיק אמין בעינייך."

"אתה מוזמן לנסות." הדריכות שלך רק עלתה.

"בטח כבר שמת לב לכך שבין הערפדים מדרגה אפס יש חזקים יותר וחזקים פחות. הסיבה לכך היא שדרגה אפס לא קיימת. זאת בעצם קבוצה שלמה של דרגות. כל ערפד שמשתגע, מגיע לדרגה המקבילה לו בקבוצת האפס. כך ערפד שהיה מדרגה שבע, הופך לאחד בעל דרגה אפס-שבע. דרגה שש הופכך לאפס-שש וכך הלאה. השוני הוא בסקאלה של הכוח. הערפדים מקבוצה אפס חזקים יותר מהמקבילים שלהם בקבוצות הרגילות. מכיוון שתמיד עבדת לבד, ניתנו לך משימות שדרגת הערפדים בהם לא עלתה על אפס-חמש. ואפילו זה מעבר למה שמותר לפי הפרוטוקול עבור צוות של איש אחד, אבל בולנסקי תמיד ידע לעקוף את הפרוטוקול."

"אתה רוצה להגיד שקיימים ערפדים מדרגה אפס שהכוח שלהם עולה על אלה שהייתי מחסל?"

"לא הרבה, אבל הם קיימים. כפי שאתה יודע, ככל שהערפד חזק יותר, השליטה שלו טובה יותר." אמר באופן שמציין אמיתות. "העובדה ששלחו אותך למשימה עם ערפד מדרגה אפס-ארבע יכולה לנבוע משתי סיבות. או שלמועצה נמאס מהיציאות שלך, או שקיבלת שותף. הייתי מהמר על האפשרות השנייה, אבל איפה הוא?"

מחשבותיך חזרו באופן כמעט בלתי רצוני אל אנטוניו השרוע על המיטה שלך, וכשאריק חייך נזכרת ביכולת שלו לקרוא מחשבות. "חשבתי שסיכמנו פעם שאתה לא נכנס לתוך הראש שלי."

"לא התאפקתי." אמר בנימת התנצלות. "אתה יודע, לערפדים מדרגה אפס יש שליטה עצמית חלשה מאוד."

"תירוצים." פלטת בלי שום ניסיון לפגוע. אריק משך בכתפיו.

"למה החלטת להשאיר אותו?"  שאל בכוונה לשותף שלך.

"לא הייתה לי ברירה."

"אתה משקר לי או לעצמך?"

"תצא מהראש שלי!"

"אימפולסיבי." חייך. "אני לא צריך להיות בתוך הראש לך כדי לראות שהוא דומה לה."

רצית לתקוף. רצית לרמוס ולקרוע. הכל, רק לא לשמוע אותו מדבר. אבל עמדת כמשותק. איזבל. כל הזיכרונות המועטים שנשארו לך ממנה צפו על פני השטח, ממסמרים אותך למקומך. אחרי מספר שנים של עבודה עבור המועצה, קיבלת שותפה חדשה למשימות. איזבל - ערפדית צעירה שעוד לא עברה את חום ההתבגרות. היה לה הרבה פוטנציאל, אבל לא ניסיון. היית אמור להיות החונך שלה. נכשלת. היא לא הספיקה לעבוד לצדך אפילו שבוע לפי שנהרגה באחת המשימות. מאז לא לקחת שותפים.

"שון," אריק קרא בשמך, מנסה להחזיר אותך למציאות. "את העבר אין להשיב. אנחנו צריכים להביט קדימה ולתכנן את העתיד שלנו." ידעת שהוא חותר למקום כלשהו, לכן שתקת ונתת לו להמשיך. "מצאתי דרך להחזיר שליטה לערפדים מדרגה אפס. היא עדיין חדשה וצריך לבדוק אותה על מספר גדול יותר של ערפדים, אבל היא עובדת. "

"ואתה רוצה שאני אספק לך שפנים לניסויים שלך?"

"תמיד היית מהיר תפישה וחד לשון." הערפד שמולך עבר לטון ענייני. "התשובה היא כן ולא. כן, כי זה חלק מהעסקה שאני רוצה להציע לך. ולא, כי לא תצליח להסתיר זאת מהמועצה. מה שאפשרי כרגע, זה שתספק לנו אינפורמציה על התנועות של המפקדה כדי שיהיה לנו חופש תמרון בין כלבי המשמר שלה.

"אתה מדבר עם אחד הכלבים האלה." נהמת לעומתו.

"אתה לא כלב, שון. אתה זאב. ברגע שהקולר ייפול מצווארך אתה תנעץ את הניבים בבעלים שלך בלי מחשבה שנייה." לרגע חשבת שהוא השיג את המידע הזה מראשך בתקופה שעבדתם ביחד. אבל אז נזכרת שבולדוג החתים אותך על חוזה נצחי. גם הוא ידע על מי הוא שם את הקולר. זה גרם לך להיזכר בסיבה שבגללה אתה עדיין כאן.

'השיחה הזאת מתארכת. בקצב כזה השמש תזרח עוד לפני שאסיים את המשימה.'

תקפת בלי אזהרה. כי גורם ההפתעה תמיד משפר סיכויים לשרוד בקרב כשהכוחות לא מאוזנים. הצלחת להגיע לכדי מרחק תקיפה וכבר שלפת את חרבך כשהוא נסוג. התנועה הייתה כל-כך מהירה שעוצמת התנופה שלך כמעט גרמה לך לאבד את שווי המשקל. המכה שהייתה אמורה לחתוך אותו לשניים פלחה את האוויר הריק.

"אני לא רוצה להילחם בך." הוא אמר ממקום עמדו - מספר מטרים ממך. תקפת שנית, מאלץ אותו להתגונן. "שון, מספיק עם זה."

"קיבלתי הוראה לחסל ערפד מדרגה אפס ליד אגם הצבים. אתה היחיד בסביבה שמתאים לתיאור."

"אתה רוצח מעולה, אבל אני הרבה מעבר לרמה שלך. לא תוכל להרוג אותי." אריק שוב נסוג לאחור, חוסם בקלות את המתקפות המתפרצות שלך. עמוק בפנים הבנת שהוא צודק, אבל לא יכולת לעצור. הוראות היו מעבר לכל הגיון. היית חייב למלא אותן בכל מחיר. "אני רואה שכרגע אין עם מי לדבר." אריק תפש בידך והשתמש בתנופה שלך בשביל להשליך אותך לעבר עמוד של תאורת רחוב. שמעת רעש של עצמות נסדקות כשגבך פגע במתכת, אבל התעלמת מהכאב, קמת והסתערת שוב.

הקרב נמשך באותה הרוח עוד חצי שעה, במהלכה נסדקו כמעט כל צלעותיך. הירך השמאלית שלך הייתה משוסעת ואחת מידייך נפגמה עד כדי כך שהייתה תלויה עליך כמשקל עודף וחסר תועלת. כל זה לא עצר אותך והמשכת להילחם בקרב אבוד מראש עד שאריק השליך אותך לתוך האגם. כשהצלחת לגרור את עצמך מהמים, הוא כבר נעלם. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...