smoke
smoke. צילום: Dominik Martin, Unsplash.

 >  >  > 

אבולוציה : הכלב של המועצה - פרק א'

דם אחים

ריח חריף של בשר שרוף מילא את האוויר. הקיטור שיצא מהצינורות הפגומים חסם את שדה הראייה עוד זמן רב אחרי המתקפה האחרונה, אבל זה לא מנע ממך לדעת שלא היו ניצולים. הרי פעימות לב זה פקטור הכרחי לחיים ואותן לא יכולת לשמוע יותר.

נעמדת ליד המדרגות המובילות מחוץ לתחנת הרכבת התחתית, גופך עדיין מעקצץ מאינטנסיביות הלחימה. שלחת הודעת טקסט על השלמת המשימה והדלקת סיגריה, שואב את העשן עמוק לתוך ריאותייך. פעם שנאת את הטעם המר שזה השאיר על לשונך, אבל עם השנים התרגלת.

חלפו מספר דקות וצוות הניקיון הגיע, מתקין מחסומים ותולה שלטים המודיעים שהכניסה חסומה בשל עבודות תשתית. זה לא היה רחוק מהאמת. הם יתקנו את הנזקים וישטפו את הדם מהרציף. עד הבוקר המקום יראה כמו חדש ולא יישאר זכר לטבח שהתרחש פה.

הבטת באנשים העובדים, לא באמת רואה אותם. מאז שהצטרפת למחלקת המבצעים של המועצה ראית את האנשים האלה בפעולה יותר מדי פעמים בשביל ליחס להם תשומת לב כלשהי. במאות האחרונות הם הפכו לשקטים ויעילים עד כדי גועל. הכל בזכות המועצה שהחליטה לקחת את חייהם של הערפדים לידיה. סך הכל זאת הייתה אשמתם של הערפדים. במאה העשרים ואחת הם איבדו את גבול הטעם הטוב ועצם קיומם עמד להיחשף לבני האדם. כדי למנוע זאת, הערפדים העתיקים גייסו מועצה שתשליט סדר. זאת הייתה אמורה להיות התכנסות חד פעמית, אבל במהלך השנים היא כונסה שוב ושוב עד שבשנת 2324 הפכה למוסד קבוע. מאז הקמתה, הקבוצה הזאת צברה כוח והשפעה בקרב מוצצי הדם, לוקחת לידיה לא רק את השמירה על סודיות קיומם, אלא גם את חייהם הפרטיים של חלק מהערפדים.

'פוליטיקה.' חשבת לעצמך. 'הזוהמה לא פסחה אפילו עלינו.'

כדי להכניס סדר, כל הערפדים חולקו לשבע קטגוריות לפי יכולת השליטה על הרעב ועל החיה הפנימית שלהם. אלה מדרגה ראשונה והשנייה היו 'האליטה' של הערפדים ולהם ניתנה השליטה על שאר בני מינם. אלה מדרגה שלוש וארבע נחשבו 'האצולה' ולהם ניתן החופש הבלעדי לעסוק במה שיבחרו. דרגות חמש ושש היו 'פשוטי עם', על מעשיהם נפקחה עין יותר קפדנית. והיו את אלה מדרגה שבע. להם הייתה את השליטה הכי חלשה על הרעב והם היוו פצצה מתקתקת שעלולה להתפרץ כל עת. ערפד שאיבד את השליטה, הפך אוטומטית לאחד מדרגה אפס. או במילים פשוטות – חיה צמאה לדם שהיה צורך לחסל באופן מידי. הייתה אפשרות להחזיר ערפד מדרגה אפס לשפיות, אבל הסיכוי לזה היה כל-כך נמוך שהמשאבים המושקעים הנדרשים לשם זה לא השתלמו והמועצה וויתרה על הרעיון. על הנייר הכל נראה מסודר וברור להפליא. רק שהמציאות הייתה הרבה יותר מורכבת.

