סתיו. צילום: liz west, Flickr.

 >  >  > 

סתיו

"אני אוהב אותך. אל תדאג, יפה שלי, אני כאן ולא עוזב." אמר וליטף את ראשו.

"תסתכל," אמר פלג, "אתה רואה?" אבל און רק הביט בשקט קדימה, בלי להניע אף איבר בגופו. "תראה את התמונה הזו, את החיים האלה שנראים כמו מתוך ציור." התפעל פלג אך ידע שזה לשווא. לפחות איתו זה לשווא. לפעמים יש דברים שאתה עושה אותם למרות שאתה יודע שלא יפיקו שום תועלת, שהאפקט שאמור להיות להם לא יתממש. "אתה רואה איזה יופי השמיים האלה, הכחולים המעוננים? תראה את ים הכחול הזה עם הכתמים האפורים. הסתיו מגיע סוף-סוף, און, הסתיו בדרך."

אך און לא אמר דבר, רק הביט. פעם הוא היה מדבר המון, אבל עכשיו כבר לא. "תראה, תראה, תראה, מקסים!" התפעל והצביע לאזור מסוים בשמים כשהבחין בלהקה של ציפורים שהתעופפה לה ממעל. 'איזה חופש, שום דבר לא עוצר אותן.' חשב לעצמו והיה בטוח שאון אף הוא חושב כך.

הם נשארו לשבת שם בפארק, באוויר הפתוח. עברו דקות ארוכות של שתיקה, וכל שהצליחו לשמוע היה את המולת העיר הרחוקה שהפארק הזה הצליח להרחיק אותה מהם לזמן מה. הרוח נשבה והתגברה ועלים יבשים חומים-אפורים נתלשו מענפי העצים ונחתו ברכות על האדמה, כמו שאון היה נוחת ברכות כשהיה צנחן בצבא. 'כמה אירוני,' חשב פלג. הרוח שיחקה בחולצה שלבש, והעסיקה אותו מדי פעם בלהחזיר אותה למקומה הנכון, כשבכל פעם הייתה מעיפה מחדש צד אחד של החולצה מעבר לכתפו וחושפת את גופו לקרירותה. און ישב שם, בוהה קדימה, לא זז. מסתכל או לא מסתכל, מבין או לא מבין, שמח או חסר רגש. פלג הוסיף לשבת בפארק עוד מספר דקות, מפריע בנוכחותו לטבע הקטן הזה שבמרכז העיר להמשיך ולהכין את עצמו לקראת החורף, ואז הוא קם. שניהם פנו חזרה לשביל המרכזי שהוביל זוגות של אנשים, צעירים ומבוגרים שרצו לברוח-לא-לברוח לרגע מהעיר הגדולה, לתפוס קצת שלווה ורוגע. הפסקה מהחיים המטורפים האלה. עינו של פלג צדה זוג קשישים שהלך לאיטו, הגבר נעזר במקל הליכה, מדבר וצוחק בקול נמוך. "איזה יופי, הזקנים האלה," שיתף את און במחשבתו, "תראה את האהבה הזו, כבר לא רואים כזו, און. אתה חושב שגם אנחנו נזכה בזוגיות ונאהב ויאהבו אותנו כמו הזקנים האלה? ושנתחתן ונחייה יחד עשרים או ארבעים שנה ולא נתגרש, ונהיה כאלה שצוחקים לסטטיסטיקה בפנים?" און לא אמר דבר. רק עווית קטנה הופיע בזווית פיו.

"ידעתי." אמר פלג, חייך חיוך של הקלה, והמשיך ללכת. השביל המרכזי הוביל אותם למגרש החנייה. הם ירדו בזהירות את המדרגה אל האספלט השחור, והתקדמו לכיוון המכונית הגדולה. כשהגיעו לחץ פלג ונטרל את האזעקה. פתח את דלת המושב שליד הנהג, הרים את און והושיבו מקדימה. הוא אבטח אותו בחגורת הבטיחות, והתפנה לקפל את כיסא הגלגלים השחור. הוא הכניס אותו למושב האחורי. בדרך-כלל הוא מכניס אותו לבגאז', כדי שלא ילכלך את הריפוד, אבל הפעם החליט להכניסו דווקא למושב האחורי. שיהיה,  חשב לעצמו, ולנגד עיניו ראה עדיין את התמונה של הציפורים הנודדות שצפה בהן מספר דקות קודם. הוא סגר את הדלת ונכנס למושב הנהג, התניע את הרכב ונסע, ואון לידו, דומם. הוא עוד לא הספיק לצאת מהחניון, ופֶרץ של בכי בקע מגרונו. הוא עצר מיד בצד, והחזיק בהגה חזק, מעין עוגן שהאמין שיחזיק אותו למעלה ויגן עליו מטביעה. דמעות גדולות, רטובות, בשרניות הציפו את עיניו והרטיבו את לחייו. און ישב שם לידו, בוהה קדימה, חסר תגובה. פלג התנשם וניגב את נהרות המים שגדשו את פניו, לקח נשימה עמוקה. עמוקה כל-כך שלרגע היה נדמה שתיסחף איתה לתוך ריאותיו את כל העולם כולו, הפנה את ראשו והביט באון, "אני אוהב אותך. אל תדאג, יפה שלי, אני כאן ולא עוזב." אמר וליטף את ראשו.

