דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק כה'

וילה רוסו

הטיסה לספרד עברה יחסית בסדר. מישה שישב בין אנה לקסטרו היה רגוע לגמרי בזמן ההמראה ורוב זמן הטיסה ישן בשקט, אבל חצי שעה לפני הנחיתה נקלע המטוס לכיס אוויר והחל להיטלטל באורח מעורר דאגה והילד התעורר בבכי שהלך והתגבר לקראת הנחיתה.

בסוף הכול הסתדר, אף אחד לא הקיא למרות שפה ושם נראו פרצופים חרדים וירקרקים ואיש לא בכה חוץ ממישה המסכן שצרח וצווח בקול מחריש אוזניים. עד שגלגלי המטוס נגעו באספלט של שדה התעופה כול הנוסעים והדיילים תיעבו אותנו מעומק ליבם, בצדק, ואני בטוח שהם נשמו לרווחה כשנפטרו מאיתנו סוף סוף.

מותשים ומתוחים מנחיתת האימים אספנו את המזוודות שלנו ונגררנו החוצה ושם נפגשנו לראשונה בקלוד ביטון. מהמעט שסיפר לי עליו אריק הייתי בטוח שמר ביטון הוא מין ויאז'ה מזדקנת עם גינוני אוחצ'יות מצורפתים. דמיינתי אותו כדמות סטריאוטיפית מתוך סרט צרפתי, מין הומו שמנמן, גנדרן ושחצן, גבר לא צעיר, מתחנחן שחומד בחורים צעירים וקונה אותם בעזרת כספו.

לבושתי גיליתי שטעיתי לגמרי ושאני לוקה בדעות קדומות כאחרון ההומופובים. נכון, קלוד היה מבוגר מאריק ביותר מעשרים שנה, גבר מלא גוף ושחום, בעל בלורית שיער כסופה וגזרה מוצקה עטויה בגדים יקרים וכנראה שהיה עשיר יותר מכולנו יחד, אבל לא היה שום דבר מתחנחן ושחצני באיש הרגוע והסמכותי הזה ששמר על שלוות נפש גם כשאריק התנפל על אנה והתחיל לנזוף בה ברוסית מפני שמישה לא רק שלא שמח לקראתו אלא נבהל ממנו כשניסה לנשק לו, והחל לבעוט בו ולהתפתל בזרועותיו, ולא נרגע עד שאנה חילצה אותו מידיו.

אריק שהתגעגע לילד וציפה בקוצר רוח לראותו נעלב ונזף באנה ברוסית, והיא כמובן החזירה לו מנה אחת אפיים. למרות שאיש מאיתנו לא הבין רוסית כולנו הרגשנו אי נעימות גדולה מהצורה בה החלה החופשה שלנו.

שנינו, ניסו ואני, התאמצנו להרגיע את הרוחות בדברי כיבושין, אבל למרבה הצער מילות ההרגעה שלנו לא נשמעו כי קסטרו לקח יוזמה, הוציא את הילד הבוכה מידיה של אימו והתנפל על אריק בניסיון להגן על אנה, אבירי מאוד מצידו, אבל לא כל כך חכם.

"תפסיק לצעוק עליה." נדחף בין אנה לאריק והדף את אריק בכתפו.

"אל תגיד לי מה לעשות." צעק אריק, הדף אותו בחזרה וניסה לקחת ממנו את הילד שבכיו התחדש ביתר שאת.

"תפסיקו שניכם!" צרחה אנה והחלה לבכות, מה שגרם למישה לצווח בקולי קולות. זה היה מאוד מביך, הקלות בה הידרדרו השניים למריבה קולנית, אנשים התחילו ללטוש בנו מבטים סקרניים, והפגישה המחודשת בין אריק ואשתו החלה להיראות כהמשך טבעי ומחריד של הנחיתה הקשה.

למרבה המזל קלוד התערב בדיוק בזמן והרגיע את הרוחות. "מספיק, אני מבקש שכולם יירגעו." אמר בעברית, אמנם במבטא צרפתי חזק, אבל בעברית רהוטה מאוד, אחז במרפקה של אנה והוביל אותה למיניבוס קטן שחנה בצד, ובכך הפסיק באחת את המריבה המיותרת.

אחרי שהתיישבנו אריק עוד ניסה להתווכח קצת עם אנה ברוסית, אבל קלוד השתיק אותו בצרפתית פסקנית וכולנו התיישבנו בצייתנות במיניבוס הממוזג, אסירי תודה על הקרירות משיבת הנפש ושתקנו.

