קשת
קשת. צילום: הנדל.

 >  > 

סיפור גלילי - פרק א'

בחום היום הם היו פושטים בדרך כלל את הגלימות עד המותניים, ולפעמים, בימים חמים במיוחד הם עבדו בתחתונים. פעמים שלוש תפסתי אותם ערומים לגמרי, מפנים אלי את גבם.

במערה בגליל חיו פעם שני נזירים. באמת. היום כבר אף אחד לא חי בח'ירבה הזאת, אבל אז כולם בישוב הכירו אותם. הכול התחיל לפני עשרים שנה כשנזיר הולנדי קתולי רכש בית בד עתיק מהתקופה הביזנטית שהיה חצוב בתוך ההר, והפך אותו לכנסייה ולמנזר של אדם אחד. כך זה נמשך מספר שנים עד שהצטרף אליו בחור אמריקאי צעיר ומאז הם חיו שם ביחד, בבדידות קדושה משלהם. מדי פעם היינו פוגשים אחד מהם בצרכניית הישוב, את האח פלוריאן או את האח לואיס. הם היו חייכנים, שתקנים כאלה, כמו אנשים שחיים בשולי החברה ולא מורגלים להיות במחיצת אנשים רבים. אבל בעיניי הם נראו מתוקים, בפניהם צרובי השמש וקמטי הצחוק בזוויות עיניהם, בגלימות החומות שלהם, הולכים בין אנשים בלבוש עכשווי כאילו הם יצאו מהתנ"ך. האח פלוריאן היה הולנדי גבוה בהיר ושתקן כבן ארבעים עם עיניים גדולות וירוקות שנראו כבוהות בנקודה שנמצאת תמיד כמה סנטימטרים מעל לראשך. האח לואיס היה בשנות העשרים של חייו, נמוך וכהה, בעל תנועות זריזות ודיבור מהיר.
הוא היה משחק לפעמים כדורסל עם הנערים במגרש מאחורי המתנ"ס, מכדרר, מסחרר את הכדור על אצבע, עושה איתו להטוטים. כנראה נזכר בימים שעוד לא היה נזיר. לפעמים הייתי רואה אותם מקצה הישוב, עובדים בפרך בחלקת טרשים שהם החליטו לקרוא לה שדה, למרות שהיא הייתה עזובה מחורבנת שלא הצמיחה דבר מלבד קוצים ועקרבים. אהבתי להסתכל בהם בסתר עובדים. בחום היום הם היו פושטים בדרך כלל את הגלימות עד המותניים, ולפעמים, בימים חמים במיוחד הם עבדו בתחתונים. פעמים שלוש תפסתי אותם ערומים לגמרי, מפנים אליי את גבם. הייתי מתבנן בהם מרחוק, בצלליות הכהות על רקע השמים הבוערים בכחול לוהט וחסר רחמים, מנסה להבחין דרך מסך האוויר שרטט כמו מעל מדורה בין פלוריאן לבין לואיס. לפעמים הבדלי הגובה עזרו לי להפריד, אבל לפעמים, אם הם היו מספיק רחוקים, גם זה לא עזר.

כך עברו עליי שנות ההתבגרות באותו ישוב גלילי מרוחק, כמו במין אחר צהריים נצחי. אלו היו ימי טרום האינטרנט ורוב הזמן היינו בחוץ, בגינות, בשדות, ובחורף נבלענו במתנ"ס. מנער ענוג בן שתים עשרה צמחתי והייתי לעלם חסר מנוחה וסקרן בן שש עשרה שרק רצה להתנסות ולטעום את כל העולם. בלילות חלמתי שאני עוזב את היישוב לעיר הגדולה, הסואנת, המרתקת, ולמה שיש לה להציע לנער תאב חיים כמוני. ובינתיים גיליתי את רזי המין, והייתי לתלמידם הנלהב. לא הייתה בת בישוב שלא ביקרתי, ומאחר והיינו יישוב קטן, הכרתי את כולן, גדלתי עם כולן. ואחר זמן מה עברתי גם לנשים מבוגרות יותר, לרווקות מתוסכלות, לגרושות, לנשים שלא היה ברור לי באיזה סטטוס הן בחיים. על כולן למדתי להפעיל את קסמי הנער התמים והלהוט שלי. עם הזמן אבות בישוב למדו לנעול את הדלתות ולהגיף את חלונות חדי בנותיהם, גברים למדו להרחיק את נשיהם ממני, ובין זקני היישוב נערכו דיונים איך להרגיע את השייגעץ הצעיר שעוד לא ניגב את החלב מהשפתיים וכבר חושב שהוא אישית המציא את המין. ומוטב לעשות זאת מהר, בטרם תפרוץ שערוריה אמיתית. אך כשפרצה לבסוף, היא הגיעה מכיוון שאף אחד, כולל אותי, לא ציפה לו.

