אילוסטרציה. צילום: torbakhopper, flickr.

 >  >  > 

הבחירה שלי - פרק א'

המועדון

בשלהי הקיץ, אחרי אבל של שישה חודשים, השלמתי עם זה שדני לא יחזור והחלטתי להתחיל שוב לצאת. אחרי חודשים של רביצה בבית הייתי די מנותק ולא ידעתי מה ומי, וגם לא היה לי אכפת. רציתי רק לצאת, לראות אנשים סביבי, לשתות קצת, לשמוע מוזיקה למצוא סיבה לחייך.

נכנסתי לג'ינס החדש שקניתי כשהוא עוד היה שלי, ולבשתי את החולצה הכחולה שהוא נתן לי ביום השנה הראשון שלנו ומיד אחר כך דחפתי את הראש מתחת לברז כדי להפסיק את התקף הבכי המחודש.

ויתרתי על ג'ל בשערות שלי שבין כה התארכו מידי, וסתם אספתי אותן בקוקו על עורפי, ויצאתי. לקחתי מונית לעמק האלכוהול וביקשתי מהנהג שיוריד אותי במקום של הומואים. הוא נתן בי את המבט הזה של - אתה דווקא לא נראה כזה - שאותו אני מקבל תמיד, אבל בגילי כבר מתרגלים לזה.

אולי גיל שלושים לא נראה לכם מבוגר, אבל בשנות גייז זה גיל ממש עתיק.

החזרתי לנהג מבט קשוח שהולך טוב עם הקוצים הלא מגולחים שלי והוא סתם את הפה והוריד אותי במקום קטן, חבוי בין עצי איקליפטוס שמיד הזכירו לי את הבסיס, שהזכיר לי את המילואים שבהם פגשתי את דני ושוב היו לי דמעות בעיניים.

כדי להתגבר עליהן הכנסתי את עצמי למצב רוח קרבי ונדחפתי בין ההמון הדי דליל של טיפוסים לבושי עור שחור, שחלק מהם הסתברו במבט בוחן יותר כנשים.

עברתי מתל אביב לחיפה מיד אחרי שדני הסתלק ועדיין לא הפנמתי את הקודים החיפאיים, ולכן לא התפלאתי על הלבוש ועל זה שיש במועדון גייז גם גברות, אם אפשר לקרוא ככה לבנות שריריות עטויות עור שחור ושרשרי מתכת.

לא שהגברים נראו שונים, אבל מה אני יודע? רציתי רק להתאוורר קצת, זה הכל, לא לעשות מחקר אנתרופולוגי על ההבדלים בין חיפה לתל אביב.

ואז נתקלתי ביריב הולם למצב הרוח הקרבי שלי, נכנסתי ראש בראש בסלקטור. הוא היה גדול יותר ממני, ואני די מגודל, והיה עוד פחות מגולח ממני, ובניגוד אלי המצב רוח הרע שלו היה חלק מהמערך הנפשי שלו, לא הסוואה קלושה שנועדה להסתיר מצב צבירה של מרשמלו נמס.

"אתה לא יכול להיכנס!" הודיע לי מיד בקול קשוח.

"למה לא?" התנפלתי עליו בזעף.

"דרס קוד!" הטיח בי חזרה, "אתה צריך משהו מעור! זה מסיבה של סקס חזק!"

"בחייך ברקו," אמר אחד עם מעיל עור נהדר ועגיל של שודד ים שעישן סיגר. " מה אכפת לך? תן לילד להיכנס, כולם בין כה וכה שיכורים מידי בשביל לשים לב לשטויות האלו."

"וחוץ מזה הוא בטח יתלה ערום על הסילינג." הוסיף אחר שעישן סגריה ולגם מפחית בירה. הוא לבש מין מכנסי עור עם פתחים מאחורה שלא הותירו הרבה מקום לדמיון והחזה החשוף שלו היה מעוטר בכתובות קעקע שהכאיבו רק מלהסתכל עליהם.