הנסיעה ארכה כשעה ועברה בשלום, היינו עייפים מהטיסה והמומים ממראה הנוף המדהים, נסענו לאורך חוף ארוך ויפה להפליא, חול לבן וים כחול, הרים ירוקים ברקע, כבישים רחבים ומודרניים, עיירות קטנות וציוריות, חורשות מוצלות, אתרי פיקניק מסודרים. הכול היה נקי, צבעוני ומואר באור שמש בהיר, משמח לב.

אחרי כמה דקות רגועות מישה התפייס וחזר לעצמו החביב וטוב המזג, ואפילו הסכים לשבת על ברכיו של אביו שהתנצל בפני אנה שנרגעה מעט.

אחרי שאריק ואנה התפייסו ברוסית חרישית אריק העלה על פניו היפים את חיוכו הנעים (איזה מזל שמישה ירש ממנו את החיוך המתוק שלו) והתנצל בנימוס בפני קסטרו שמין הסתם התבייש קצת בהתפרצות שלו וענה לו בחיוך מנומס, אבל נשאר לשבת דרוך וחשדני לצידה של אנה, ידו מונחת על מסעד כסאה כאילו מכריזה – זו האישה שלי ושאף אחד לא יעז לחשוב אחרת.

זו הייתה מחווה גברית מאוד ולגמרי מיותרת מאחר והוא היה הסטרייט היחיד במכונית חוץ מהנהג שלנו, גבר קשיש ושתקן שהתרכז רק בכביש שלפניו.

כל זמן הנסיעה ניסו ישב לצידי, שותק ולחוץ, וידעתי שהוא חושש שאבוא אליו בטענות על רעיון החופשה הזו שתחילתה לא בישרה טובות. מראה הווילה -קלוד אמר לנו ששמה ווילה רוסה - פוגג את מתיחותו והעלה חיוכים על פניו. "בואנ'ה, זה ממש ארמון." פלט בהתפעלות, והניח יד על ברכי.

"באמת יפה פה מאוד." הסכמתי, גם כדי להרגיע אותו וגם כי הוא צדק, מראה הווילה הרשים גם אותי.

ווילה רוסה הייתה בית גדול מאוד, כמעט טירה, שנבנתה מקירות אבן בגוון ורוד אדמדם. הווילה שכנה על צוק מעל הים וממרפסותיה המעוטרות עמודים לבנים ושפע פיתוחי מתכת מסולסלים נשקף נוף מדהים של מפרץ כחול.

מסביב לווילה היה נטוע גן טרופי ירוק ושופע דקלים ושרכים, ובמרכזו התנוססה מזרקה עם פסל של דולפין.

"פשוט גן עדן." פסק ניסו אחרי שפרקנו את המזוודות בחדר שקיבלנו. חדר ענקי עם חלונות מקומרים מוצלים בוילונות תחרה מתנפנפים, שירותים ומקלחת מודרניים מחופים אריחים כחולים ויציאה למרפסת קטנה, עגולה ורומנטית, שסוכך בד מפוספס מגן עליה מלהט השמש.

"בהחלט." הסכמתי איתו והשתרעתי על המיטה הענקית שהייתה עשויה עץ כהה, מגולף בפיתוחים עתיקים. מעל לראשי נמתח אפריון עשוי בד דמוי שטיח בסגנון ימי הביניים ונהניתי לבחון את הציור הצבעוני והסבוך שעיטר את האפריון. היו שם נסיכים ונסיכות, כלבי ציד וסוסים ואפילו דרקון אחד, יורק אש ומסוכן למראה. יכולתי להביט בציור שעות לולא ניסו שנשכב לצידי והפריע לי בשאלותיו.

"מה דעתך על המארח שלנו?" השתרע לצידי רק בתחתוניו ובהה בציור בסקרנות.

"לא חשבתי שהוא יהיה כזה... חשבתי ש... לא יודע, הוא לא מה שחשבתי."

"גם אני הופתעתי." הודה ניסו, "חשבתי שהוא יהיה מבוגר יותר ולא כזה... כזה גבר, והוא גם מדבר עברית ממש טובה, שמת לב?"

"כן, מעניין מתי הוא למד."

"מה, אריק לא סיפר לך? הוא נולד בצרפת, אבל גדל באשדוד במשפחה דתית. אחרי הבר מצווה שלו אימא שלו פחדה שאם הוא ימשיך ללמוד בארץ הוא ירצה להתגייס לצבא ולכן שלחו אותו חזרה לצרפת. בזמן הלימודים באוניברסיטה הוא התחיל לעבוד בפריז באיזה מלון, זה מצא חן בעיניו והוא ונשאר בעסק המלונאות, התקדם והצליח וכיום הוא מנהל של כמה בתי מלון ומסודר יפה מאוד מבחינה כלכלית."