יד נחה על כתפך, גורמת לך להתנער ממחשבותיך. אם זה היה ניסיון להפתיע אותך הוא נכשל. הרגשת את נוכחותה של הערפדית ברגע שיצאה מהרכב.

"הספק לא רע בשביל לילה אחד."

"עזבי אותי מיקה." נהמת לעבר האישה שעמדה יותר מדי קרוב אליך. זאת הייתה ערפדית רזה וגבוהה שאהבה להתלבש בצורה אלגנטית ולספר את שערה החום עד גובה הכתפיים. בשל כך אנשים היו טועים וחושבים אותה לאשת עסקים. בפועל היא הייתה רק פקחית ותפקידה הסתכם בהעברת דוחות מסודרים למפקדה. לא הייתה לה שום סמכות עליך, אבל הייתה לה נטייה מעצבנת לשכוח את זה.

"כרגיל מצוברח." היא נאנחה והורידה את ידה ממך. "אני יודעת שאתה בז לצוות המנקים שלנו, אבל בלעדיהם כמעט אף פעולה לא הייתה יוצאת לפועל."

"אולי רק הפעם תחסכי ממני את השיחה הזאת?"

היא חייכה אליך בסלחנות, קצב פעימות ליבה מאיץ בהתרגשות וברגע זה ידעת שיש לה איזה שפן מסריח בשרוול. "מה הפעם?" דרשת, תוקע מבט תובעני בעיניה החומות.

"המועצה החליטה לחבר לך שותף."

"הם יודעים שאני עובד לבד."

"אתה לבד יותר מדי זמן."

"זה לא עניינו של אף אחד." סיננת לעומתה באיום. השיחה הזאת התחילה להתנהל על קרקע מסוכנת ומיקה הייתה אמורה להבין את זה. "אני מבצע את העבודה שלי בשלמות."

"הם חוששים למצבך המנטאלי."

"אל תצחיקי אותי." זרקת את הבדל, דורך עליו ביותר כוח ממה שהיה צריך. ידעת ממה המועצה חוששת. הם פחדו שתהפוך לאחד מדרגה אפס ואז באמת יתחילו לעוף ראשים. והפעם ראשים של חברי המועצה.

"שון, ההחלטה התקבלה. אין טעם להתווכח."

"ומה בולדוג אומר על זה?"

"אל תקרא לו ככה."

"מה הוא אומר על זה?" לחצת, מתעלם מהנזיפה.

"שאנחנו עושים טעות."

"לפחות אחד שפוי בכל בית המשוגעים הזה."

"אבל הוא בחר לך את השותף."

לא הצלחת להחניק את אנחת הייאוש שנמלטה ממך. הדבר רק גרם לחיוכה של האישה להתרחב. "היצור הזה נולד בשביל לאמלל לי את החיים." כיסית את פניך בשתי ידייך, מנסה לחסום את המציאות.

"אל תהיה כזה דרמטי."

החלקת את ידיך לאחור, מעביר את האצבעות דרך שערך והבטת בה בשנאה. "איפה הוא?"

"מאחוריך." לקח לך בדיוק שבריר שנייה להסתובב. שני מטר ממך עמד בחור צעיר מדי. למרות שגובהו גירד את מטר שמונים, מבנה גופו הסגיר את העובדה שהוא היה עדיין בגיל הטיפש-עשרה. שערו הבהיר נפל לתוך עיניו שנתנו בך מבט משועמם וידיו השלובות על חזהו, סיפרו על כך שהוא עומד שם כבר זמן מה. 'ואפילו לא הרגשתי בו.'

"אה, שכחתי להגיד לך, יש לו יכולת יוצאת דופן להסתיר את נוכחותו."

'כן,' חשבת לעצמך, 'שכחת. תצחיקי מישהו אחר.'