"איזה סילינג בראש שלך?" התערבה גברת אחת עם קול חרוך מסיגריות וכמות מסחרית של צמידי כסף על כל אחת מידיה השריריות. השערות שלה היו קצוצות בתספורת מרינס וצבועות אדום לוהט. היא עישנה מקטרת ואמרה בבוז שאני סתם ואניל פחדן שבא להציץ להם ושאם אני רק אראה את הרצועות החדשות שלה אני אברח.

בשלב הזה אפילו ברקו הקשוח נשבר והזמין אותי פנימה, לא למועדון גופו, אלא לחדר קטן שנחבא ליד הכניסה.

"אנחנו מקפידים מאוד על הדרס קוד במועדון." אמר במעין התנצלות, "אצלנו  לא מעשנים במועדון ולא נכנסים בלבוש לא הולם, אבל למזלך יש כאן כמה פרטי לבוש שנשכחו ואנחנו שומרים אותם לאורחים שלא שמעו על הדרס קוד."

הוא דחף אותי לחדר אחורי קטנטן שהיו בו רק כסא שולחן קטן וכמה קולבים עליהם היו תלויים המון חבלים רצועות וכמה בגדי עור שחורים מעוטרים בניטים מוכספים.

"קודם תתפשט." פקד עלי.

"בואנ'ה הגזמת!" התפרצתי בזעף וניסיתי לצאת מהחדרון הזה שהיה יותר ארון מחדר, אבל הוא נעמד בפתח, חוסם לי את הדרך החוצה ובלי מילים החל פורם את כפתורי חולצתי.

היה שם צפוף וחם, וכשהחולצה הכחולה והיפה שלי צנחה על הרצפה נעשה לי עוד יותר חם, מין חום פנימי לוהט שהציתו בי ידיו הגדולות ועיניו הכהות של ברקו הסלקטור.

הוא תלש מהקיר מין רתמה מעור אחוזה בטבעות מתכת שלא דמתה לשום בגד שראיתי אי פעם. "הנה," אמר, "תרים ידיים." משום מה צייתי לו והרמתי ידיים כמו ילד קטן, מניח לו להחליק עלי את הרצועות הללו שהתלבשו כמו רתמה סביב חזי וכתפי.

"למה אתה לבן כזה?" שאל ברקו בעודו מסדר בחריצות את הרצועות על גופי, אצבעותיו מבעירות על עורי שבילים של אש.

"לא הייתי השנה בים. אני... אני... לא בא לי הקיץ לצאת מהבית." גמגמתי, מסמיק.

חשבתי ששכחתי כבר איך מסמיקים, ופתאום, דווקא פה, בחיפה אני מסמיק כמו בתולה.

ברקו מדד אותי במבט ידעני. "הוא עזב אותך מה?"

הנהנתי ושוב הדמעות הארורות ההן החלו לאיים בהצפה. ברקו התעלם מהן בנימוס והחל לפתוח את מכנסי.

"חכה רגע." נאחזתי במכנסיים, אבל הוא כבר היה בתנופה ותלש אותן מעלי יחד עם התחתונים. 

"רק תנסה." הפציר בי, "מה אכפת לך? אם לא תרצה אף אחד לא יכריח אותך. זו הבחירה שלך."

המכנסיים היו מוזרים מאוד. חגורה עבה מעור שאליה התחברו בשרשראות מתכת דקות וחזקות שני שרוולים שלתוכם הייתי אמור לדחוף את הרגלים, אבל משהו לא היה בסדר בבגד הזה. מאחורה השרשראות היו ארוכות מידי וכל התחת שלי נשאר חשוף, ומקדימה... נו טוב... קשה להסביר, אבל תנסו לדמיין. המכנס הזה, שהיה עשוי עור שחור ורך, היה גזור במין צורה מוזרה כזו, שבקדימה שלו נוצר מין פתח אובאלי כזה שבמרכזו הציץ הזין שלי, שלמרבה המבוכה היה די זקוף.

לא פלא, אחרי כל החודשים ההם לבד מצאתי את עצמי עומד שם, צמוד לבחור הגדול והרחב הזה שנגע בי כל הזמן... אני רק בן אדם. מה לעשות?

