טנק ורוד במצעד הגאווה בבירמינהגם
טנק ורוד. צילום: Les Chatfield, Flickr.

 >  >  > 

דיווחים מהמרחב המוגן - פרק ה'

מילואים אמיתיים

בשיחת הצהרים עם רוני דיווחתי לו בשמחה שאני מרגיש הרבה יותר טוב דווקא אחרי שעשינו פעילות בחוץ. למרות שאני ממש שונא להזיע התברר שאני פורח בחום. רצתי והתרוצצתי והייתי מלא מרץ שהפתיע אפילו אותי. לפליאתי הסתבר לי שאני בכושר טוב יותר מרוב הצעירים שהתנשפו ובקשו רחמים אחרי כמה דקות. אחרי האימון כמה בחורים נגשו אלי להחמיא לי, לברר באיזה חדר כושר אני מתאמן ומה התוכניות שלי להערב. רוני צדק, באמת יש הרבה הומואים בקורס חובשים וחלקם היו מספיק אמיצים לשאול אותי ישירות אם אני בקטע. בטח עשיתי עליהם רושם די טיפשי כשניסיתי להתחמק בלי לשקר, אבל גם בלי להודות באמת.

הייתי תופס את אולג בצד ומברר אם הוא זה שפתח את הפה והלשין עלי, אבל הוא לא הגיע היום. קיבל גימלים בגלל שפעת. דניס התקשר אליו לדירה וסיפר שהוא מתלונן על חום, כאב גרון וכאבי אוזניים. בחורה אחת צעקה שלא פלא שאולג חולה, גם היא מרגישה לא טוב והכל בגלל המזגן! מאז שתקנו אותו היא קופאת מקור! מיד שאר הבנות הצטרפו  לתלונות שלה וצעקו שדי כבר להקפיא אותן - למה לנשים תמיד קר יותר?  כמובן שרוב הגברים התרגזו ואמרו שלא נכון, דווקא סבבה שיש מזגן כל כך חזק, וכמעט שפרצה מלחמת עולם בין חניכי הקורס. אני כמדריך והמבוגר האחראי שם החלטתי לשחק אותה נציג האו"ם והצעתי פשרה - לחלק את הכיתה לחלק קר ולחלק חם. הפנינו את רפפות המזגן לעבר החלק הקר, וכל הקרים - כולם גברים - התיישבו שם. הבנות פנו בלי היסוס לחלק הפחות מקורר, ואחרי התלבטות קלה גם חלק מהבנים עשו התגנבות יחידים מסיביר לכיוון החום. מישהו העיר בנבזות שהחלק החם הוא המקום של הבנות וההומואים, ודניס – הבן היחיד שהתיישב בהפגנתיות בחלק החם (צמוד ליפה של הכיתה שהיא החברה הכי טובה שלו) - התנפל עליו בכעס (במילים, רק במילים. יש לו פה גדול, אבל הוא בחור די עדין סך הכל) ואיכשהו, לפני שהבנתי מה קורה, התפתח ויכוח צעקני שהתחיל במזגן ונגמר במצעד בירושלים.

אני לא בטוח לגמרי איך הם הגיעו ממזגן למצעד גאווה - נדמה לי שאחד הערסים שאל מה ההומואים יעשו בקור הירושלמי, ואחר אמר שהדוסים כבר יחממו אותם. משם כבר אי אפשר היה לעצור את החבורה הרעשנית הזו שתעשה הכל רק כדי לא ללמוד ברצינות שיטות חבישה, החייאות ומילוי טפסים (נכון שטפסים זה באמת נורא משעמם, אבל זו לא סיבה לעשות בלגן). בסוף הייתי צריך לצרוח עליהם שמי שלא שותק מקבל תלונה. אני שונא לאיים ככה, אבל לא הייתה לי ברירה, רק אז הם סתמו סוף סוף. נדמה לי שהנושא המאוס הזה של המצעד בירושלים רודף אחרי לכל מקום. אנשים לא מפסיקים לדבר ולהתווכח על זה. הדבר היחיד שמסיח את דעתם זו הראסייה שזיידאן הכניס לאיטלקי, או יותר נכון מה בדיוק האיטלקי אמר לזיידאן שגרם לו לחטוף ראסייה כזו. אני בטוח שקוקו אומר לכל מי שנכנס אליו למספרה שהאיטלקי קיבל בדיוק מה שמגיע לו ושזיידאן עוד היה עדין איתו - קוקו מעריץ את זיזו - וז'וז'ו משתיק אותו כי הוא שונא שיחות מעוררות מחלוקת במספרה, אבל בלב חושב אותו דבר. כמה חבל שאני לא בבית עכשיו, מתווכח על המונדיאל במקום לענות לשאלות מציקות של ילדים צרחניים במדים.

