אילוסטרציה. צילום: Parker Knight, Flickr.

 >  >  > 

אחת מהחבר'ה

"תגידי, איך זה לנשק בחורה?" שאלתי, תוהה ביני לבין עצמי מאיפה קיבלתי את האומץ. היא התיישרה לרגע והביטה בי בחוסר הבנה משועשע, "רך." זרקה במילה אחת, מנסה להבין לאן אני חותרת.

 וויז מחורבן, אני ממלמלת תוך כדי ניסיון לדפוק על המכשיר כאילו זה יעזור. מה את דופקת? זו לא מכונת שתייה שניתקע בה הכסף, מטיפה לעצמי, נאנחת, מתגעגעת לשיטות של פעם שהייתי מתקשרת לתמר והיא פשוט הייתה מכווינה אותי כמו וויז אנושי. צלצול הפלאפון  מעביר את מסך הניווט למסך הראשי עליו התנוסס שמה של תמר. "שוקי, איפה את?"

"הוויז התחרפן, הלכתי לאיבוד."  חייכתי  באנחה, יודעת שההנחיות האנושיות תכף יזרמו בביטחון.

"איפה את?" חזרה.

"איפשהו פה באלנבי, אני נוסעת  בנתיב הצהוב, ניראה לי..."

"שלא תקבלי דוח, אה..."

"ס'אמק העיר הזו, תמיד שנאתי אותה, ולמה את צריכה לעבור דירה כל שני וחמישי?" התלוננתי,

"טוב, תום תום, תכוויני אותי במקום לבלבל לי על דוחות." הוספתי.

למזלי תמר הייתה כל כך מיומנת עם זיכרון ציורי משובח ויכולת לתאר לי את הדרך כאילו ישבה לצידי ברכב, וכך, תוך מספר דקות כבר הייתי ברחוב שלה. "טוב, אני למטה, תרדי." אמרתי בעודי מנסה לעמוד בכביש ללא הפרעה. את תמר הכרתי לפני שמונה שנים, בחורה קטנה, קופצנית, תלתלים שובבים, חוש הומור פסיכי, טום בוי, ילדה אישה בתחילת שנות הארבעים לחייה שכל אחד הימר שגילה המקסימלי הוא עשרים וחמש. שמחת החיים שלה צמחה ממקום אפור וקשוח, ממקום שתמיד נזרקה ממנו, מהתעללות נפשית ופיזית שלא פסקה עד שברחה משם לחיים  נטולי סורגים עם דרור לנפשה. היא פתחה את הדלת ונכנסה כשהיא דואגת לנשק אותי קלות על הלחי. "התגעגעתי אלייך שוקי." חייכה.

"טוב לראות אותך אחרי חצי שנה?" כיווצתי את מצחי, עושה לעצמי בכוונה קמטוטי חשיבה.

"אשכרה, לא התראינו ים זמן, אבל עכשיו שאני שוב סינגל אפשר לצאת קצת לבלות, רק אני ואת."

הוסיפה וסגרה עצמה עם חגורת הבטיחות. "קדימה, סעי." הורתה לי.

"איך את מרגישה עם הפרידה?" שאלתי ושלחתי מבט צידי בוחן.

"ניגמר ומת, עכשיו אני חופשיה מכל הטמטמת של המשפחה שלה והעקשנות שלה." נאנחה.

"את תמצאי מישהי אחרת." חייכתי בהבנה, שולחת יד מנחמת ללטף את שערה.

"טוב יאללה... מסיבה," צחקה, "נלך לרקוד קצת ולשחרר מועקות."

בתוכי קצת התרגשתי, שנים שכף רגלי לא דרכה במסיבות האלו, במסיבות ששמורות לקהל אחד, לקהל נשי, פלרטטן, מסתורי, אפוף מחשבות כמוסות, קהל שלעתים הרגשתי בו הכי נוח.

"סיפרת לרונן שאת הולכת איתי למסיבה כזו?" זרקה תמר אחרי שכמעט הגענו למקום.

"ברור, אין לי מה להסתיר, הוא יודע הכל וחי איתך ועם שאר החברות הגאות שלי בשלום." חייכתי.

"התחתנת עם הבחור הכי שווה ביקום, אני חולה עליו." הוסיפה.

"בהחלט זכיתי." הישרתי אליה מבט.

"אז אל תעשי שטויות." אמרה בחיוך, "אנחנו הולכות לרקוד, ליהנות ולרכל." צחקה.