לפני כמה מאות שנים התחילו להופיע ערפדים עם יכולות שלא היו מוכרות לפני כן. האחוז שלהם היה כל-כך נמוך, שבמשך זמן רב המועצה התעלמה מקיומם. אבל בשנת 2399 אחד מאותם הנבדלים החליט לתקוף את המועצה כדי להשליט סדר חדש. באותו לילה נמצאו לא מעט גופות של חברי המועצה ברחבי העיר ואפילו במפקדה עצמה. החקירה שהתנהלה לא הצליחה לחשוף את המתנקש, אבל כן הצליחו למצוא ראיות לכך שזה היה אחד הנבדלים.

מאז אותו המקרה המועצה לקחה את עניין הנבדלים יותר ברצינות. הערפדים האלה אותרו ונרשמו. הם גם נחקרו ארוכות בנושא היכולות שלהם, אבל אף אחד מהם לא יכול היה להסביר איך הצליח לפתח את היכולות האלה. אתה עצמך היית אחד הנבדלים ובדיוק כמו כל השאר לא הבנת מה הטריגר שגרם לך להיות שונה. הבטת בבחור. גם הוא היה אחד הנבדלים וגילה את היכולות שלו בגיל צעיר מאוד. הדבר לא העניק לו כמובן שום עליונות עליך. "שם." דרשת מהזר. עיניו האפורות הבליחו בתגובה עם משהו תוקפני, אבל שפתיו נשארו חתומות. "שמו של הילד הזה." פנית למיקה.

"אנטוניו." היא נדבה את המידע בקלות מפתיעה.

"מזעזע, אבל אין ברירה, זה מה יש." לא התאפקת. "עוד דבר אחד לפני שאני משחרר אותך." גבה הקשיח כשהזכרת לה את מיקומה בשרשרת המזון. "תמסרי לבולדוג שהוא נדבק בחוסר השפיות של המועצה אם הוא חושב שלהביא ילדים לעבוד ב..." כאב מוזר בזרוע גרם לך להשתתק באמצע המשפט. מבט אחד למטה גילה לך את אצבעותיו של אנטוניו המוחצת את ידך בחוזקה. "תעזוב." קולך היה נמוך ויבש כמו משב רוח. פניך התחילו להתעוות בכעס כשמיקה התערבה.

"הוא בנו של בולנסקי." הסבירה.

"וזה נותן לו את הזכות לגעת בי?"

אף אחד לא הספיק להגיב לפני שרעש מחריש אוזניים נשמע ברחבי תחנת הרכבת. תשומת לבו של צוות הניקיון הופנתה אל הפינה שממנה בא הרעש, אנטוניו קם שם באיטיות מהרצפה אחרי המפגש האלים עם הקיר והתנהג כאילו כלום לא קרה בזמן שהבריש את האבק מחולצתו.

"לא היית חייב להיות כזה גס רוח." נזפה בך מיקה.

"נתתי לו אזהרה. אני לא חייב לרסן את הכוח שלי במיוחד בשבילו."

שוב, ללא אזהרה מוקדמת, פילח כאב את גבך ועוצמת ההדף גרמה לך לאבד את שיווי המשקל. אינסטינקטים מולדים אפשרו לך להתהפך ולנחות על רגלייך עם הפנים לתוקף. תוקף בדמות נער כועס שתפש את צווארון חולצתך ומשך אותך לעמידה פנים מול פנים.

"אתה, טיפוס מנופח וחסר כבוד מינימאלי כלפי אנשים," הבחור כמעט נחנק מרוב כעס. "איך אתה מעז..."

