קהילה דתית גאה. צילום: מיכאל רוזנפלד.

 >  >  > 

על הזין של פפו - פרק ג' ואחרון

אוזניים להם ולא ישמעו

חששתי שלא אכיר אותו בגלל שכולם היו לבושים באותם בגדים שחורים לבנים, וכולם היו עטויי זקן ובעלי כיפות שחורות, אבל כמובן שברגע שהוא הופיע, בולט מבין כולם בפניו המאירים ובחן תנועותיו, זיהיתי אותו מיד.

ברגע שראיתי אותו הבנתי כמה אני אוהב אותו ומתגעגע אליו, וכשהוא קפא על מקומו, מביט בי בתימהון ובשמחה ידעתי שגם הוא עדיין אוהב אותי.

"מה אתה עושה כאן?" שאל ונגע בכתפי בפליאה, כאילו רצה להיות בטוח שאכן אני הוא זה שבאמת עומד לפניו ולא איזו אשליה.

"באתי לקחת אותך הביתה." עניתי ולפתי את כפו בכפי.

הוא הניח לי לאחוז בידו, מביט בי מבולבל. "זה הבית שלי עכשיו פפו." אמר חרש, "אני לא יכול... "

"אריאל! אתה חייב לחזור איתי." חזרתי בתוקף, מועך את כף ידו בכפי. "אתה מוכרח להסתלק מכאן לפני שהם יחתנו אותך עם איזו בחורה וימכרו לך כל מיני קמעות כדי שיהיו לכם ילדים ו... אתה פשוט מוכרח לברוח ממנו אריאל."

אריאל ניסה לשחרר את ידו, אבל זה היה כבר מאוחר מידי. אחזתי בו היטב בשתי ידי, מביט ישר בעיניו, מתעלם מכל הפינגווינים הצעירים שלטשו בנו מבטים חסרי בושה. "לברוח ממי?" ניסה אריאל לשחרר בעזרת יד ימינו את ידו השמאלית הלכודה, אבל אני הייתי זריז, חזק ונחוש ממנו. אחזתי בו חזק, לופת בכוח את פרקי ידיו העדינים, מחזיק אותו צמוד לגופי.

עמד לי בטירוף ומזל שהג'ינס שלי היה עבה ולא צמוד מידי. "מהרב מינץ כמובן." אמרתי. "תשמע, אולי אנחנו יכולים לדבר בפרטיות? יש לך חדר משלך?"

"לא בדיוק." חייך אריאל, "אבל החדר שלנו ריק עכשיו. בוא." משך אותי אחריו לצריף שלו. עברנו דרך הדלת מעוטרת החרציות ונכנסנו לחדר גדול מלא מיטות וארונות. המיטות עמדו בשני טורים מסודרים והיו מוצעות בשמיכות מתוחות היטב ממש כמו בטירונות. הוא התיישב על אחת המיטות ואני התיישבתי צמוד אליו, לופת בחזקה את מותניו למקרה שירצה לברוח ממני.

"פינחס בבקשה." ניסה אריאל לקרוא אותי לסדר, "תהיה הגיוני בבקשה, אני..." מבעד למכנסי הטרלין השחורים והמכוערים שלו הסתמנה בבירור תפיחה נוקשה. 

"אתה מה?" שאלתי בתוקפנות והתנפלתי עליו, מפיל אותו על המיטה, ומושך מעליו את החולצה הלבנה וסרת הטעם שלבש. הגוף שלו, הריח שלו, המגע של עורו בעורי. הייתי כאחוז טירוף, כל כך התגעגעתי אליו. נישקתי אותו בכל מקום שהצלחתי להניח עליו את שפתי, מתעלם מניסיונו הקלוש להדוף אותי מעליו. מעכתי אותו תחתי, מורט את בגדיו, נלחם בציציות שלו שהיו מחוברות לטלית מעצבנת שהפריעה לי לגעת בעורו.

אריאל אולי לא חזק כמוני, אבל הוא בהחלט לא חלשלוש. הוא היה יכול להתנגד יותר בתקיפות, אבל במקום להלחם בי הוא שכב תחתי, גונח, לא משתף פעולה, אבל גם לא ממש מתנגד. אחרי מאבק קל בציציות המעצבנות הללו שהסתבכו לי בידיים הצלחתי לדחוף יד לתחתוניו והגעתי סוף סוף אל הזין שלו. הוא נשאר בדיוק כמו שזכרתי אותו - זקוף וחלקלק. "הזין שלך הוא כמו מוט מתכת מצופה קטיפה" אמרתי לו פעם. אז הוא צחק ונישק אותי, אבל עכשיו כשניסיתי ללטף אותו כמו שהוא אוהב הוא החל לבכות חרש. 