"ברור המפקדת." אמרתי בטון שלא השאיר לה ספק לגבי כוונותיי.

מאז ומתמיד זה חי בתוכי... זה היה שם, הכמיהה הבלתי מוסברת לנסות ולחוות מישהי, לנסות אישה, רצוי פלונית אלמונית, ככה יותר קל לי, בלי מחויבות מיותרת, בלי רגשות אשם נוספים, התחושה הזו הלכה וצמחה כמו הר געש פעיל על אש נמוכה, זה לא שרונן החסיר ממני משהו, הוא תמיד הכיל אותי ולא משנה כמה  ג'וקים גידלתי, אבל משהו שם היה שייך רק לי, לעצמי, אף אחד לא נגע שם, לא רונן, לא הילדים שלי, לא החברים ולא המשפחה. הבטן שלי התכווצה ככל שהתקדמנו למקום...

"כולן זקנות פה." זרקה תמר באנחה כשהבחינה בחבורת נשים עומדות בכניסה.

"עוד לא נכנסנו ואת כבר מתייגת?" צעדתי לצידה.

"גם אני אהיה ככה עוד עשר שנים?" שאלה וצחקה בשובבות.

"את כבר ככה." הקנטתי.

"מפחיד להתבגר, ס'אמק החיים האלו, אין, אני אומרת לך, צריך ליהנות, לא לחשוב על כלום."

"טוב, מה כל משפטי החוכמה עכשיו, זו רק מסיבה ובאנו ליהנות." משכתי אותה בידה.

דלת המועדון הייתה סגורה, אחת הנשים שעמדו בחוץ מלמלה שצריך לדחוף חזק כי רק ככה זה ניפתח.

"הנה, ככה." חייכה לעברנו הבחורה החזקה שהצליחה להתמודד עם הדלת. טיפסנו במדרגות החשוכות, בחורה מאופרת בכבדות שמה לי ולתמר צמיד כחול. "כנסו." הורתה בנחמדות וחצי חיוך, "ותיהנו לכן." אמרה לפני שנבלענו בפנים. המוזיקה התנגנה בקצביות, הנשים שהגיעו היו מצונפות על הספות שהיו מפוזרות מסביב ללופט. "תגידי, זה לא מזכיר לך בורדל זול?" צעקתי לאוזנה של תמר אחרי שקלטתי את התאורה האדומה ששלטה ברחבה.

"בורדל של זקנות." התפקעה תמר, "מזל שיש מוזיקה טובה."

אחרי כוס משקה אחת הכל ניראה לי מגניב יותר. תמר נעמדה לצד הבר המאולתר, מביטה בי רוקדת,  נותנת לכנפיים שלי להיפתח ולעוף גבוה, לא היו שם נשים מעניינות, אבל האנרגיות סבבו סביב כולן. אישה בשלה בשנות החמישים עצמה עיניה, מתמכרת לקצב המוזיקה, ידיה נפרסו לצדדים, היא רוקדת  מחייכת, נותנת  לעצמה לרחף לתוך הצלילים ולתוך הקצב. בהיתי בה דקות ארוכות עוקבת אחר תנועותיה שחזרו על עצמם ברוטינה. בשלב מסוים נכנסתי לרחבה, מאפשרת לרגליי ולגופי להשתחרר ולרקוד, התנתקתי לרגעים ארוכים מהמציאות שלי, מהשגרה האפרפרה, מהיותי אדם בוגר, אחראי שקשוב לרחשיי הסביבה, מאפשרת לנשימות שלי להשתחרר, לנשום צלול, לא מייחסת חשיבות  לעשרות העיניים שבוחנות אותי. בחורה יפה אחת רוקדת במרחק נגיעה ממני - עיניים ירוקות מחייכות, אגן שזז במקצועיות של רקדנית מועדונים, עמוד בודד שבוודאי משמש לרקדניות מסוג אחר פיתה אותה, היא נצמדה אליו, עולה יורדת, מחייכת, גופה מותאם בהשלמה למוזיקה המהדהדת בחלל. עיניי מטפסות לתוך עיניה, רוצות ללכוד את הירוק השובב. היא רק מחייכת, בוחנת אותי לשנייה וחוזרת לשלה. אני תופסת אומץ, מנסה לשחרר את החלודה, את פני הפוקר שלי שתמיד היוו לי מסכה ממגנת, מתקרבת אליה, מתאימה את תנועותיי לשלה. היא מחייכת שוב, חודרת במבטים לעיניי החשופות, שעה ארוכה, כמו בחיזור גורלי, אני רומזת והיא מבינה, אך נהנית לשחק איתי, לא ממש בא לה להתמסר. תמר מביטה בי ומחייכת, מנפנפת לי עם האצבע המורה שאני חסרת בושה, חסרת מעצורים.