"שון, לא!" הספקת לשמוע את הצעקה של מיקה, אבל הפיתוי היה גדול מדי. רצית ללמד את הילד הזה לכך שלא ישכח לעולם. תפשת את העורף שלו והצמדת את פיו לשלך. ההפתעה הגמורה שלו אפשרה לך לדחוף את לשונך פנימה ולגעת בלשונו בעדינות. לא הייתה שום תגובה. הבחור עמד כמשותק מספר רגעים, אבל כשהרגיש את פיך מתרחק, ניסה ללכת בעקבותיו. תפשת את שערות ראשו בחוזקה ומנעת ממנו. כששפתיכם נפרדו, פיו נשאר פעור במקצת, דבר שגרם לך לחייך. כמעט ויכולת להרגיש את מיקה צופה במתרחש במבט מלא אימה. שפתיו של אנטוניו התחילו לרעוד, כאילו ניסה להגיד דבר מה, אבל לא הצליח לחבר את מחשבותיו למשפט.

"טוב." שברת את השתיקה. "אני מתאר לעצמי שעוד שותף ירד מהפרק." עזבת את הבחור והתקדמת בשביעות רצון לעבר מדרגות היציאה. הכישרון המיוחד שלך גרם לאנשים לאבד את חדות החושים שלהם לפרקי זמן בלתי מוגדרים. מה שהשאיר אותם במצב של קצת יותר מצמח וקצת פחות תולעת לתקופות של שנים. כדי לקבל את האפקט הרצוי היה מספיק מגע ישיר בראשו של הקורבן, אבל הנשיקה הייתה בונוס נחמד. לא הספקת להגיע למדרגות, לא הספקת להסתובב או להגיב לפני שמצאת את עצמך שוכב על הגב ואנטוניו רוכן מעליך.

"אתה מניאק מוכשר." הודיע לך בחיוך. "אבל אם כבר מתרברבים ביכולות..." דממה מתוחה השתררה. הוא רכן קרוב אליך, כך שנשמתו הייתה על פניך. "אתה חושב שהיכולת שלי מסווה את הנוכחות שלי כדי שלא ירגישו בי? לא. היכולת שלי היא יכולת מדכאת. היא מדכאה כל דבר שאמור לפעול על התודעה שלי ומשאירה אותי בלתי נראה לחושים חדים. אפילו חתול עם חוש שישי לא יכול להרגיש בי מתקרב."

הוא המתין, יודע שייקח לך מספר שניות בשביל להבין את מלוא משמעות העניין. זאת הייתה יכולת מעולה. היא אפשרה לילד להשתתף בפעילויות חשאיות מבלי להתאמץ. היא אפשרה לו חשיבה צלולה בכל מצב והדבר הכי גרוע היה שעכשיו הילד הזה יהיה השותף שלך ולא הייתה לך דרך להיפתר ממנו. כמו תמיד בולדוג ידע מה הוא עושה.

'אבל הבן שלו? למה שיסכן את הבן שלו בחשיפה אלי?' היית דוגמא רעה. בלשון המעטה.

חזרת לעצמך כשהרגשת את הניבים שלו מגרדים את הצוואר שלך בעדינות. אם לא היית בטוח שהוא עדיין ילד, היית חושב שהוא מחזר אחריך. כי זה בדיוק איך שהתנהגות כזאת התפרשה. "רד ממני." נבחת עליו.

הוא התרחק במהירות, מבט מבולבל על פניו. כנראה שלא ציפה לגסות אחרי ביטוי חיבה כה בוטה מצידו. לא יכולת לשמוע את זרם הדם שלו ונוכחת לדעת שקשה לך לנחש מה עובר לו בראש. למדת להסתמך על החושים שלך יותר ממה שצריך. הבנת ששמיעה חדה, אף רגיש, תגובה מהירה וחוש שישי מפותח לא יעזרו לך לקרוא אותו. זה השאיר אותך עם אופציות מאוד מוגבלות, אבל החלטת להשתמש בהן ואז שמת לב לאיבר הקשה הנלחץ נגד הבטן שלך. הדפת אותו מעליך וזינקת משם והלאה.

***

עמדת מול המראה בחדר האמבטיה. שער שחור ועיניים כהות לא היו יוצאי דופן, אבל עורך החום לא היה מאפיין שכיח אצל ערפדים. ולמרות זאת כן היית אחד מהם. אם היית בן אנוש, היו אומרים שאתה ארגנטינאי, אבל הגזענות לא השתרשה אצל מוצצי הדם. הם היו מודעים בחריפת יתרה לדבר המאחד אותם. הרעב. כולם היו שווים בפניו.

