דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק כב'

ערב יום חמישי

אני לא רוצה להתלונן כמו פולניה, את זה אני משאיר לניסו, אבל רק ביום חמישי יש לי ערב חופשי, והדבר האחרון שמתחשק לי לעשות בערב היחיד שבו אני לא עובד זה לשבת כמו דביל ולשתות קפה בכרובית, אל תבינו אותי לא נכון, אין לי כלום נגד בתי קפה, אפילו לא כאלה שיש להם שם דבילי, אג'נדה וחנות ספרים צמודה, אבל איך אפשר לקרוא לבית קפה הכרוכית הוורודה ולצפות שמישהו, חוץ מילדים מתלהבים שבאו מהפריפריה, לא יתביישו לשבת בו? "אנחנו חייבים." התעקש ניסו, וכיבה לי את הטלוויזיה, "הילדה אמרה שזה חשוב שנבוא, היא צריכה אותנו."

"ואתה בטח חושב שמי יודע מה קרה?" לגלגתי עליו, אבל בכל זאת קמתי והלכתי לשים על עצמי משהו סביר, כי אנה, למרות שהיא בלונדינית טבעית וצעירה מספיק כדי שנקרא לה הילדה היא אישה ואימא, מה שהופך אותה לבן אדם היותר רציני ומיושב בדעתו מבין כולנו, וזה כולל גם את הבעל הלא יוצלח שלה שנמצא כיום אי שם בפריז, שותה לו שמפנייה ומתלהב מקרואסונים וצפרדעונים מעוצבים, והשד יודע מה עוד.

"אם אתה חושב שזה בקשר לאריק שלך אז תשכח מזה." אמרתי לניסו בדרך לשם - החלטנו ללכת ברגל גם בשביל הספורט וגם כי אף פעם אין שם חניה נורמאלית.

"למה אריק שלי? במה הוא שלי יותר משלך? אם כבר אז הוא של אנה."

רטן ניסו ועשה את הפרצוף הזועף הזה שהוא התחיל לקבל מאז שאריק המתוק שלו הלך והכניס את אנה להריון. נכון שמכל הברוך יצא מישה שכולנו מוכנים לחתוך לעצמנו את הביצים למענו, ושאת אנה שנינו אוהבים כאילו הייתה האחות הקטנה שאין לנו, אבל בכל זאת אני חושד לפעמים בדניל'ה שלי שהוא אף פעם לא התגבר לגמרי על הקראש שהיה לו על אריק, וגם אני לפעמים... טוב, עזבו, לא חשוב, אני לא רוצה לפרט, בואו רק נגיד שהייתי שמח מאוד לארח אותו שוב במיטה שלנו, שלי ושל ניסו זאת אומרת, ולא כי אני כזה חרמן עליו, אלא רק כדי לראות שוב את ניסו מחייך מכל הלב.

אני יודע, זה נשמע לא סביר, משונה, אפילו סוטה, אבל זה לא ככה, לא באמת. אני וניסו, מה שיש ביני לבינו זה עניין אחד - העניין אם אתם כבר רוצים לדעת - אנחנו כבר בטח נחלוק אותו חדר בבית אבות, ורק איתו אני מוכן לחגוג את יום הולדת הארבעים שלי (שינחת על ראשי בעוד שנה וחודשיים, אני מתחיל לדאוג בגללו כבר עכשיו), אבל חוץ משנינו העולם גדול ורחב ומלא גברים, והקשר שלנו הוא לא בית סוהר, ואסור שיהיה. כבר ניסינו פעם את השיטה הזו אז, כשרבנו בגלל אודי חמודי, וזה לא עבד. שוב לא נעשה את הטעות הזאת ולכן אני לא נעלב ולא מרגיש מאוים בגלל הגעגועים שלו לאריק ומסכים להתגעגע קצת יחד איתו.

ברגע שנכנסנו לכרובית הבנתי שזה באמת חשוב כי אנה נראתה זוהרת כמו פעם, לפני שמישה נולד. אז חשבתי שזה היה בגלל ההיריון, אבל אחר כך הבנתי שהיא נראתה ככה כי הייתה מאוהבת, והנה היא שוב זורחת כולה, וברור לכל מי שיש לו עיניים שזה בגלל הבחור השחרחר והחייכן שיושב מולה.

ברגע שהיא הבחינה בנו היא קמה ונופפה לנו בשמחה, "ניסו ומנשה! איזה הפתעה לראות אתכם כאן." (מי ידע שהיא שחקנית כל כך טובה?) "בואו, תכירו, זה קסטרו, הבאתי אותו לכאן כדי להתאושש מטיפול שורש."  

"שלום ניסו ומנשה." חייך אלינו קסטרו, קם בנימוס ולחץ לנו את היד, "גאזי בכלל לא הכאיב לי, אני בסדר גמור." בישר לנו בשמחה.

ידעתי בדיוק מה ניסו חושב, גם אני חשבתי אותו דבר, אבל שתקנו, ואפילו לא הסתכלנו זה על זה, ברור היה לנו שאסור לפדח את אנה, ולכן התנהגנו ממש בסדר, לחצנו לו את היד בחזרה וחייכנו כמו מופת של נימוס וחביבות למרות ששנינו ידענו שאם אנה פגשה אותו היום, ביום חמישי בערב, זה אומר שהבחור הצעיר והנחמד והכול כך לא הומו הזה הוא נשא.

"אז מה, אתה פאציינט של גאזי?" שאלתי אחרי שגמרנו את טקס ההיכרות, מקווה שאולי לא הבנתי טוב או משהו.