הבכי שלו כיבה אותי מיד. בבת אחת הרגשתי כאילו נשפך עלי דלי של מי קרח. ההתלהבות המטורפת שלי נמוגה ופתאום הייתי עייף מאוד ומבויש מאוד.

הרפיתי ממנו ונשכבתי לצידו, גבי אליו, מנסה להרגיע את נשימתי המהירה. הוא הסתובב על צידו, חיבק את מותני, טמן את פניו הלחים בגבי ורעד.

"סליחה אריאל." לחשתי, "אני מבקש שתסלח לי. רציתי להציל אותך. אני ממש מצטער."

"זה בסדר פפו. אני יודע, בוא תסתובב אלי." הסתובבתי ונצמדתי אליו, בטן אל בטן, חזה אל חזה, עיני נתונות בעיניו. "אז מה עשית עם עצמך מאז שהלכתי?" שאל, מציץ בעיני.

"אתה לא רוצה לדעת, תאמין לי." הסבתי את מבטי מעיניו היפות.

"שמת את כל העולם על הזין שלך?" 

"משהו כזה."

"נו, טוב. לפחות עשית חיים." ניסה אריאל לחייך, אבל ראיתי שזה עלה לו בבריאות.

"לא, לא עשיתי חיים. הייתי מסכן ובודד ושנאתי כל רגע." עכשיו היה תורי ליבב. הוא חיבק אותי, מנענע אותי בזרועותיו, מלטף את גבי. "אריאל, בבקשה, תחזור הביתה." התייפחתי.

"מוזר שאתה אומר את זה." ענה בשלווה, "בדיוק אתמול הרב מינץ אמר שלדעתו חיים בישיבה לא הולמים אותי."

"שלא לדבר על התלבושת האיומה הזו שממש לא הולמת אותך. אתה נראה כמו פינגווין."

"מי שמדבר, מאיפה הבאת את החולצה המשונה הזו?"

"אתה קנית לי אותה."

"באמת, לא יכול להיות, היא איומה ממש." צחק אריאל ונישק אותי פתאום על הלחי. ליבי קפץ משמחה, כבר המון זמן שהוא לא נתן לי נשיקה. אולי עוד יש תקווה? התיישבתי מלא מרץ מחודש והבטתי בו בעונג. הוא נראה כל כך יפה עם הבגדים הפרומים למחצה, מגלים את עורו הלבן והעדין ואת הפלומה הבהירה על חזהו. פטמותיו היו ורודות וקטנות וטבורו המתוק התחנן לנשיקות.

"תברח מהדוסים האלו אריאל. בוא תחזור אלי." הפצרתי בו, והחזרתי לו נשיקה. "אני כל כך אוהב אותך."

"גם אני אוהב אותך פפו, אבל אני לא יכול לחזור ולהיות חילוני. אתה מבין?"

הבנתי, בטח שהבנתי. עמדתי להפסיד אותו. איזה סיכוי יש לפפו אחד נגד כל הדת היהודית? מאות שנים של חרמות ונידויים נגד משכב זכר עמדו מולי.

"אז מה נעשה?" שאלתי, מביט בו בייאוש. 

"נלך להתייעץ עם רבי מינץ." הפתיע אותי אריאל, והחל לסדר את בגדיו הפרומים.

"מה יש לך להתייעץ עם רב." התפלאתי ועזרתי לו לכפתר את חולצתו, מגניב עוד הסנפה אחרונה מריחו הטוב.

"אתה לא יודע כבר מראש מה הוא יגיד לך? אסור לנו לאהוב זה את זה. אסור לך להישאר רווק, ואתה חייב להתעלם מההומואיות שלך או שתגיע לגיהינום. בטח כבר שמעת את זה מאה פעם."

אריאל הביט בי במבט רך שחדר דרכי כמו סכין בחמאה וליטף את ראשי. "אולי פעם אחת תקשיב לי במקום לנאום כל הזמן פפו." ביקש, והניח את ידיו על כתפי. "אתה כל כך נגד כל דבר יהודי שזה ממש מדכא. תקשיב פעם אחת גם לי, בבקשה?"

"אני מקשיב לך כל הזמן." התעצבנתי.