באותו הקיץ נבחר ראש מועצה חדש, אדם מסורתי עם רעיונות מיושנים. והוא החליט משום מה שהסכנה הכי גדולה לישוב היא שני הנזירים הקצת תימהוניים שחיו ליד הישוב ומעולם לא הזיקו לאיש. עד אז איש לא ראה בהם סכנה. אפילו הבטנו בהם בגאווה פרובינציאלית. הם הנזירים שלנו, לאף ישוב אחר בסביבה אין נזירים משלו. הם היו אפילו אטרקציה תיירותית מקומית עם הקפלה הקטנה שלהם שחצובה מתחת לאדמה, והלחם ושמן הזית שהם התעקשו לייצר לבד בדרכים מסורתיות מהתנובה שנתנה להם האדמה בזיעת אפם. אבל ראש המועצה ראה בהם סכנה איומה לנפשות הרכות של ילדי הישוב, לא פחות. הוא טען בנחרצות שמדובר בשני מיסיונרים במסווה שהגיעו כדי להמיר ילדים יהודים תמימים לנצרות. בהתחלה כולם הסתכלו עליו כמו על משוגע. אבל הרעל מטפטף לאט, וראש המועצה מצא אוזן קשבת בקרב ארגונים חרדיים מצפת ומטבריה ומהחסידות ביבניאל, וגם בקרב המחוז הצפוני של המשטרה. עד משרד הדתות איים להגיע וכתבות מדאיגות החלו להופיע במקומונים של האזור. לאט לאט, בלי לשים לב, אנשים החלו מטים אוזן לטענות ראש המועצה, והחלו להרהר שנית בכנסייה שצצה להם ליד היישוב, אפילו שהייתה זאת כנסייה ששירתה שני אנשים בלבד. כך מרעילים נפשות של אנשים, בזמן שהם מביטים לכיוון השני. שני הנזירים האומללים היו חלק מנוף ילדותי ולא הייתי מוכן לוותר עליהם בגלל דעותיו החשוכות של ראש המועצה. הוא תיעב אותי מאז שלדעתו הדחתי לתרבות רעה את אחייניתו, בשדה בין עצי התות. כשהוא בא לעשות סקנדלים, אבי אמר לו בדיוק מה דעתו עליו. מאז הייתה בינינו מלחמה פרטית, מלחמה שהכרזתי עליו בסתר בלי שידע. הייתי נחוש להכשיל אותו, לכן הלכתי בשבת אחת אל פלוריאן ולואיס כדי להזהיר אותם ממה שראש המועצה מתכנן עבורם.
יצאתי מהיישוב בשעות הבוקר המאוחרות דרך השדה שמאחורה, לא רחוק מעצי התות שביניהם נפתחה לראשונה המלחמה ביני לבין ראש המועצה. ירדתי לשביל שירד מהישוב לוואדי שמתחתיו, שבחורף הוא ירוק ולפעמים שוצף, אבל עכשיו הוא מצהיב ועייף בחום. הלכתי בשביל מעל הוואדי ואז פניתי שמאלה בהצטלבות ליד עץ שיקמה עתיק ואדיר ממדים, ושם, ליד מעיין קטן היה פתח לא גדול בצלע ההר. תמיד ידעתי איפה זה, אבל לראשונה אזרתי עוז והפעם נכנסתי.
אחרי שעיניי התרגלו לאפלוליות ראיתי גרם מדרגות חצוב יורד למטה. ירדתי בהן, חש את קרירות המערות אופפת אותי, ואז, לאחר הליכה קצרה, מצאתי את עצמי בתוך חלל גדול מואר דרך פתחים קטנים קרובים לתקרה החצובה. היה זה חלל טבעי בסלע שמישהו חצב והרחיב אותו בתקופה עתיקה. מולי הייתה במה מוגבהת חצובה ברצפת המערה ועליה מזבח אבן ערום ומאחוריו קיר המערה הקעור כחצי כדור, ולפניו מקובע צלב עץ מספיק גדול כדי שיהיה ניתן לצלוב עליו אדם בוגר. המראה היה פשוט מאוד ונקי ועם זאת מלא הוד, עם התאורה הקלושה שהגיעה מהתקרה וכני הנרות החצובים בקיר שהעניקו למקום אווירה מיסטית. ואולי הייתה זאת הנוכחות הרוחנית של אלפי תפילות ועבודת האל של מאמין אמיתי ויירא שמיים, ושל תלמידו היחיד. לדממה כאן הייתה איכות אחרת, סמיכה יותר. עמוקה יותר, כזו שניתן ללכת בה לאיבוד. אני לא יודע כמה זמן הייתי שבוי בקסם הזה מול מזבח הכנסייה, אך לפתע שמעתי צליל נשימה מאומצת מירכתי המערה, כמעט גניחה. נזכרתי למה באתי ואת מי אני מחפש והלכתי בכיוון הצליל.
מעבר לקיר היה חלל קטן יותר וחשוך יותר, מואר באור נרות. ושם ניגלה לי מראה לגמרי לא צפוי. ראיתי את פלוריאן שוכב ערום כביום היוולדו על מזרון המונח על הרצפה, גופו מבריק בשמן, ולואיס, ערום עד מותניו, מושח את גופו של פלוריאן בשמן זית. פלוריאן עצם עיניו ונאנח, בעוד לואיס מעסה את גופו הדואב בשמן, עובר על המפרקים בכתפיים ובידיים, מותח את הגידים, מעסה את העור בכוח, לוחץ על השרירים להמריץ את זרימת הדם. עמדתי מהופנט מעבר לפינת הפתח, בוהה במחזה המדהים שלפני, בלואיס המעסה במומחיות כזאת את גופו המתמסר של הנזיר המבוגר ממנו, את שרירי גבו של לואיס משתרגים עם כל תנועה, את שרירי זרועותיו הקופצים, מתכדרים ושוב נמתחים בהתאם לתנועות העיסוי הארוכות. הייתי כל כך מרותק שלקח לי זמן להבחין כי עיניו של פלוריאן פקוחות ומביטות בי.

לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...