המחשבה על הרעב הביאה לנחירך ריח של דם ישן. הורדת את מבטך ושמת לב לכתם כהה על היד שלך. זה היה הדם שלך, אבל הוא לא היה פצע שקיבלת בקרב. אלה היו סימני שריטות שהשאירו ציפורניו של אנטוניו שניסה להמשיך ולאחוז בך כשהעפת אותו לתוך הקיר.

נכנסת לתא המקלחון, ממהר לשטוף מעצמך את הריח שגרם לתחושה עמומה של רעב. אפילו שכבר שבעת הלילה, דם תמיד גרם לבטן שלך להתכווץ בכאב. המים החמים של המקלחת עשו טוב לשרירים המתוחים שלך. עמדת תחת הזרם, הריח נשטף ממך במהירות, אבל לא הצלחת לשטוף מעצמך את המחשבות. 'למה הזקפה שלו הבהילה אותי כל-כך? זה לא שלא יוצא לי להיות במיטה עם גברים.'

יחסים הומוסקסואלים היו כמעט מתבקשים באוכלוסיית הערפדים. מספר ערפדים ממין נקבה היה נמוך בהרבה ממספר הזכרים. אם להאמין לסטטיסטיקות היחס עמד על אחד לעשרים. חשדת שהנשים עצמן המציאו את השמועה הזאת כדי להעלות את ערכן בעיני הגברים, אבל אפילו אם כך, המספרים האמיתיים לא היו שונים בהרבה.

אף אחד לא ידע בוודאות למה נשים כשלו להפוך לערפדים, אבל היו מספיק ספקולציות. הפופולארית ביותר הייתה שנשים פשוט חלשות מדי ולא מסוגלות לעבור את השינוי. תהיה הסיבה אשר תהיה, היחס נשאר כמו שהוא ולכן לנהל מערכת יחסים עם ערפדית נחשב ללוקסוס. מצד שני, לפתח קשר עם בת אנוש לא היה מקובל. הרי מי ירצה לנהל רומן עם אוכל שבוחן את השליטה העצמית שלך כל חודש? כדי להימנע מקרבות על תשומת ליבו של המין היפה, רוב הגברים בחרו יחסים חד מיניים וסגרו עניין. ואתה לא היית יוצא מן הכלל. 'אז למה...'

חבטות חזקות הקפיצו אותך, כמעט גורמות לך לנפץ את תא המקלחת מתוך רפלקס התגוננות. אבל אז הבנת שזאת הייתה נקישה בדלת. התנגבת במהירות ולבשת מכנסי טרנינג לפני שניגשת אל דלת הכניסה בזהירות. ביד ימין סובבת את המפתח וביד שמאל החזקת סכין קומנדו ארוכה. לא ציפית לאורחים, ומבקרים לא קרואים הביאו בדרך כלל צרות. רק אחרי שפתחת את הדלת, הבנת שהיית אמור לנחש את זהותו של האורח.

"אנטוניו, למה אתה פה?" ראית איך הלסתות שלו מתהדקות. הכרחת את עצמך לשים לב לכל פרט ולכל שינוי שחל בו. העיניים זה הנשק היחיד שנשאר לך. "אני צריך..." קולו דעך והוא הסב ממך את מבטו.

שוב היית מודע בחריפות לכך שאתה כמעט נכה כשמדובר בקריאה של הילד הזה. 'לא ילד, מתבגר.' תיקנת את עצמך. בניגוד לאמונה הרווחת, הערפדים הם כן יצורים חיים. אמנם יש להם תוחלת חיים ארוכה עד כדי אבסורד, אבל יש את אלה שהופכים לערפדים ויש את אלה הנולדים כערפדים. ומי שנולד כערפד, גם מתבגר כערפד - התבגרות שיכולה להיות כרוכה בייסורים לא אנושיים, אם ערפדים בוגרים לא עוזרים להם לעבור אותה.

