החיילות ורוח הקודש
החיילות ורוח הקודש. צילום: איתן בוגנים, יחסי ציבור.

 >  >  > 

רגילה - פרק יג'

בבית, כשנכנסתי למקלחת לנקות מעליי את הריח שלו, התחלתי לבכות. מה אני עושה לעזאזל, ומה אורלי היתה אומרת אם ידעה שהתנשקתי וכמעט שכבתי עם מישהו אחר?

סוף השבוע התקרב, ולראשונה אורלי הייתה אמורה להישאר שבת ואני לצאת. ניסיתי לבקש להשאר בבסיס, אבל המ"פית חשבה שיצאתי מדעתי וציינה שזה לא תוכנית לבקשתך. ידעתי שזה חשוב שאורלי תישאר הפעם כי לה יש אירוע משפחתי שבוע אחרי כן והיא לא רצתה להיתקע בבסיס, אבל כעסתי עליה, למה היא שולחת אותי לסוף שבוע בלעדיה? "זה לא סוף העולם, סוף שבוע בנפרד." אמרה, "זה רק יגרום לך להתגעגע יותר." הוסיפה, ואני רק התעצבנתי יותר. לימור הציעה שאצא איתה ועם שירה ל'הישי' אבל לא רציתי להיות זאת שמחזיקה להן את הנר. זכרתי כמה הן דביקות, והן בטח גם יצחקו עליי כל הזמן, על זה שאני ואורלי הפכנו לזוג, ולא היה לי כוח לזה.

בחמישי הגעתי הביתה, וניסיתי להימנע מהמשפחה ככל האפשר, ובין כה וכה לא הייתי רעבה ורק ניסיתי להשאר בחדר שלי כמה שיותר. ההורים שלי היו אמורים לצאת לאירוע בערב, ואני שמחתי שיהיה לי קצת שקט. הם אמרו שיש להם כרטיסים לקאמרי, אבל שהם לא יצליחו ללכת גם לאירוע וגם להצגה, וניסו לחשוב למי מהחברים לתת את הכרטיסים שלהם. ישבתי בחדר, שמעתי את הקסטה של קיילי, ונזכרתי ברגעים הטובים שלי עם אורלי, והכעסים עלו בי שוב, היא שם ואני פה, לבד. פתאום היתה דפיקה בדלת. "אפשר להיכנס?" שאלה אחותי הגדולה ובידה צלחת. "הכנתי לך את העוגת גבינה ביסקוויטים שאת אוהבת." אמרה. פקחתי את עיני, "וואו, אני מתה על העוגה הזאת." אמרתי וסימנתי לה לשבת לצידי במיטה. ניסיתי לאכול את העוגה אבל שוב תקף אותי חוסר התיאבון. "מה קורה איתך בזמן האחרון?" שאלה אחותי. "לא רואים אותך, לא שומעים ממך, בקושי מדברות, התגעגעתי אליך."

"גם אני התגעגעתי אלייך, אני חושבת עלייך מלא, אבל את עם כל הלימודים שלך, אין עם מי לדבר." התלוננתי.

"את צודקת." היא הודתה, "באמת היתה תקופה עמוסה, אבל הנה, הלימודים נגמרו, יש לי תואר." הוסיפה, "אז מה איתך, מה התוכניות לסופ"ש, אורלי מגיעה?"

"לא, היא נשארה בבסיס, אבל את יודעת, יש לי חיים חוץ מאורלי." עניתי בעוקצנות, למרות שהרגשתי שאני נטושה לגמרי בלעדיה.

"אני בטוחה שיש לך." אמרה, "בטח אחרי הרגילה באילת בא לך קצת זמן בלעדיה." הוסיפה.

"כן, גם ברגילה וגם האפטר שקפצתי אליה." אמרתי וישר התחרטתי, היא לא היתה צריכה לדעת על האפטר הזה.

"לא סיפרת שבאילת היו שני בנים שהתחילו אתכן?" שאלה.