"אתה לא חושב שנורא חם פה?" אמר ברקו ופשט בתנועה זריזה את חולצת הטריקו שלו, נשאר רק בג'ינס הדוק. היו לו פטמות גדולות וכהות כמו שאני אוהב, וחזה שעיר בדיוק, אבל בדיוק כמו שאני... עזבו, לא חשוב, זה מביך.

התחלתי להזיע בתוך כל הרצועות הללו. "תשמע ברקו," מלמלתי, נבוך. "נורא חם פה ואני נורא מזיע ו... " התחלתי לסגת לכיוון הפתח, מנסה להסב ממנו את קדמת גופי כדי להסתיר את הפדיחה שהזדקרה לי מקדימה.

"אל תדאג, אתה בסדר גמור." אחז ברקו בחגורת המכנסים שלי ומשך אותי חזרה אליו כמו שמושכים ילד לא ממושמע.

התנגשתי בו והוא כרך את ידו על כתפי וחייך. "אופס!" אמר, ואז, בלי אזהרה או רמז הוא הניח את ידיו על מותני, סובב אותי אליו  ונישק אותי חזק, דוחף את לשונו לפי תוך שהוא מועך אותי אל הקיר.

הוא הרבה יותר רחב ושרירי ממני ולא היה לי שום סיכוי להדוף אותו, אז כמו הגברת בבדיחה ההיא - הנורא לא פוליטקלי קורקט - פשוט השתדלתי ליהנות.

זה לא היה כל כך קשה, עשיתי דברים יותר קשים בימי חיי - להיפרד מדני ולעבור לחיפה היה הרבה יותר קשה.

"טוב." אמר ברקו, מרוצה מאוד מעצמו אחרי שגמר לנשק אותי. "אז על איזו יד אתה רוצה את הצמיד?" והוא שלף מאי שם שני רצועות עור שנועדו כנראה להקשר על פרקי הידיים. 

"לא יודע." אמרתי, נבוך. "מה זה חשוב?"

"זה חשוב. זה חשוב." התעקש ברקו.

"טוב, שיהיה הימני."

"בחירה מצוינת." שיבח אותי הסלקטור הפרטי שלי ופרץ בצחוק. הוא הידק את הרצועה על פרק ידי הימני, וביקש ממני לקשור לו את הצמיד השני על ידו השמאלית.

"תודה מתוק." אמר ונישק אותי שוב, והפעם זו הייתה נשיקה ארוכה ויסודית הרבה יותר מהקודמת. תוך כדי ההתנשקות הוא הצליח לדחוף אותי לזווית שבין הקיר לארון. מצאתי את עצמי לכוד חסר אונים בין שני המשטחים הקשים הללו מצדדי ובין גופו הגדול השעיר והמזיע מלפנים.

ידיו  חלפו על גופי, ממששות אותי בלי בושה, בודקות כל משטח עור פנוי, ועם הבגדים המשונים הללו היו לי המון משטחים כאלו, אבל רק אחד הדאיג אותי באמת – כן אני מתכוון לזין שלי שהגיב על המצב בצורה לא הולמת כלל, ועמד בדום מתוח, מתחכך בג'ינס העבה של ברקו שמישש אותו בקור רוח ביד אחת, בעוד ידו השנייה מתחפרת לה בין פלחי עכוזי החשופים.

אין ספק שמי שעיצב את הבגדים הללו חשב על כל האפשרויות.

"לא מפריע לך שאני לא מגולח?" נזכרתי לשאול פתאום.

"לא, מה פתאום?" הוא גיחך. "אני מת על זה, ולך לא מפריע לך שאני שעיר כזה?"

אוי... איזה מין שאלה זו.

"לא." גנחתי, "כל כך לא מפריע לי שאם לא תפסיק אני גומר לך על הג'ינס היפה שלך."

הוא חייך והתנתק ממני קצת, אבל ידיו עדיין לחצו על כתפי, מועכות לתוכן את טבעות הברזל שחיברו בין הרצועות הקדמיות לאחוריות של הכאילו גופייה שלבשתי.

זה כאב, אבל מין כאב נעים כזה. מחר בטח יהיו לי סימנים שחורים על הכתפיים חשבתי, והרגשתי מין שמחה מוזרה בלב.