נזכרת בתקופת ההתבגרות שלך. תקופה בה כל הגוף בוער ואתה מרגיש כאילו אתה נשרף חי. נזכרת שלא הבנת מה קורה כי היית זאב בודד שלא התחבר עם איש ואף אחד לא הסביר לך מה מתרחש בגוף שלך כשאתה על סף להפוך לערפד בוגר. בהתחלה חשבת שזה הרעב, אבל אף כמות של דם לא הצליחה להפחית את הכאב. היית מטפס על הקירות פשוטו כמשמעו. היית שורט, קורע ומתקפל מכאב שאת מקורו לא הצלחת להבין. אנטוניו כן הבין. והוא בא אליך לבקש עזרה. 'אבל למה אני?'

"טוב." שמעת את עצמך אומר וזז מהדלת. במקום להיכנס פנימה הצעיר נצמד אל גופך הלח כאילו  חיו היו תלויים בזה. הדבר לא היה רחוק מהאמת. רכנת לעבר צווארו, מעביר את לשונך על עורו הרותח. מותניו זינקו קדימה רק מעצם מחוות ההסכמה שלך.

'כנראה שהוא במצב הרבה יותר מתקדם ממה שחשבתי.' סגרת את הדלת והובלת אותו אל הספה, משאיר בדרך את הסכין על השיש. 'לא אצטרך אותה הלילה'. התיישבתם אחד ליד השני בדממה מתוחה. "כמה זמן?" שאלת רק כדי לשבור את השתיקה.

"תשעים וחמישה לילות."

פיך יבש לנוכח התשובה. אחרי חודשיים אתה עצמך היית באפיסת כוחות פיזית ומנטאלית. עכשיו הבנת למה הוא התנהג כך בתחנת הרכבת. כל המתח הזה שהצעיר היה שרוי בו הפך אותו לכדור קוצני מהלך. גם עכשיו המצב לא השתפר. שמת לב איך הידיים שלו רועדות ושריריו מתוחים בציפייה. ידעת שהוא נאחז באחרוני השליטה העצמית שנשארה לו ותהית לעצמך מאיפה השליטה הזאת ניתנה לו. "אתה רוצה שנתחיל?"

הוא הנהן בלי לומר דבר. נזכרת שבאותו הזמן גם לך היה קשה לדבר. רכנת לעברו ובלי עיכובים נוספים נעצת את ניביך בתוך צווארו. הדם שלו הכה בפיך ולרגע חשבת שאתה הולך להיחנק. אחרי שאף אחד מהחושים שלך לא קיבל שום גירוי ממנו, הטעם שלו גרם לראשך להסתחרר. הוא לא דמה לשום דבר ששתית לפני כן וכל לגימה הביאה איתה גל חדש של עונג צרוף. אנחת ההנאה שנמלטה מפיו גרמה לך לרצות לנהום ועודדה אותך להמשיך. היית מודע בעמימות לכך שהוא מחליק לאחור ונשכב על גבו. לא יכולת להתנתק מצווארו ולכן הלכת בעקבותיו, נשכב מעל. הוא התעסק עם אבזם החגורה שלו ואז החליק מעצמו את המכנס. ידו הנחתה את ידך לעבר האיבר הקשה שנח בין שניכם. באותו השלב כבר היית על גבול שכרון חושים, אבל ידך נסגרה על הזין שלו מתוך רפלקס ושמעת גניחה גרונית קרוב לאוזנך. ידך נעה בתנועות פשוטות, מאמצת קצב קבוע ומהיר. נשמותיו הפכו לרצף של מילים מקוטעות ושזורות באנחות חלושות.

"עוד..." לחש לתוך האוזן שלך. "תשתה עוד." ושתית. השתייה הכי מתוקה שהייתה לך.