"כן, אורי."

"אז תתקשרי אליו, יש את הכרטיסים האלה להצגה של ההורים והם לא הולכים, תציעי לו לבוא." אמרה ויצאה מן החדר. אחרי לכתה עבר בי רעד, היא בטח חושדת במשהו ביני לבין אורלי, אולי אימא שלחה אותה לרחרח, ועכשיו אני כאן ואין מי שיעזור או יגן עליי, אני חייבת לחשוב על משהו יצירתי. אולי באמת אצור קשר עם אורי, מה יש לי להפסיד, זה לא באמת סיפור כיסוי, זה יותר כמו פעולה הסחה.

הסתכלתי בספר טלפונים, שם המשפחה שלו חזר כמה פעמים, ובפעם השלישית הצלחתי, זה היה הבית שלו, וכשקראו לו לענות נבהלתי לרגע. "היי, זו ליעד מאילת, זוכר?" אמרתי. "בוודאי שאני זוכר, מה שלומך? גם את בחמשוש?" שאל.

"כן, אני בחשמשוש ויש לי כרטיסים לקאמרי להערב, רוצה לבוא?" שאלתי ולא ידעתי מאיפה השגתי את האומץ לדבר ככה.

"בטח, אני אבוא לאסוף אותך בשבע וחצי" אמר.

"אבל אתה גר שתי דקות משם." עניתי.

"אז מה, אני רוצה לפנק אותך." ענה.

אורי בא לאסוף אותי בזמן, הפעם לבשתי ג'ינס וחולצה, לא 'דפקתי הופעה'. אורי לבש ג'ינס כחול כהה, חולצה שחורה מכופתרת וז'קט אפור. לא זכרתי שהוא כזה גבוה עם כתפיים רחבות ומותן צרה, מן שילוב של דוגמן ושחקן כדור יד, לא פלא שהוא בחיל הים. הוא ליווה אותי למכונית, פתח את הדלת, וריח טוב של אפטרשייב שלא הכרתי נשרך אחריו במעומעם. המכונית בה נסענו הייתה גולף כחולה יפיפייה, ושמענו במערכת סראונד את סלין דיון. כשהגענו הוא מצא חנייה כאלו הוא מכיר את כל הרחובות הסודיים של תל אביב, ועוד הספקנו, לפני הכניסה להצגה, לאכול בייגלה חם ודיברנו, הוא היה כל כך קשוב ומצחיק.

ההצגה הייתה "הלילה השניים עשר" של שייקספיר. שהיתה מרהיבה. במחזה היה מעין סיפור אהבה לסבי - ויולה התחפשה לגבר ואוליביה מתאהבת בה כי היא חושבת שהיא סזריו. מוזר שהלכתי לראות דווקא את ההצגה הזאת, וודאי הייתי נהנית במיוחד לראות אותה עם אורלי. אחרי ההצגה התיישבנו בבית קפה ליד, והזמנו מרק בצל בתוך לחם. אחרי שדיברנו על הא ועל דא, שאלתי את אורי מה הוא חושב על הרומן שכמעט קרה בין ויולה לאוליביה. הוא אמר שזה בעצם מראה שאהבות הומוסקסואליות היו כבר מאות בשנים. "זה לא נראה לך מוזר?" שאלתי.

"אני לא מבין מה כל 'הביג דיל'," הוא ענה, "זה הדבר הכי טבעי שיכול להיות, יש גם חיות בטבע שהן הומוסקסואליות, יש יצורים ימיים שהם גם זכר וגם נקבה, וסוסון ים הוא זה שבכלל מביא את הילדים לעולם, בעיניי זה הדבר הכי יפה ושוויוני שיכול להיות." נהניתי מהשקפותיו הליברליות והמתקדמות, והוא גם חידש לי דברים שלא ידעתי. השיחה הייתה כל כך מעניינת שלא שמתי לב איך עבר הזמן וכבר היה שתיים בלילה, ובבית הקפה רמזו לנו שרוצים לסגור. כשהוא הוריד אותי בביתי הוא אמר שהוא מאוד נהנה וישמח לפגוש אותי שוב, ואני הנהנתי בהסכמה והלכתי לישון מוקסמת.