"טוב, בוא ניכנס." פסק ברקו ושוב אחז בחגורה שעל מותני, מושך אותי אחריו.

"רק רגע." עצרתי אותו, "אני לא יכול ללכת ככה, עם כל העסק שלי בחוץ."

"אז אתה מסרב לבוא איתי?" הוא שאל במין קול קר כזה, ומשהו קשוח ולא נעים הציץ מתוך עיניו, זורק אותי חזרה לטירונות.

נכון שכבר לא הייתי טירון בצבא, אבל בכל זאת שמעתי את עצמי אומר בקול מתנצל שאני לא מסרב חלילה, אבל אני רק מבקש שיתחשב בי כי אני לא מכיר שם אף אחד ולא נעים להיכנס ככה למקום זר, ואולי אני יכול ללבוש ג'ינס כמוהו.

"לא!" הוא אמר בטון קפדני שהזכיר לי את המ"כ הקשוח שלי. "מי שעונד צמיד על יד ימין לא יכול ללכת בג'ינס בלי רשות, ואני לא מרשה לך. אני רוצה אותך במכנס הזה!"

ממתי האיש הזר הזה מחליט עלי? שאלתי את עצמי, ומה פתאום אני נותן לו להחליט מה אני לובש?

שתקתי רגע, מנסה לארגן את מחשבותיי, אבל הוא שלף בינתיים עוד פיסת עור משובצת טבעות ואבזמים.

"מצד שני." אמר, נשמע שוב חביב ושש לעזור, "יש משהו בטענות שלך, ואני סך הכל לא בחור רע, אז בוא נשים לך איזה כיסוי קטן."

"אולי נחכה טיפה עד שלא יעמוד לי כל כך?" ביקשתי, מבויש קצת.

"לא!" חזר הטון המצווה לקולו, והזין שלי שקצת נרגע הזדקף שוב.

"עכשיו סתום את הפה ותן לי להיזכר איך קושרים את זה." פקד ברקו.

סתמתי את הפה ולפני שהספקתי להתעשת הוא כבר הלביש טבעת גומי על הזין שלי ואחר כך כיסה אותו במין משולש עור שחור דמוי חוטיני שהתחבר בכל מיני אבזמים מתוחכמים אל הרצועה שעל מתני. מקדימה הייתי מכוסה, פחות או יותר, אבל התחת שלי נשאר חשוף חוץ משרוך דקיק שחדר בין פלחי ישבני ולא כיסה כלום.

"זה נורא הדוק." התלוננתי, "הביצים שלי ממש מעוכות." ניסיתי לשחרר את האבזמים וחטפתי פליק חינוכי על פרק ידי.

"הי." מחיתי, "תפסיק."

"לא, אתה תפסיק." אמר ברקו בשלווה וסובב לי יד אחת לאחור.

"ואם לא? מה תעשה לי?" השיא אותי יצרי להתגרות בו.

שנייה אחר כך גיליתי את התשובה. הוא כופף אותי מעל לשולחן הקטן וחבט בעכוזי החשוף בסרגל מתכת.

זה כאב אבל... מביך להודות, אבל אם לא הייתה לי הטבעת ההיא סביב הזין הייתי מלכלך בזרע את החוטיני החדש שלי.

"תגיד," שאל ברקו אחרי שהצליף עשר הצלפות בכל צד של ישבני – מאלץ אותי לספור כל הצלפה ע"י כך שכופף לאחור את הבוהן שלי – "החבר הזה שלך, זה שעזב אותך? איך הוא היה? דומה לי?"

"לא. בדיוק ההפך. הוא בחור יפה ועדין ו... ו... הוא שקט כזה, הוא לא... "

איך מסבירים אחד כמו דני לברקו? אין לי מושג.

"צפונבוני פלצן ומפונק שחושב שבגלל הפרצוף היפה שלו מותר לו לשכב בשקט ולתת לך לעשות את כל העבודה במיטה." סיכם ברקו בקיצור דייקני את אופיו ואורחותיו של מי שהיה אהבת חיי במשך השלוש שנים האחרונות.

"כן." נאלצתי להודות באנחה, "יש בזה משהו, ולא רק במיטה, גם בבית עשיתי הכל בשבילו."