אם לא די בכל הצרות הללו פזי התקשר וסיפר לי שלדעתו בועז גילה את מקום מחבואה של ללי. אתמול בערב הוא נשאר לשמור על הילדים וכל כמה דקות מישהו התקשר וניתק, התקשר וניתק. זה הלחיץ אותו מאוד ולכן הוא הציע לללי להישאר לישון אצלה. "והיא הסכימה?" התפלאתי.

"היא עשתה קולות של לא נעים, ומה פתאום, אבל לא התעקשה. לדעתי די רווח לה. לא רציתי להוסיף לה לחץ ולא סיפרתי לה על הניתוקים המסתוריים האלו ואני מציע שגם אתה לא תגיד כלום כי יש לה מספיק על הראש. תגיד, מה נגמר אתך ועם רוני?"

"לא יודע."

"אתם מדברים? נפגשים? משהו?"

"האמת שכן, דברנו בצהרים ואתמול בלילה ישנו יחד, אבל הלילה הזה הוא לא יכול כי הוא בתורנות."

פזי צחק, אמר שאני דביל ושהחבר שלי דביל עוד יותר, והבטיח לי לשמור על ללי והילדים. כשניסיתי להודות לו הוא אמר לי לא לדבר שטויות וסיפר לי כל מיני חוכמות ששאולי והבנות אמרו ועשו, נשמע ממש כמו דוד גאה. אני חושב שהוא יצטער יותר ממני כשהם ייסעו מפה ללונדון.  

"למה אתה לא מתקשר לשאול מה שלומי?" התפנק אולג בנייד שלי. מה פתאום נתתי לו את המספר? מה עובר עלי לאחרונה?

"אהה... סליחה. רק עכשיו סיימתי את השיעור. אז מה שלומך?"

"חרא. כואב לי ועצוב לי ומשעמם לי."

"אני מקווה שלא נדבקת ממני, גם לי קצת כואבת האוזן."

"לא, זה סיפור קבוע אצלי. בחורף אני בריא, אבל בקיץ המזגנים האלו גומרים עלי."

כדי לשעשע אותו סיפרתי לו על המריבה שהייתה היום בין החניכים והוא צחק ואומר שדניס בטח ילך בראש מצעד הגאווה עם דגל ענק.

"ואתה?"

"אני אתגנב מאחורה עם שקית על הראש מרוב פחד שאולי הורי בטעות יסתכלו בערוץ הישראלי ויזהו אותי."

"אבל אתה גר עם שותפים הומואים, חשבתי שהוריך..."

"הורי מבוגרים ושמרנים מאוד. אם הם ידעו הם מיד יפסיקו לי את הקצבה ואני אצטרך לגור בבסיס או להצהיר שאני חייל בודד."

נכון, הוא בחור יפה ומנשק טוב, אבל כמה שאני מכיר אותו יותר אני מחבב אותו פחות. "אבל בסוף תצטרך לגלות להם, באיזה שלב הם ירצו שתתחתן, לא?"

הוא צחק, אמר שיחצה את הגשר כשיגיע אליו ושאל אם בא לי לבקר.

"אתה בטוח?"

"כן, ויש לי קונדומים."

"תראה אולג... אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב."

אולג נאנח והתנצל שוב על ההתנהגות שלו אתמול.