בבוקר קמתי וישר הרגשתי לא בסדר, כאלו בגדתי באורלי. אבל לא נגרם שום נזק, סתם מפגש תמים. היום יום חדש, ופתאום אנרגיות מלאו את עצמותיי, כך שאת היום העברתי בהמון סידורים שדחיתי, עוד יתרון שאורלי היתה בבסיס. כשהגעתי הביתה בשעות אחר הצהריים המאוחרות אימא אמרה שאורלי חיפשה אותי. היא בטח תנסה להתקשר שוב, חשבתי, והמשפחה כבר הייתה בדרך אלינו, ושוב הייתי עסוקה. באמצע הארוחה המשפחתית היה טלפון. אורי התקשר ושאל אם אני רוצה לבוא אליו יותר מאוחר לראות סרט וידאו. הוא אמר שהוא יבוא לאסוף אותי. כשסגרתי את הטלפון הרגשתי איך אני מתחילה להיסחף לסיפור הכיסוי הזה. עיני כל המשפחה נתלו בי כשסיפרתי להם שאני יוצאת לדייט נוסף עם בחור שהכרתי באילת. כולם היו מרוצים, אמרו שזה נהדר שיש לי חבר וקיבלתי כל כך הרבה תשומת לב וחיבוקים תומכים. זה גרם לי לתהות איך היו מגיבים אם הייתי מספרת את אותו סיפור רק עם אורלי במקום אורי. אולי אני בכלל מן ויולה מהלילה השניים עשר, רק התחפשתי ובעצם מה שמחכה לי זה רומן ארוך עם גבר חזק ורציני?

יותר מאוחר אורלי התקשרה. "לא רציתי להפריע לך בארוחה המשפחתית, מה העניינים איפה את כל היום?" שאלה.

"היו לי מלא סידורים." אמרתי ושאלתי אותה על היום שלה ואיך היא מסתדרת עם כולם ואם היא ישנה מספיק ואוכלת, הכל כדי לא לחשוף את מעשיי.

"מה את עושה היום?" שאלה והפעם לא יכולתי להמנע מלענות לה.

"לא יודעת אם אעשה משהו," אמרתי, "אני קצת עייפה מהסידורים, אולי אפגש לקצת עם החברות מהשכונה." הוספתי ולא האמנתי באיזו קלות אני משקרת.

"נחמד." אמרה ושמעתי בקולה שהיא היתה שמחה לבלות איתי את ערב שישי, "גם בשבוע הבא אני אהיה עסוקה באירוע המשפחתי הזה, אני מחשבת כמה זמן יעבור עד שנהיה ביחד." הוסיפה.

"את אמרת שטוב להתגעגע." הזכרתי לה, כמעט בבכי, "וגם נתראה בראשון בבסיס." הוספתי, בניסיון לעודד אותי ואותה.

"את יודעת למה אני מתכוונת." אמרה.

"כן, אני יודעת." עניתי וחום הציף אותי, "תשמרי על עצמך" אמרתי וסגרנו את השיחה כי אורלי מיהרה לשמירה.