"מסכן שלי." אמר ברקו ושחרר עוד אחד מאותם צחוקים רועמים שלו. "אז אולי עכשיו הגיע הזמן לנסות משהו קצת שונה?" שאל.

"אולי אתה צודק." עניתי בפזיזות והתמסרתי לעוד אחת מהנשיקות הטורפניות שלו שהותירה אותי חסר נשימה.

"ילד טוב." שיבח אותי ברקו, "קדימה, בוא ניכנס." ובטרם הספקתי לחשוב על תשובה הולמת גרר אותי בחגורתי פנימה לתוך המועדון. "איך בכלל הגעת לכאן?" שאל ברקו אחרי שהתמקמנו בנוחיות על הבאר.

"עם מונית." עניתי בתום לב וגנחתי כשהוא אחז בפרק ידי ולחץ אותה בכוח. מהדק את רצועת העור על בשרי.

"אל תתחכם איתי אודי חמודי." אמר בקול של מ"כ ביום רע במיוחד.

"אני לא מתחכם." ניסיתי לשווא לשחרר את זרועי המעוכה מלפיתת הברזל שלו.

אולי הגיע הזמן לחזור לחדר הכושר, או לפחות להוציא מהקרטון את המשקולות שלי. המשקולות שדני קנה לי במתנה לכבוד יום השנה השני שלנו. כמה הייתי מאושר אז כשדני הפתיע אותי עם עוגה ושם המון נרות ריחניים בחדר השינה שלנו ו...

"שוב נזכרת בו." התרכך קולו של ברקו.

איזה מזל שאני לא משחק פוקר, אצלי רואים הכל על הפנים. שוב שקעתי בזיכרונות הפעם על איך שיחקתי פוקר התפשטות עם כמה חברים בצבא ואיך זה נגמר...

"מה אתה אדום כל כך? אתה מרגיש לא טוב?" הוא נגע במצחי מודאג.

הבן אדם בלבל אותי. רגע התנהג כמו אימא שלי, ושנייה אחר כך עבר למצב צבירה של סוהר קשוח.

ניסיתי להסביר לו את רצף האסוציאציות שלי והוא גנח כמי שנתקף כאב ראש. "מה לקחת במונית שהביאה אותך לכאן?" חקר, מודאג. "זה לא מקום לבוא אליו מסטול."

"לא לקחתי כלום." התגוננתי, "ככה אני מדבר תמיד, קופץ מנושא לנושא."

"עד שאתה חוזר לנושא של האקס ומקבל פרצוף של כלבלב עזוב." סיכם ברקו קצרות ולגם את שאריות הבירה שלו.

אני הסתפקתי במים מינראלים, אני שונא לאבד שליטה על עצמי.

"אז איפה אנחנו ולמה אסור להיות כאן מסטולים?"

"אנחנו במועדון פרטי של סקס אחר." הסביר ברקו בטון של מדריך תיירים. "רק לחברים רשומים ומוכרים מותר להיכנס."

"אז איך זה שאני פה?" הקשיתי, מנסה לסקור את סביבותיי ולא רואה שום דבר מיוחד. סתם פאב אפלולי מלא אנשים, לבושים אמנם מוזר במקצת - הרבה עור שחור ופה ושם מדים, המון אביזרי מתכת, מעט נשים הרבה גברים. אם כי לגבי מינם של חלק מהנוכחים לא הייתי מוכן להתחייב בלי בדיקה גנטית.

"אתה פה כי אתה האורח שלי ואני רוצה אותך איתי." פסק ברקו בסמכותיות והעביר את אצבעו לאורך לסתי. מגע קליל שמשום מה הרעיד את כולי וגרם לזין שלי, שכבר נרגע קצת, לשוב ולהתעורר.

אם אני לא אטפל במהרה בבעיה הזו אני אקבל כאב ביצים כמו ילד בתיכון, חשבתי. מצד שני, אחרי האפאטיות של החודשים האחרונים... עדיף כבר כאב ביצים.

"אתה יודע מה זה סקס אחר?" שאל ברקו ולכד שוב את פרק ידי, הפעם בעדינות. ידו השנייה בדקה את ההתרחשות מתחת לחוטיני שלי, וחיוך מרוצה עלה על פניו.