אמרתי לו שזה בסדר גמור ושלא לקחתי ללב (שקר כמובן), אבל שאני במין יחסי און / אוף עם מישהו, ואני חושב שזה לא יהיה הגון כלפיו... "קשה להסביר." ניסיתי להתחמק.

"בטלפון באמת קשה להסביר דברים כאלו." הסכים איתי אולג, "אולי תבוא לכאן ותסביר לי אישית?"

גמגמתי משהו על עייפות והוא אמר שהוא בודד כי השותפים שלו נסעו לאילת ועצוב לו, ומשעמם לו, והוא מבקש שאבוא לארח לו חברה, זה הכל. "ותוכל להשתמש במחשב אם תרצה." הוסיף בערמומיות.

מה באמת גורם לי לשים את פעמי לדירה שלו - הרצון הנוגע ללב שלו בחברתי, או המחשב שלו שמחובר לרשת ומאפשר לי גישה לבלוגיאדה?

שאלה טובה. 

הגעתי במונית לדירה שלו והוא נראה ממש שמח על בואי, הציע קפה ועוגיות, ואחר כך הדליק את הטלוויזיה ושוב נפלנו על ויכוח בקשר למצעד הזה.

אין ספק שהעולם יצא מדעתו לאחרונה. חייל חטוף מתענה בשבי וכל מה שמעניין את כולם זה חיי המין של המלפפון הזה קצב, ואם המצעד יהיה בתל אביב או בירושלים או בכלל? למה כולם מתעקשים להיכנס זה לזה לתחתונים ולכפות את דעתם אלה על אלה ולעשות זה לזה פרובוקציות ועוד בעיר הכי קיצונית ופסיכית בעולם?

ואם אני כבר בעסקי שאלות שהתשובה היחידה שאפשר לתת להן היא - אתה אידיוט פזיז שלא רואה את הנולד - למה אני לא בבית עם רוני?

מה אני עושה פה עם הבחור הזר הזה שאני מחבב פחות ופחות כמה שאני מכיר אותו יותר? למה אני צריך לנסות להסתגל למחשב זר בבית זר ומשאיר את פזי וגולן שידאגו לאחותי ולילדים שלה בעוד אני מתברבר פה עם הקורס המטופש הזה?

אין לי תשובות נעימות לשאלות הללו ולכן אני עוזב את המחשב, שותה קפה עם אולג, מקשיב לתכניות שלו לאחרי השחרור - תאילנד והודו כמובן - ותוך כדי ממשיך לשחק עם השלט של הטלוויזיה.

מעביר לפה ולשם, מגיע לנשות הכדורגלנים - סדרה מטופשת בתכלית שאני מזפזפ אותה בדרך כלל במהירות, אבל... שני גברים, אחד כושי ואחד לבן, מתנשקים להם על המסך מולי כאילו הם לא שחקני כדור רגל מסוקסים אלא... אני לא יודע מה.

טוב, מה אני מתפלא? הרי כבר אמרתי שהעולם השתגע.

"אתה יודע למה זיידאן הכניס מכות לאיטלקי?" שאל אולג והתחיל למשוך בזהירות את הטריקו שלי מתוך המכנס.

"לא, למה?" שאלתי תוך שאני מנסה להחזיר את החולצה בחזרה למכנסי ולהתרחק ממנו בלי להיות בוטה מידי, שואל את עצמי למה דווקא אני נתקע תמיד למצבים המגוחכים האלו שגורמים לי להתנהג כמו בחורינה מבולבלת?

"כי הוא צבט לו בפטמה." אמר אולג בנימת ניצחון והדגים לי את הצביטה הלכה למעשה, דורש שאני אדגים לו בתמורה ראסיה.

הראסיה שלי עדינה ואיטית מאוד והוא תפס לי את הראש בלי קשיים מיוחדים ומשך אותי אליו תוך שהוא נשכב לאחור במיטה.

מאחר והראש שלי קשור מאוד לגופי התרגיל הזה הסתיים בכך שנשכבנו זה לצד זה על מיטתו בעודי מנסה להסביר לו למה עדיף שלא נשתמש בקונדומים שהוא רכש מיד אחרי שהוציא מהרופא גימלים יקרי מציאות.