"אתה מקשיב ולא שומע, כנאמר, 'אוזניים להם ולא ישמעו'. ציטט, וחייך למראה הפרצוף שעשיתי. "הנה, אתה רואה? אני רק מצטט רבע פסוק ותכף אתה כולך מסתמר ונעשה אנטי. מה יש לך נגד הדת שלך? אתה יהודי בדיוק כמוני פינחס."

"השאלה היא מה יש ליהדות נגדי!" התפרצתי. "אני בא מבית דתי יותר משלך." הזכרתי לו, "וזה לא אני שמוותר על היהדות שלי, זו היהדות שויתרה עלי." הצהרתי בזעף, נזכר איך הועפתי מהתיכון הדתי ברגע שראו אותי צועד במצעד הגאווה, ואיך בתגובה גם הורי התנכרו לי. מזל שסבתא נתנה לי לגור אצלה עד שגמרתי צבא, אחרת הייתי נזרק לרחוב בגיל שש עשרה. החשבון ביני לבין היהדות התחיל עוד לפני שאריאל התחזק לו פתאום ועזב אותי. 

"בהתחלה, כשרק התחלתי לחזור בתשובה, גם אני חשבתי שאין לי ברירה אם אני רוצה להיות דתי אני חייב להתגבר על הנטייה ההפוכה שלי. אמר אריאל בעצב. "אתה זוכר איך היה לנו קשה כשרק התחלתי להתחזק פפו?" שאל ואחז בידי כאילו אני עומד לברוח.

"אם אני זוכר? איזו שאלה? כל רגע חרוט בזיכרוני לדיראון עולם."

"גם לי היה קשה פפו, באמת שהיה לי קשה. לא הצלחתי להתגבר על עצמי ולא רציתי לוותר על הדת. בגלל זה באתי לכאן, ללמוד מה לעשות כדי להתגבר על הבעיה."

"ופה קבלת תשובה?" לגלגתי, "מה העצה הנהדרת שנתנו לך פה? לקרוא תהילים? ללכת עם קמע של מקובל? להתחתן מהר ולזיין את האישה דרך חור בסדין? או שאולי לאכול תאנים? אתה לא מבין שהדוסים השחורים והפרימיטיביים האלו לא יכולים לתת להומואים שום פתרון? לדעתם אנחנו חולים וסוטים."

"אוזניים להם ולא ישמעו." נאנח אריאל, "בוא, אחז בזרועי, אולי הרב יפקח את עיניך." הוא נראה כל כך מאוכזב מהתגובה שלי עד שויתרתי והלכתי אחריו בלי התנגדות. אז אני אריב עם עוד רב אחד, מה כבר יכול להיות? בשביל להחזיר אותו אלי הייתי מוכן להלחם אפילו בדרקון יורק אש. אז מה זה בשבילי עוד רבי אחד שינופף מולי אצבע מאיימת ויספר לי סיפורי אימה על גיהינום רותח שיצלה אותי אחרי מותי? על הזין שלי.  

כולם כבר התפזרו ורק קפח ישב על הספסל ליד בית הכנסת לצידו של בחור שמנמן אחד וקרא יחד איתו בספר עבה בעל כריכה שחורה מאובקת.

"אה, פפו." הוא הביט בי, נבוך. "אם לא אכפת לך אני אשאר פה עוד קצת. יש כאן איזה דבר שאני רוצה לברר ו... אה... " הוא גמגם, האדים ושינה נושא.

"זה משה." הציג את השמנמן שחייך אלי בביישנות.

"אבל איך תחזור הביתה?"

"אני אדאג לו." אמר משה בתקיפות וחייך אל קפח שחייך אליו חזרה.

"איפה הרב." שאל אריאל שלא השתומם כלל למראה הצמד חמד.

משה החווה לעבר הקרוון, ולהפתעתי אריאל דפק כלאחר יד על הדלת ומיד נכנס פנימה, ואני אחריו. הרב מינץ התברר כצעיר ממה שחשבתי. גבר לא גבוה, עגלגל משהו, בעל עיני תכלת תמות, זקן בהיר ורך והבעה עייפה אך מאירת פנים. שום דבר בהופעתו הצנועה לא נראה מפחיד או מאיים. למרות כל מאמצי לא יכולתי לדמיין אותו מוכר קמעות לזקנות מרוקאיות פתיות או מאיים בנפנופי אצבע על מישהו, אפילו לא על בחור עדין ורגיש כמו אריאל שלי. "כבוד הרב זה פינחס, החבר שלי שסיפרתי לך עליו." אמר אריאל, "והוא רוצה שאני אחזור אליו."