המותניים שלו ניסו לנוע עם התנועה שלך וכדי לרסן אותו, התיישבת על רגליו בכל כובד משקלך. לא רצית שזה ייגמר מהר מדי, לכן האטת את הקצב, מתעלם מהמחאה שלו. לא התביישת להודות בכך שאתה משחק בו והנעת את ידך באיטיות מעצבנת רק בשביל להאריך את הסבל שלו עוד קצת. אם ראשו היה יותר צלול ברגע זה, הוא היה מעיף את ידך ומסיים את המלאכה בעצמו, אבל זה לא היה המצב. יבבת ייאוש נמלטה מפיו וידיו התחילו לשרוט את זרועותייך, מנסות לגרום לך להזדרז. התעלמת ממצוקתו והמשכת בהתעללות האיטית שלך. העברת את האגודל על החריץ שלו, מורח מעט את הנוזל הלבן שהספיק להצטבר שם. עוד יבבה והפעם הרגשת את הבכי בקולו. ידעת שדמעות מחליקות על פניו והחלטת שהסדיסט שבך יחכה לפעם אחרת. ידך החליקה על הזין שלו בתנועות פמפום מהירות וכל גופו התחיל להתעוות לקראת השיא. המשכת עד שהרגשת את הנוזל הדביק ביניכם כשהוא גמר. רק אז העזת לעזוב את צווארו.

התרוממת ממנו ושכבת לצידו מתבונן ללא בושה בגופו הרועד. ראשך היה עדיין מסוחרר מהארוחה הלא צפויה, אבל זה לא היה חדש. מה שהיה חדש זה השקט הפנימי שלא הרגשת אף פעם בעבר.

לאחר מספר דקות הוא נרגע, אבל המשיך לשכב בדממה עוד זמן רב. כשעיניו נפקחו, הוא הביט בתקרה, כנראה מנסה לעכל את כל מה שקרה. "שון..."

"מה?"

"אם לא היית מנשק אותי לפני כן לא הייתי יודע מה קורה לי."

זה הפתיע אותך. חשבת שבנו של הבולדוג ידע בדיוק מה קורה בגיל ההתבגרות.

"שון..."

"מה?"

"אל תחשוב שהפעם הזאת אומרת משהו."

ההערה שלו גרמה לך לצחוק. "אתה באמת ילד." ולנוכח מבטו המוזר הסברת, "לחיות עם חבר מועצה ולא לדעת דברים פשוטים, זה מוזר."

"לא גרתי איתו."

"באמת? אז איפה?"

"עם אמי בבוסטון."

"איפה בבוסטון." קולך הקשיח. האופוריה מחליקה ממך כמו מים.

"רחוב ווטר בניין שש דירה..."

"ארבעים ושתיים."

"נכון, איך ידעת?"

"זאת הדירה של אמא שלי."

"שון..."

"מה?"

"זה אומר מה שאני חושב שזה אומר?"

"אם אתה חושב שעכשיו האח שלך שחרר לך את חום ההתבגרות תוך כדי שהוא מביא לך ביד, אז כן. זה מה שזה אומר." לא ידעת איך הצלחת לשלוט על הכעס שלך. באמת שלא ידעת. הוא הביט בך רגע ממושך.

"אפילו אם הייתי יודע את זה, הייתי מבקש ממך."

"טיפש." קמת מספה בכעס.

"מה יש? לא יאה לך?"

"לא זה, דביל." הסתובבת לעברו. "דם אחים..." נחנקת. "אין כמו דם אחים."

"מה זה אומר?"

איך יכולת להסביר לו שאחים מאותה אם לא יכולים לשתות אחד מהשני מבלי לדון את עצמם לחיים של סבל תמידי. הסיבות לכך לא היו ברורות, אבל אלה שטעמו דם אחים לא היו מסוגלים לשתות שום דם פרט לזה של אחיהם. בסופו של דבר, ברוב המקרים הם גוועו ברעב אחרי שהיו מרוקנים את אחיהם עד הטיפה האחרונה.