אורי בא לאסוף אותי בסביבות עשר. שוב לא התאמצתי ולבשתי ג'ינס וחולצה, גם קצת רזיתי מכל חוסר התיאבון והבגדים נראו עליי מעולה. הוא לא התלבש מחוייט כמו אתמול, אך עדין ריח האפטרשייב שלו נישא באוויר. "ההורים שלי נסעו לסוף שבוע ויש לנו את הדירה לעצמינו." אמר כשהיינו בתוך האוטו, "אני מקווה שאת אוהבת פופקורן." הוסיף. עכשיו קצת נלחצתי, אם הייתי באה באוטו שלי לא הייתי צריכה להיות תלויה בו וכך יכולתי ללכת מתי שאני רוצה, אבל נרגעתי עם כל סיבוב של שאון המנוע החזק על הכביש. הדירה של משפחתו של אורי הייתה יפיפייה ומעוצבת, שונה מאוד מהבית הפרקטי שלנו. התיישבנו בסלון הגדול מול המסך הענק. אורי התיישב לידי למרות הספות הגדולות, הכין פופקורן, מזג שתי כוסות של אייריש קרים, ועמעם את האורות. ראינו סרט אקשן שלא שמעתי עליו, משהו עם ניקולס קייג'. אורי נצמד אלי יותר ויותר וכשהגענו לאמצע הסרט ידו  כבר הייתה על כתפי, והוא רכן ונשק לי על פי. לפני שהבנתי מה קורה הלשון שלו הייתה בתוך פי והוא נישק אותי עמוק ומהר ולא השתהה לשנייה. הידיים שלו כבר היו על הפנים שלי ואחר כך על הכתפיים ומשם כבר על החזה. ולפני שהבנתי הייתי עם בגדים תחתונים. פתאום זה נחת עליי, אני פה עם גבר על הספה, עם בגדים תחתונים בלבד, נכון שהוא יפה וחתיך, אבל זה גם הפחיד. הרגשתי סכנה ובמיוחד מוזרות, אני בכלל לא מכירה אותו, מה קורה כאן? אני באמת צריכה להיות עם גבר? אני באמת צריכה שיהיה לי את הנסיון הזה כדי לדעת מה שאני יודעת? להיות בטוחה במה שאני מרגישה?

התעשתי, "אני במחזור." אמרתי והתחלתי להתלבש. ביקשתי שייקח אותי הביתה כי כבר מאוחר. "אבל עוד לא ראינו את הסוף של הסרט." אמר, אבל אני כבר ידעתי את הסוף. באוטו הסתכלתי במראה הצדדית וראיתי את השפתיים שלי אדומות מידי, העור מסביב לפה מגורה מזיפיו, כולי הייתי בריח של האפטרשייב שלו והעיניים שלי היו מבוהלות. בבית, כשנכנסתי למקלחת לנקות מעליי את הריח שלו, התחלתי לבכות. מה אני עושה לעזאזל, ומה אורלי היתה אומרת אם ידעה שהתנשקתי וכמעט שכבתי עם מישהו אחר?

בבוקר שבת קמתי לאחר מעט שעות שינה והרבה בכי. ערפילים של טשטוש מילאו את מוחי וחשבתי שאני צריכה אויר צח דחוף. לקחתי מאימא את האוטו והחלטתי לשוטט ברחובות תל אביב, אבל האוטו לקח אותי לגבעתיים, לסבתא. רק אתמול אימא סיפרה לה שיש לי חבר, מה אגיד לה היום? נזכרתי איך היא עזרה לי בעבר והבנתי שאני צריכה לראות את פניה ולשמוע את קולה. דפקתי על דלתה בלי שאפילו הודעתי לה שאני באה. היא פתחה את הדלת לבושה בשמלת הקיץ שלה, והרחתי בישולים במטבח. "ליעד, איזו הפתעה, אני בדיוק מבשלת מרק עם קרפלך, תכנסי." נכנסתי וישבתי ליד השולחן שבמטבח. "תה?" שאלה סבתא.

"בטח." אמרתי. היא התיישבה מולי ובאמצע החום שתינו תה מהביל. פחדתי שהיא תשאל מה שלום החבר, אבל היא, ברוב חוכמתה, אמרה, "טוב שבאת, בשבוע שעבר כמעט לא יצא לנו לדבר."

"נכון." אמרתי, "הייתי ברגילה."

"כשהיית פה בפעם האחרונה, היית עם אורלי, ונראית מאוד מאושרת, היום את לא נראית כל כך טוב, מה יש לך, את חולה? כי המרק תיכף מוכן."