"ומה אתה רוצה?" שאל הרב בנחת, בלי לגלות שום סימני זעזוע מהוידוי של אריאל. אריאל נאנח והתיישב, מושך אותי לשבת לצידו. 

"כבוד הרב," אמרתי, מביט בחדר הצנוע שהכיל הרבה ספרים, שולחן אחד וכמה כסאות. "אני יודע שלאהוב גבר אחר זה דבר אסור, אבל..."

"למה אסור?" נכנס הרב לדברי, "הנה, דוד אהב את יונתן."

"דוד, אם אני לא טועה, עשה הרבה דברים שאסור היה לעשות." הפגנתי את הידע שלי בתורה, בכל זאת למדתי פעם בבית ספר דתי, ומיד הבנתי שהכנסתי לעצמי גול עצמי וכעסתי על הפה הגדול שלי.

"כן," הסכים איתי הרב במאור פנים, "אבל לאהוב את יונתן לא היה אחד מאותם דברים."

הבטנו זה בזה בשתיקה. הוא שלו ומחייך ואני זועף ונדהם. "מה הולך פה?" פניתי לבסוף אל אריאל. "איזה מין רב זה?"

"אני הרב הילל מינץ." אמר הרב והושיט לי את ידו ללחיצה. לחצתי אותה, מופתע מכך שהוא לוחץ את ידי למרות שהצהרתי גלויות שאני הומו. אחרי שיצאתי מהארון חברי ללימודים ומורי בבית ספר הדתי התנהגו כאילו אני חולה במחלה מדבקת חשוכת מרפא. "אתה יכול לקרוא לי הילל, פפו." הוסיף הרב.

"הרב מינץ מבין את הבעיה שלנו פפו ומנסה למצוא לה פתרון." אמר אריאל ואחז בידי.

"איזה פתרון?" איבדתי את סבלנותי, "אנחנו הומואים כבוד הרב, אני אוהב אותו אני רוצה לישון איתו כל לילה, אני רוצה... אתה יודע מה אני רוצה, וגם הוא רוצה אותו דבר."

"אני יודע." אמר הרב בנחת.

"מאיפה אתה יודע?" שאלתי בחשדנות, "איזה מין רב אתה בכלל?"

"אני רב כשר למהדרין." הצטחק הרב הילל, "אבל אחי התאום הוא הומו, ותאמין לי, אני יודע הכל."

רק אז נפל לי האסימון. "אתה אחיו של אדם מינץ הכוס..."

אריאל בעט בי מתחת לשולחן ופני האדימו ממבוכה. "סליחה כבוד הרב. אחיך בחור מאוד נחמד, אבל הוא..."

אני יודע מי זה אדם." הצטחק הרב, "הוא פשוט הוא, ואני אוהב אותו כמו שהוא, ואגב, הוא לא דתי בלי שום קשר לנטיות שלו. הוא פשוט לא דתי וזהו." הוא נאנח קצת, "אני רק מקווה שהוא ימצא מישהו ויפסיק להיות כזה... אתה יודע?"

אדם מינץ היה כוסון סקסי ואחד מההוללים הידועים ביותר בתל אביב, והנה, אחיו התאום הוא רב. 'עוילם גוילם' הייתה סבתא אומרת על דבר זה.

"כן. אני יודע. מאז שאריאל עזב גם אני נעשיתי כזה ואני לא אוהב את עצמי ככה. אני אומלל, ואני שותה יותר מידי ומעשן יותר מידי ואני עושה המון שטויות."

הרב הנהן בראשו באהדה. "כשהחברה שלי, שהיום היא אשתי, נפרדה ממני בגלל שהייתי חמור, עשיתי שטויות איומות. נסעתי כמו משוגע על האופנוע של גיסי וכמעט שנהרגתי. מזל שהוא מכר אותו ומזל שאחי הפגיש אותנו והתפייסנו."  

"ולדעתך אתה וארוסתך ואני ואריאל זה אותו דבר?" שאלתי, נדהם מההשוואה.

"אהבה זה אהבה." פסק הרב, "ופיקוח נפש זה פיקוח נפש, ואתה אריאל, בחור נחמד מאוד, אבל אתה תלמיד ישיבה איום ונורא."

"קשה לי להתרכז בזמן האחרון." אמר אריאל בקול מתנצל.