"אבל בדקתי באינטרנט, בדקתי בהמון אתרים ובכולם כתוב שסקס עם נשא הוא בטוח כל זמן שמשתמשים בקונדום ואפשר להתנשק והכל."

"זה נכון, אבל... יש עוד סכנות בסקס חוץ מלהידבק באיידס אולג."

"איזה סכנות? תספר לי." הניח אולג ראש על כתפי, מתרפק עלי, מוכיח לי מה שידעתי מזמן - מתחת לכל המסכות של התחכום, הגסות, הקשיחות, החרמנות וחוסר הנימוס יש סך הכל בני אדם שמחפשים מישהו שיאהב אותם בלי תנאים ובלי גבולות. אהוב יחיד ומיוחד שייתן הכל ולא יבקש שום דבר בתמורה.

למה, למרות שאנחנו אנשים מבוגרים כולנו רוצים שוב את האהבה שקיבלנו מאימא?

אני לא יכול לתת לו אהבה כזו, לא יכול לתת לו שום אהבה, רק עצה טובה וידידות, וקצת חמימות. חיבקתי אותו, מספר לו קצת על עצמי וקצת על רוני, וקצת על ליאור והזולה שלו, ועל העבודה שלי והקולגות שלי - הטורקי המסכן והחולה, ההודי, השמן, ניקולאי עם הקעקועים וזמבורה הבריון שלא התחתן עדיין, הסגן הלחוץ תמיד והבוס שלי שהבנים שלו לא רוצים לעבוד איתו בעסק - ובסוף הוא התעייף מהקשקושים שלי ונרדם.

כבר בבוקר יום רביעי היו שמועות לא טובות על בעיות בגבול הצפון ועד הצהרים כבר שמעו כולם על ההתקפה של החיזבללה. שוב חטפו חיילים והיו שמונה הרוגים ולמחרת בבוקר כבר התברר שאנחנו שוב נשאבים לבוץ הלבנוני.

איתן נראה מתנצל ונבוך כשהסביר לי שלמרבה הצער ההיענות שלי לבקשתו להדריך בקורס החובשים עלולה להתפתח בגלל המצב לשירות מילואים אמיתי.

"אמיתי? למה אתה מתכוון אמיתי?"

"אני מריח שהולך להיות שמח בגבול הצפון. פיקוד צפון צריכים עוד אנשים בשביל לפרוש תאג"ד על הקו לכל צרה שלא תבוא. אני שולח אותך ואת אולג ועוד כמה חבר'ה מהקורס ואין לי מושג מתי תוכל להשתחרר."

"אבל... אבל..." כמעט אמרתי לו שאין לי מספיק תרופות איתי.

למרבה המזל הוא נכנס לדברי שנייה לפני שיצאתי מהארון ואמר שהוא מאשר לי לעצור בדרך לכמה דקות בבית ולקחת ציוד, אבל שאעשה את זה זריז כי ממתינים לי בקרית שמונה.

נסעתי צפונה עם חבורה של סדירים מבוהלים שניסו להסתיר את פחדם בסיפור הלצות טיפשיות שמרטו את עצבי.

בדרך עצרתי לכמה דקות בבית, לקחתי איתי עוד בגדים ואת כל מלאי התרופות ששמרתי אצלי ואפילו הספקתי לפרסם פוסט פרידה קצר ואמיץ בבלוג שלי ולשלוח כמה מיילים זריזים לחברים ולבשר להם שאני הולך עכשיו למילואים אמיתיים.

קיוויתי שרוני יקרא מה שכתבתי בבלוג וידווח לללי לאן נעלמתי. ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא היה זמין בנייד וזה לא הפתיע אותי כלל לאור המצב המתוח.