"דם אחים..." הסתובבת בחדר כמו חיה בכלוב, מנסה למצוא משהו שתוכל להיאחז בו. ראית אותו בולע חזק ולא רצית להסתכל עליו. הלילה הזה היה יותר מדי ארוך בשבילך. יותר מדי דברים נפלו עליך בבת אחת. אח, שותף, הדם שלו, הגוף שלו... עצרת והסתובבת אליו. הוא המשיך לשבת על הספה שלך, עוקב אחרי כל מה שאתה עושה כמחכה להנחיות.

"מה אתה רוצה?!" נבחת עליו.

"שתירגע."

איך הוא הצליח להישמע כל-כך רגוע ושולט בעצמו היה מעבר להבנתך. "אני הולך לדבר עם היצור הזה שקורא לעצמו חבר מועצה." זרקת כדרך אגב והלכת לחדר השינה כדי להתלבש.

"אולי תירגע." הוא הלך אחריך. "זה בטח לא כזה נורא כמו שזה נשמע."

הסתובבת אליו ובשבריר שנייה הצמדת אותו לקיר. בחנת את פניו מקרוב, אבל לא ראית שום צל של פחד או חשש.

"אתה לא מאיים עלי." התריס לעומתך.

השתררה דממה מתוחה, בה ניהלתם קרב מבטים שאף אחד מכם לא רצה להפסיד בו.

"למה ביקשת דווקא ממני לעשות את זה?" זה מה שהטריד אותך יותר מכל ברגע זה. העובדה נראתה אבסורדית, אבל תחושת בטן אמרה לך שיש לכך חשיבות.

הוא משך בכתפיו הסיט את מבטו משלך. "זה הרגיש הדבר הנכון."

"אתה לא יודע לשקר." עכשיו, כשהיית מודע לכך שאין לך גישה ישירה לרגשותיו, הפעלת את יכולת ההבחנה שלך במלוא העוצמה.

הוא נראה נבוך לרגע. כנראה לא היה רגיל לכך שהצליחו לקראו אותו כל-כך מהר.

"תראה, אח קטן," הדגשת את התואר בכוונה. "אני מהלך על האדמה הזאת כמה מאות שנים יותר ממך. נכון שהיכולת שלך מפתיעה וזאת הפעם הראשונה שאני הופך להיות מודע לקיומה של אחת כזאת, אבל אני יודע מספיק על העולם הזה בכלל ועל הצד האפל שלו בפרט. אף אחד לא משעבד אותי לרצונות שלו. לא הסוכנים, לא המחסלים ואפילו לא המועצה עצמה."

"אבל אתה עובד עבורם."

חיוך מריר נמתח על פניך לנוכח ההערה. "טעות נעורים שאני משלם עליה עד היום. על טעויות משלמים. אבל אני גמרתי לשלם. אני לא מתכוון להיות משועבד לילד."

נהמת אזהרה גרונית נשמעה קרוב אליך. פורמאלית הוא צדק, אחרי הלילה הזה הוא כבר לא נחשב ילד, אבל פורמאליות אף פעם לא עניינה אותך. עזבת אותו והמשכת להתלבש.

"לאן אתה..."

"אני הולך אליו." אמרת בלי לעצור. "לברר אם אתה אחי."

"מה זאת אומרת לברר, חשבתי שזה סגור!"

"אתה תלמד ששום דבר לא סגור עד שבולדוג לא מאשר." ולצערך זה היה נכון. הבטת בשעון. שעתיים לפני הזריחה. אתה אמור להספיק.

"אני בא איתך." אנטוניו נראה כעומד להתווכח אם תנסה לדחות את ההצעה. רצית לשמור את הכעס שלך בשביל ויכוח חשוב יותר, לכן התעלמת ממנו. 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...