"כן? מעניין למה?" הצטחק הרב.

"איזה מין רבי אתה?" התעצבנתי, "אנחנו הומואים. אנחנו רוצים לחיות יחד. למה אתה לא אומר משהו? זה אסור, לא?"

"נו, טוב. מה אפשר לעשות?" נאנח הרב, "כל אחד עושה חטאים פה ושם, אפילו אני. זה לא אומר שאני לא יהודי."

"אז אתה מרשה לאריאל לחיות איתי?"

"אריאל צריך לעשות מה שהוא מבין." הסביר הרב, "זו ישיבה, לא צבא."

"אתה רוצה לחזור אלי?" פניתי אל אריאל.

"כן, אבל יש לי כמה תנאים..."

"אני מסכים להכל." מיהרתי להבטיח, "רק תחזור בבקשה."

"אני אחזור. גם אני נורא אומלל בלעדיך, אבל אני רוצה לחיות בבית דתי. שנשמור שבת וכשרות, ושאני אלך להתפלל ואניח תפילין ו..." הדם המרוקאי שלי עלה לי לראש לשמע הפירוט המעצבן שלו. כאילו שאני לא יודע מה זה בית דתי? איפה הוא חושב שגדלתי? אצל גויים?

"אם אתה מתכוון להמשיך לישון על הספה אריאל, אז יותר טוב שתישאר כאן. תגדל פטוניות ורודות ותצייר חרציות צהובות."

"ואם אתה מתכוון להמשיך עם הגישה הזו של כל העולם על הזין של פפו אז..."

"די!" צעק הרב, "מספיק, אתם נשמעים כמו זוג נשוי. עוד לא התחלתם לגור יחד ואתם כבר רבים? תשתקו כבר." שתקנו והבטנו בו, נדהמים.

"אתה אריאל מתחייב לישון עם פפו, ולאהוב אותו ולהיות נאמן רק לו?" שאל הרב.

"כן. בטח." אמר אריאל, והחל לחייך.

"ואתה פפו, מתחייב לתת לאריאל לנהל אורח חיים דתי, לאהוב אותו ולהיות נאמן רק לו?"

"כן, אבל רק שלא..." הסמקתי והשתתקתי.

"שלא מה?" שאל הרב בעדינות, "אל תתבייש להגיד. מה הבעיה פפו?"

"שלא ישאיר אותי יותר עומד לבד במקלחת עם יד מסובנת." התפרצתי, ומיד הצטערתי.

הרב גיחך קצת והניד בראשו. "נשמע הוגן," אמר, "מה דעתך אריאל?"

"בסדר. אני מודה שהחמרתי אתך יותר מיד כשרק התחלתי להתחזק פפו. אני מתנצל, אני לא אעשה את זה יותר."

"ולא תישן יותר על הספה?" שאלתי, "ולא תשאיר אותי לבד במקלחת עם..."

"נו, די. אני אישן אתך ואני... אני רק מקווה שאני אעמוד בקצב שלך." הצטחק אריאל ומיד הסמיק והביט במבט מתנצל ברב שחייך קצת לתוך זקנו.

"נו, טוב. לכו לשלום." אמר הרב וחזר לעיין בספר שלפניו. יצאנו משם יד ביד. ארזנו מהר את בגדיו של אריאל, נפרדנו מקפח שהחליט להישאר שם עוד קצת ושמח מאוד לקבל את מיטתו הפנויה של אריאל, ונסענו הביתה. 

זהו. אני לא אגיד שמעכשיו אנחנו חיים בעושר ובאושר והכל טוב. יש עוד ויכוחים וחילוקי דעות, אבל אנחנו מסתדרים, כל אחד מוותר קצת - אני עזבתי בשמחה את הגישה של כל העולם על הזין שלי, ואריאל נרגע קצת מהמלתחה הדתית שלו והבין שאפשר להיות יהודי טוב גם עם מכנסי ג'ינס אופנתיות וחולצות טריקו מגניבות. אנחנו מניחים תפילין, שומרים שבת, אוכלים כשר, וצועדים יחד במצעד הגאווה. במצעד האחרון הוא חבש כיפה סרוגה עם הקשת של הקהילה והלכנו יחד עם הקבוצה של ההומואים הדתיים. היה נחמד מאוד לפגוש שם את קפח ומשה שהלכו יד ביד והתווכחו על איזו מחלוקת עתיקה בארמית. הדוסים האלו, לך תבין אותם!   

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...