"בטח שאני יודע. זה... זה... אה... " התחלתי לגמגם בניסיון לענות תשובה שלא תהיה מעליבה מידי, אחרי הכל הבן אדם החזיק אותי בביצים ולא באופן מטאפורי. "זה משוגעים כאלו שנהנים לחטוף ולקבל מכות כדי... זאת אומרת... "

פתאום נזכרתי מה קרה לישבן שלי ואיך זה השפיע עלי והסמקתי שוב. למזלי לא הייתי צריך להמשיך לדבר כי ברקו התפקע מצחוק וסתם לי את הפה בנשיקה.

"אתה כזה חמוד!" הצהיר בעליצות, "תמים כמו כפית!"

בנסיבות ההן החלטתי לקבל את הגדרתי ככפית תמימה כמחמאה ונישקתי אותו חזרה.

"בוא נעלה למעלה ותראה על מה באמת מדובר, אבל," הוא הניח ידיו על כתפי, מביט בי בחומרה, "תזכור שאתה איתי ואתה שייך רק לי. גם אם תפגוש שם את החבר הכי ותיק שלך, זה שישבת איתו על הסיר עוד בפעוטון, אתה לא מעיז אפילו למצמץ לכיוון שלו בלי רשות ממני. הבנת?"

הנה הוא שוב, הטון הקשוח של מ"כ עצבני שלא מוכן לקבל שום שטויות מהטירונים שלו. למרבה הפלא התגעגעתי אליו.

"תגיד ברקו, לא היית במקרה מ"כ בצבא?"

"לא." ענה ברקו, "הייתי במשטרה צבאית."

אחלה. תמיד חשבתי שהמדים של המ.צ. נורא סקסיים. "נשארו לך תמונות מאז?"

"כן וגם מדים. אם תהיה ילד טוב אני אראה לך אותם. עכשיו שתוק ובוא איתי!"

ואז עלינו למעלה לקומה השנייה ושם ראיתי את מה שלא ראתה שפחה על הים. סוף סוף הבנתי מה זה הפיסטינג הזה ששמעתי עליו פה ושם, ומה זה סילינג, ולמה מי שנתלה עליו צריך להיות ערום, למרות שהבחור ההוא ששכב עליו מחייך היה בעצם לבוש בכל מיני רצועות ואבזמי עור, אבל התחת שלו היה בהחלט ערום.

היו שם כמה חדרים מוארים באור קלוש, אדמדם קצת, אבל מספיק חזק בשביל לקרוא את הכותרות הראשיות בעיתון. לא, אף אחד שם לא קרא עיתון.

הרבה מבטים בוחנים שוגרו אלי, וקלטתי המון חיוכים מזמינים, אבל חזקה עלי מצוותו של ברקו שהשגיח עלי כמו אם דואגת, מסביר לי כל דבר, בוחן בקפידה את פני לראות מתי היה לי די.

שעווה רותחת של נרות שטופטפה על חלציו של נער בהיר ויפה תואר בהחלט לא גרמה לי לריגוש, אם כי אני מחבב בחורים בלונדיניים בדיוק כמו כול אחד אחר.

גם מחטים שעלמה יפת תואר בשמלת קטיפה תקעה בפטמותיו של גבר משולהב שרק רצה עוד ועוד דקירות לא הלהיבו אותי. אני קצת פוחד מדקירות, אני מודה.

כן אהבתי את הצלב שאליו הייתי מוכן להקשר ברצון, בתנאי שאף אחד אחר לא יסתכל עלי ושרק ברקו ואני נהיה שם.

גם השוט הנחמד ההוא עם המון הזנבות מצא חן בעיני. צמרמורת נעימה חלפה לאורך גבי כשחשבתי על עצמי קשור על הצלב וברקו מעביר את עשרות הזנבות הללו על גבי, חולף מהעורף אל הישבן, מתחיל לאט ואחר כך מגביר את הקצב ו... הידקתי את ידו בין רגלי והוא גיחך.