"הבן-זונה הזה," מלמל מבעד לשיניים נעולות, "הבן זונה הזה!" צעק. "תראה מה הוא עשה לך, תראה! אתה סמרטוט, אתה כלום, אתה אפס! אפס! אתה מת! אתה חי ואתה יותר מת ממת!" הוא נתן להגה מכה כה חזקה עד שהרכב פלט צפירה צורמת שהרעידה את חלל המכונית, כאילו יצא ההגה בהפגנתיות כנגד המכה שחטף לפני מספר שניות ואמר, "זה לא באשמתי". עינו הימנית של און התכווצה למשמע הצפירה, ומיד חזרה לגודלה הרגיל. "לעזאזל," אמר פלג בשקט, "תראה מה הוא עשה." הוא תפס את סנטרו של און וסובב את פניו לכיוונו. "תסתכל עלי, תסתכל עלי! תגיד משהו, תעשה משהו!" צעק בכל הכוח, אחוז אמוק. ולקח נשימה עמוקה. "משהו," אמר בשקט, "כל דבר שהוא, קטן." הוא הפסיק, ולקח עוד נשימה בין הדמעות. "קריצה, הרמת גבה." לחש לו, "חיוך. אתה כל-כך אוהב לחייך." הזכיר לו.

"אבל החרא הזה, הנהג המסריח הזה שהחליט להרוג אותך, האידיוט הזה!" הוא שוב העלה בהדרגה את טון קולו, "הלוואי שימות! הלוואי שימות... אבל הוא חי, ולא קרה לו כלום. הוא פשוט חי! כבר שלוש שנים שהוא חי בסבבה שלו! ואתה? אתה סתם סמרטוט רצפה! עלוב, נרמס, אפילו על השתן שלך אתה לא מסוגל לשלוט! מי היה מאמין שהבחור שנלחם וחילץ חיילים תחת אש ישב עכשיו ולא יוכל להגיב לשום דבר?" הוא היה בטירוף של ממש. "אני לא מסוגל לראות אותך ככה!" צעק על און כאילו הכל באשמתו, אבל ידע שלא כך. "אני אוהב אותך!" צעק שוב, ומיד תפס וחיבק אותו חזק, חזק.

הוא נשם את און ובכה עליו כמו ילד קטן. זה קורה לו לפעמים. הוא מצליח להחזיק מעמד לפרקי זמן ארוכים. הוא אוגר הכל בלב או בבטן, או איפה שאוגרים מטען רגשי עצום כל-כך, אבל לפעמים הוא כמו סיר לחץ כושל – חייב להתפוצץ. וכשהוא מתפוצץ – זה רק על און, רק לידו. הוא לא יכול ליד המשפחה שלו שכל-כך מודאגת ממנו מאז שאון עבר את התאונה, ולא ליד המשפחה של און שמוצאת בו את מקור הכוח שלה, וגם לא ליד החברים שרבים מהם נטשו כי לא ידעו כיצד להתמודד. רק ליד און, רק עליו. כי יש דברים שלא ישתנו לעולם בין חברים טובים, בין נשמות תאומות.

רק כשהוא מספר לאון דברים – הוא מרגיש שמקשיבים לו. תמיד הרגיש. הוא יודע שאון מקשיב, כמו אז, בערב ההוא בשמירה שלהם ביחד, שפלג חשב שהגיע הזמן וסיפר בחשש ואון חייך וחיבק ואפילו נתן לו נשיקה. הוא תמיד האמין שיש לאון את הכוח לצאת מזה בסוף. פלג ניגב את פניו בטישו משומש שהיה זרוק בפח של המכונית, יצא מהחניון וחזר לחיים.

תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...