"כן." אמר קסטרו וחייך, "הגעתי אליו מהקריות כי הוא הרופא היחיד פה באזור חיפה שמטפל בנשאים, אני מקווה שלא מפריע לכם שאני נשא?" הוסיף באדיבות.

"ממש לא." אמרנו שנינו בבת אחת כאילו שתכננו את זה מראש.

"אמרתי לך." אמרה אנה.

"תגידו," רכן קסטרו לעברנו - איזה עיניים יפות היו לו, וריסים פשוט מדהימים, בזבוז גמור על פרצוף של גבר שאפילו לא היה הומו – "הבית קפה הזה, הכרוכית הוורודה הזו... הוא כאילו... זה בית קפה של הומואים?"

"לא, מה פתאום?" ענה לו ניסו בפרצוף חמור. אני מת עליו כשהוא עושה פרצוף כזה ומתאפק לא לצחוק, "זה סתם בית קפה שבמקרה בעל הבית שלו, והחבר שלו, וכל המלצרים הם הומואים."

"ומה עם המלצריות?" שאל קסטרו, מרצין גם כן, אבל מין זיק ממזרי שריצד בעיניו רימז שהוא קלט את הראש של ניסו.

"הן לא הומואים, אחת אפילו נשואה לגבר, ויש לה ילד ממנו. היא והחברה שלה מטפלות בו מאוד יפה יחד עם אבא שלו והחבר שלו שעוזרים להן, שמעתי שהם מתכננים להביא לו גם אח." המשיך ניסו לשמור על הבעת פנים רצינית.

"באמת?" שאל קסטרו, מופתע קצת – הוא בטח חשב שזו כבר בדיחה, אבל במקרה זה דווקא היה לגמרי נכון.

ניסו הנהן ואז נשבר ופרץ בצחוק שהדביק את כולנו, ואחר כך נכנס פולי להגיד שלום, ושוגי בא לברר אם הכול בסדר, ובאמת היה בסדר חוץ מזה שאנה שלנו, אימא של מישה, נדלקה על נשא איידס.

חיכיתי שהיא תלך לשירותים ותפסתי אותה בצד ברגע שהיא יצאה. "נו, מה דעתך, הוא הומו?" היא שאלה עוד לפני שהספקתי להגיד מה דעתי.

"לא, הוא לא, אבל מה זה משנה? את לא מבינה שהוא נשא?" שאלתי.

"בטח שכן הרי ראיתי את התיק הרפואי שלו. מה אתה חושב שאני טיפשה?" התרגזה אנה.

"אף בן אדם שמכיר אותך לא חושב ככה." התחנפתי, "אני די בטוח שהוא לא הומו אנושקה, אבל הוא נשא."

"נו, אז?"

"מה נו אז? אז הוא נשא? זה אומר ש..."

"שמה?" התנפלה עלי אנה, "גם סטרייטים יכולים להדבק, לא?"

"בטח שכן, והם עושים את זה כל הזמן, אבל אנושקה חמודה, אל תכעסי, ברור שהוא מוצא חן בעיניך, וגם ברור למה, אבל הוא נשא, אולי כבר עדיף שהוא היה הומו, זה היה פחות מסוכן."

היא נעצה בי את המבט הזה שכל אישה מתחילה לסגל לעצמה ברגע שהיא יוצאת מהחיתולים, בגיל שבו היא לובשת חזייה היא כבר מגיעה לשכלול מושלם שלו. באמצעות המבט הזה נשים מצליחות לשתק כל גבר, לא חשוב מה גילו ומעמדו, "מסוכן מנשה? למה אתה מתכוון מסוכן?"

"אני מתכוון לזה שדי ברור שהוא דלוק עליך, ושאת מאוד מוצאת חן בעיניו ו... ו... נו, הוא נשא, מה עוד צריך להגיד?"

"קונדום." פסקה אנה.

"יופי, קונדום זה רעיון נהדר, אבל מה יהיה אחר כך?"

"אין לי מושג מה יהיה אחר כך, אולי לא יהיה בכלל אחר כך?"

"ואם כן, ואם תרצו ילדים?"

"אתה לא נסחף קצת? רק היום נפגשנו, יש זמן לדאוג לזה." ופתאום היא נשקה אותי על הלחי, "תודה שהגעתם כל כך מהר, אני יודעת שזה היום החופשי שלך ושאתה מעדיף לא לבזבז אותו בבתי קפה."

"בשבילך אנה עד חצי המלכות." החזרתי לה נשיקה, "ואם הקסטרו הזה לא יתנהג יפה רק תגידי לנו, נשבור לו את הפרצוף." 

הפסקנו לחייך ברגע שיצאנו מהכרובית, וכל הדרך הביתה דברנו על הקסטרו הזה. ניסינו לשער איך הוא נדבק ותכננו מה נעשה לו אם הוא יתחצף לאנה, או יעז לא להיות שפוט של מישה, ורק כשהתכרבלנו יחד במיטה - הפינוק המיוחד שלנו לימי חמישי - העיר ניסו שיש בו משהו שמזכיר לו את אודי חמודי.

"מה, לקסטרו?"

"כן, אני לא אומר שהוא דומה לו, ממש לא, אודי היה בהיר יותר ופחות שרירי, אבל משהו בחיוך השובב הזה... בחוש ההומור... אתה לא חושב ככה דני?"

"כן, אבל זה לא אומר כלום."

"בטח שלא, האמת שהוא הרבה יותר יפה מאודי המסכן. ראית איזה ריסים יש לו? לא מדהימים?"

"לגמרי."

"אין מה להגיד, לאנה יש טעם טוב בגברים"

"אהה."

"אתה ישן דני?"

"כן, אני שקוע בשינה עמוקה."

"טוב, אז גם אני. לילה טוב."

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...