זה שעשע אותי, איך היא פותרת הכל עם הפולניות שלה. "סתם." אמרתי, "אני לא חולה, רק במצב רוח לא טוב."

"הו." היא אמרה, "המרק הזה טוב גם למצבי רוח, תשאלי את אבא שלך." והמשיכה, "אז יש משהו שאני יכולה לעזור לך? הסתובבתי מספיק בעולם כך שיש לי מספיק ניסיון."

"אני לא בטוחה שיש לך ניסיון בנושא הזה." אמרתי בסקפטיות.

"תנסי אותי." אמרה סבתא.

"התנהגתי לא יפה לחברה ואם היא תדע היא יכולה להיפגע ולעזוב אותי." אמרתי, "ובאמת לא התכוונתי אבל נלחצתי, הכל נראה לי פתאום מסובך." המשכתי. 

"את מתכוונת לאורלי? פגעת בה? אני יודעת שהחברות שלך איתה מאוד חשובה לך, מאז שהיית קטנה לא ראיתי אותך מסמפתת כל כך מישהי ומתחברת אליה ככה, אתן ממש חברות נפש." היא המשיכה, "אני זוכרת שאמרת לי כשהתגייסת שאת מחכה לרגע שתמצאי בצבא חברת נפש אמיתית כמו שתמיד חלמת, ועושה רושם שמצאת אותה."

דמעות הציפו את עיני, אבל הצלחתי לענות לה, "סבתא, טוב ויפה שמצאתי חברת נפש, אבל מה אם החברות שלנו תפגע באנשים אחרים, אנשים שגם מהם אכפת לי?" הרגשתי כל כך לא נעים לבכות ככה מול סבתא, אבל הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר.

"לדעתי את ואורלי יותר מחברות נפש, נכון?" שאלה סבתא והוציאה אותי מהדמעות והבכי, "אתן נאהבות." קבעה. לא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי שסבתא יכולה לזהות או להבין דבר כזה. "היא חברה שלך והתקופה בה למדת להכיר אותה היא התקופה הכי יפה שלך, נכון?" המשיכה סבתא בלי לגמגם, "עד שהיית צריכה להתמודד עם זה מול המשפחה, אז קיבלת רגליים קרות."

"איך את יודעת?" שאלתי.

"ראי ליעד, למצוא אהבה זה דבר נהדר ומקסים, לא כל האהבות דומות, אבל זו עדיין אהבה, ואימא ואבא שלך יצטרכו להתמודד עם זה, כי הכי חשוב להורים זה לראות את הילד שלהם מאושר." ענתה.

"הם ירצו לשנות את דעתי, אני יודעת, תמיד הם מנסים לגרום לי לעשות את מה שהם רוצים ומאמינים בו." עניתי בעצבנות.

"טוב, זה היה כשהיית קטנה, אבל מאז שאת בצבא אף אחד לא יכול להגיד לך כלום." אמרה סבתא.

"כן, עד שהם ישמעו שאני אוהבת בחורה." עניתי בציניות.

"יש דברים נוראים יותר." אמרה סבתא.

"מה למשל?" שאלתי.

"לא לאהוב אף אחד." ענתה סבתא וחיבקה אותי חזק חזק כשבכיתי בזרועותיה. ההקלה העצומה שמישהו יודע והעולם לא חרב הייתה משחררת. "אני חושבת שאת צריכה לספר לאורלי, אם זו אהבת אמת אתן תתגברו על זה." אמרה לבסוף.

"אני לא יודעת." אמרתי לה, "התנהגתי כמו מטומטמת ואני לא יודעת אם היא תסלח לי."

הגעתי הביתה בתחושת הקלה מצד אחד, אך עם כבדות מצד שני, ידעתי שאני צריכה לספר לאורלי מה קרה. לא הספקתי להניח את התיק והיה טלפון. זו היתה אורלי. נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת, "אורלי, אני צריכה לספר לך משהו." אמרתי לה.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...