"כן, גם אני מת על זנבות החתול. יש לי אחד כזה בבית מז'מש רך, אני אראה לך אותו בהזדמנות."

עוד דבר שהייתי שמח לנסות היה החבל הצבעוני ההוא שגבר קרח ורחב כתפיים קשר בסבלנות מטריפה סביב גופו של צעיר שמנמן. כורך אותו סביב סביב על מותניו, מתרכז בעיקר בזין ובביצים שלו. ברקו קרא לזה קשירה יפנית. תמיד הייתה לי פינה חמה בלב לתרבות היפנית.

ואז נכנסנו לחדר האחרון שהיה ריק ואני נדלקתי לגמרי מהמתקן שעמד במרכזו. זו הייתה ספק מיטה ספק דרגש בעל לוק רפואי, עם מין רגליות מתכת בקצה אחד וכרית להניח את הראש בקצה השני.

"זו מיטה גינקולוגית." אמר ברקו, מגחך גיחוך מרושע. "רוב הגברים מתביישים לעלות על דבר כזה. מוצא חן בעיניך?"

גם אני התביישתי, אבל בכל זאת הנהנתי במרץ.

"טוב, מה יכול להיות? בוא תעלה." הציע ברקו בנדיבות.

"אבל אני לא חבר עדיין." נזכרתי רגע לפני שהנחתי את ישבני על ריפוד הויניל הירקרק של המיטה.

ברקו נעל את הדלת במפתח ששלף מכיסו. "אחד היתרונות שיש לך כשאתה שותף בעסק זה הזכות להמציא כללים ואחר כך לשלוח אותם לכל הרוחות."

"אבל מה כולם יגידו." הרימה הפולנייה שבי ראש.

"שיזדיינו!" ענה ברקו והדף אותי לאחור.

השתרעתי על המיטה, רגלי מונפות אל על, והוא קשר אותן ברצועות עור שהשתלשלו מהרגליות, ואחר כך קשר את ידי לידיות מיועדות לדבר. מסביר לי שזה כסא לניתוחים גינקולוגיים והפציינטיות היו נקשרות אליו כדי שלא יזוזו תוך כדי ניתוח.

"תראה, הוא גם עולה ויורד." הסביר לי בסיפוק, מעלה ומוריד אותי בלחיצת דוושה כאילו שהייתי רכב במוסך.

"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאל, נעמד לצידי, מביט למטה אל פני.

אה! סוף סוף שאלה שידעתי עליה את התשובה! "אני רוצה להפסיק להתעסק עם מכשור מעצבן ובגדים משונים וסתם להזדיין אתך."

"אני באמת מצטער." ענה ברקו בפנים חתומות, "אבל זיון עם בעל הבית הוא בניגוד למדיניות המועדון." לרגע חשבתי שהוא רציני עד שראיתי את זוויות פיו נעות במאמץ לכבוש חיוך.

"אז מה בקשר לאונס? זה יהיה בסדר מבחינת המועדון?"

"לא בדיוק, אבל למענך אני אכופף קצת את החוקים." אמר ברקו שלא הצליח עוד להתאפק מלחייך.

הוא העיף מעלי סוף סוף את החוטיני הלוחץ וסילק מעל הזין שלי את הטבעת. שם על עצמו קונדום וגאל אותי מיסורי.

"אלוהים אדירים!" נדהם אחרי שהתיר אותי מהכיסא ההוא, "כמה זמן כבר לא גמרת?"

"לא זוכר." הודיתי, זה היה מזמן."

"אז יש לך הרבה השלמות לעשות." חייך אלי ברקו, "עם מי אתה בוחר לעשות איתם?"

"אתך מאמי." נישקתי אותו. "אבל בתנאי שמידי פעם נחליף את המיקום של הצמידים האלו, וחוץ מזה שאני רוצה שתראה לי את השוט ההוא ואת המדים שנשארו לך מהצבא ו... "

ברקו התפרץ בצחוק רם. "אני רואה שעשית את הבחירה שלך חמוד, ותאמין לי שזו בחירה מצוינת ועכשיו בוא נלך הביתה להתאמן בקשירות יפניות. יש לי איזה חבל חדש שעוד לא בדקתי."

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...