חשבתי לנסות לדבר איתו ועם אחותי בערב, אבל במשך היום הייתי עסוק ללא הרף ובערב התחילה הפגזת קטיושות על קרית שמונה, הרשת נפלה ולא הצלחתי להתקשר לאף אחד. למחרת המצב לא השתפר - כבר התרגלנו לקטיושות על קרית שמונה אבל היו דיווחים על קטיושה בחיפה ואפילו בקרית אתא. לא היה לי ספק ששוב אנחנו שוקעים בבוץ הלבנוני ממנו ניצלתי בעור שיני כששירתי בסדיר.

ביום שישי בערב אחרי שעבדנו בפרך ארבעים ושמונה שעות שלח המפקד שלנו אותי ועוד כמה חברים הביתה לחופשת סוף שבוע בתנאי שנישאר צמודים לטלפונים ונעלה חזרה צפונה באתראה של רגע. בצומת הצ'ק פוסט התקשרתי לאחותי ונדהמתי לשמוע שהיא בדירה שלי. "למה? ואיפה הדייר שלי?"

"הדייר שלך ברח לחו"ל עוד ביום רביעי. החלטתי ללכת לגור אצלך כי בועז בא לדירה של סבתא ועשה לי סצנה נוראית. מזל שלא הייתי לבד, פזי וגולן לא הצליחו להרגיע אותו, אבל אז רוני הגיע והצליח לשכנע אותו להפסיק לצעוק. זה היה הרעיון שלו שאני אעבור אליך."

"רוני היה אצלך?" נדהמתי, "מה פתאום?"

"הוא טען שהוא בא לבקר אותי ואת הילדים, אבל אני חושבת שחוץ מזה הוא גם רצה לברר מה קורה אתך. אז מה קורה אתך?"

"אני עושה מילואים אמיתיים הפעם." אמרתי בעצב, "ואני עייף ומלוכלך ורוצה לאכול אוכל ביתי."

"חכה שם, עוד כמה דקות רוני יגיע."

"רוני?"

"כן, ברגע שהוא שמע שאתה בצ'ק פוסט הוא יצא לאסוף אותך. הוא ביקש שלא תתרגז למרות שהוא מגיע באופנוע." כשרוני הופיע אחרי כמה דקות הייתי עייף מכדי לכעוס עליו, עייף עד כדי כך שאפילו לא ניסיתי לנהוג. חבשתי קסדה, התיישבתי מאחוריו, חיבקתי את מותניו, השענתי את מצחי על גבו והייתי מאושר לנשום אותו שוב.

באותו לילה ישנתי בזרועותיו על הספה בחדר האורחים, מניח לללי ולבנות לישון בחדר השינה שלנו.

שאולי ששמח מאוד על בואי והתפעל מהנשק ומהמדים שלי הלך לישון אצל דני שסוף סוף קיבל את האח הצעיר שרצה מאז ומתמיד. באמצע הלילה התעוררתי מזיע ורועד בגלל סיוט המילואים הקבוע שלי – כל פעם שהייתי הולך למילואים הייתי חולם על תאונת הדרכים שעשיתי בסדיר. במציאות התאונה לא הייתה רצינית מאוד - ההאמר שנהגתי בו התהפך ואני עפתי מתוכו וסדקתי כמה צלעות - אבל בחלומי הייתי שוכב מעוך מתחת לרכב הכבד, נחנק לאט לאט מתחת לגוש המתכת הכבד בעוד חברי לפלוגה מסתובבים סביבי חסרי ישע ולא מצליחים לחלץ אותי.

נשמתי לרווחה אחרי שהתעוררתי והלכתי להתקלח. ניסיתי להיות שקט, אבל רוני התעורר בכל זאת.

"על מה חלמת?" שאל בסקרנות. הסיוטים שסבלתי מהם לפעמים סקרנו אותו מאוד מאחר והוא היה שייך לאותם ברי מזל שמעולם לא זכרו את חלומותיהם.

"על התאונה שהייתה לי בסדיר."

"מסכן שלי, זה בטח בגלל המילואים." חיבק אותי רוני באהדה.

"כן, כנראה." הסכמתי איתו קצרות ולא סיפרתי לו שהתחלתי לחלום על התאונה בהאמר רק אחרי שנודע לי שאני נשא. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...