"יופי לו, מה שאני לא מבין זה למה הוא הזמין גם אותנו? אין לו מספיק בלגנים עם אנה וקסטרו? אני לא מבין איפה אנחנו אמורים להשתלב בבלגן המשפחתי הזה."

"נו, די דניאל." התרגז ניסו שגם הוא כנראה היה מודאג קצת, "למה אתה תמיד הורס הכול? אין פה שום בלגן, אנחנו בחופש עכשיו ואנחנו אמורים לבלות וליהנות ולעשות חיים, זה הכול. אתה כזה פולניה לפעמים שזה ממש מעצבן."

"בסדר, אז אני פולניה." נעלבתי, קמתי מהמיטה ונכנסתי להתקלח. ניסו התקלח אחרי ואחר כך ירדנו למטה, לסלון של הווילה שתפס את רוב הקומה הראשונה. האולם הענקי היה מרווח ומואר מאוד, פתוח לפטיו מצד אחד, ולחדר האוכל הגדול מצד שני. התיישבנו על כורסאות מרופדות ונוחות להפליא, התפעלנו מהנוף המרהיב של המפרץ ולאט לאט התחלנו לקבל תשובות לשאלות שלנו.

אריק הצטרף אלינו, לבוש בבגדים קצרים ובהירים, נראה הרבה יותר רגוע וחביב מכפי שהיה בשדה התעופה, וסיפר לנו שהווילה נקראת ווילה רוסה בגלל צבען של האבנים ממנה היא בנויה, פעם היא הייתה בית קיץ של איזה רוזן ממשפחה מכובדת שירדה מנכסיה, וכיום היא שייכת לחברה שקלוד היה אחד ממנהליה - חברה שמנהלת מספר בתי מלון יוקרתיים בכל אירופה. "המקום הזה הוא מין בית מלון למלונאים." הסביר אריק, "לכל אחד מהמנהלים הבכירים יש זכות להזמין לפה חברים וקרובי משפחה על חשבון החברה, זה חלק מההטבות שלהם."

"אחלה, באמת מקסים פה." התפעלתי, מביט סביבי במקום היפה והאלגנטי הזה, "הווילה נראית ממש כמו בית פרטי."

"כי זה מה שהיא, הוא נבנה בתחילת המאה שעברה, ועד לפני עשר שנים הוא היה מוזנח מאוד, אבל אחרי שהחברה של קלוד קנתה אותו הווילה שופצה והכול פה מודרני לגמרי. קלוד מבלה פה את כל החופשות שלו."

"אני לא מתפלא, באמת מדהים פה, ואיזה כיף שיש צוות עובדים שדואג להכל, אני מרגיש כמעט כמו רוזן." חייכתי בתודה אל מלצרית חרישית שהניחה מגש עמוס כוסות מיץ על השולחן, "מתי יורדים לחוף?"

"מתי שתרצה, זה חוף פרטי, ויש מדרגות מהגן ישר לים. על החוף יש מלתחה כדי שיהיה איפה להחליף בגדים ולהתקלח, יש שם אפילו בריכה קטנה לילדים, מישה מאוד ייהנה." הבטיח אריק, הגיש לי כוס שתייה, ותוך כדי כך ליטף בקצות אצבעותיו את ברכי.

החלפתי מבט נבוך עם ניסו שישב מולי, ואריק שקלט אותנו הצטחק, "זה בסדר." הוא אמר, "קלוד יודע עלינו הכול, אל תדאגו, זה ממש לא מפריע לו."

"באמת?" שאל ניסו בקול קצת צרוד, סימן בדוק לחרמנות מתגברת, "אתה בטוח? איפה הוא בכלל?"

"נסע לברצלונה להביא את אשתו והילדים." ביאר אריק בנחת וקם, "הנה אנה ומישה יורדים לחוף." נופף בידו אל השניים, מתעלם מקסטרו שהלך אחריהם, נושא על שכמו תיק חוף גדול וגלגל ים עם ראש של תנין מחייך.

"בא לכם ללכת איתם או שאולי נקפוץ לחדר שלכם למנוחה קצרה?" שאל בחיוך והניח את ידיו היפות, ידי הפסנתרן המחוטבות, על שכמי מצד אחד, ועל מותניו של ניסו מצד שני. עכשיו כבר היה ברור לנו לגמרי למה הוזמנו לווילה רוסה.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...