החלטתי לעשות הפסקה ועמדתי ליד הבר, לוגמת באטיות מבקבוק המים שהוגש לי. מראש ויתרתי על כוס נוספת של אלכוהול כי רציתי להישאר צלולה, איבוד שליטה כבר לא היה מושג בז'רגון חיי הבורגנים. הבחורה המגניבה הביטה בי מרחוק, בודקת במבטים קצרים מתי אחליט לחזור לרחבה. סובבתי את ראשי לתמר והחלפנו כמה מילים, לא התחשק לי לשחק את המשחק, משכתי בידה של תמר והחלפנו מיקום על הרחבה, גופי העלה כבר את הטמפרטורה. הצפיפות, חיכוך גב, ידיים חיממו את החלל  העמוס. שלפתי גומייה קטנה ואספתי את שערי לזנב סוס. זהו, אפשר לנשום קצת. אומנם האוויר היה מהול בריח של סיגריות אך המאוורר התעשייתי הצליח לקרר אותי מעט ולסלק את הריח החזק של הניקוטין. "לא אמרו שיש פה פינת עישון?" שאלתי את תמר. "כל המקום ניראה כמו פינת עישון." ענתה והחלה לפזז שוב, מושכת אותי לרחבה. לאט לאט משהו במוזיקה הפך למעצבן, ניראה  שהד. ג'י. לא התחבר כל כך למיינסטרים של 2014. הבחורה עם העיניים הירוקות ניסתה למשוך אותי שוב לריקוד חיזור אך משכתי בידי בעייפות לאות שאוותר. ניגשתי לשירותים, שטפתי פנים, מרעננת את עצמי מהטמפרטורה הגבוהה שהשתלטה עליי שוב. כשיצאתי החוצה הרחבה החלה להתרוקן, ניראה שהמוזיקה עשתה את שלה והבנות החלו לפרוש לאיטן. עיניי סרקו באטיות את הקהל שנותר. לפתע מבטי נעצר בה, היא ישבה עם חברה, ספק בת זוג ספק סתם פרטנרית לאותו ערב, ברגע שקלטה אותי מבטינו הצטלבו. "את מכירה אותה?" שאלה תמר שבחנה כל תזוזה בפני.

"כן, קוראים לה קרן, היא מהחבר'ה של רונן."

"איזה קטע, אם אתן מכירות לכי תגידי לה שלום."

"לא יודעת... תכף, בטח ייקח לה זמן לקלוט שזו אני."

קרן הייתה בחורה רגילה למדיי, היא למדה עם רונן בחטיבה, ואפילו  יצאה איתו תקופה קצרה, בתקופת ימי הבגרות העליזים, כשכל הדאגות סבבו סביב האישיו - מי מתנשק ראשון ומי מתנסה מינית ראשון. הכרתי אותה במפגשים של החבר'ה שהיו מתקיימים בקושי פעמיים בשנה, כולם היו עם המשפחות והילדים אליהם הצטרפו גם הרווקים והרווקות בגרעין והיא ביניהם. במפגשים היינו מחליפות  מילות נימוסין קצרות אך לא מעבר, לא ממש התעכבתי עליה כי לא הרגשתי שהיו לנו נושאי שיחה משותפים או שסתם לא התאמצתי להכיר. למרבה האירוניה נפגשנו שבועיים קודם בערב גשום אצל אחד מהזוגות, אך שוב, חוץ מכמה מילות נימוסין לא החלפנו דבר. "נו, לכי תגידי לה שלום." דחקה בי תמר.

"מה אכפת לך בכלל ממנה?" צחקתי.

"גם ככה אנחנו מתקפלות עוד מעט, אין פה שום דבר מעניין חוץ ממרכז גריאטרי, אז לכי, תגידי שלום ונלך."

 נאנחתי, "טוב, אני ניגשת, חכי פה." פקדתי עליה.

"לאן יש לי ללכת?" זרקה בעודי מתרחקת.

התקרבתי לקרן שהייתה עסוקה בנייד שלה, התכופפתי מעט, מנסה להתאים את עצמי לפוזיציית הישיבה שלה, "את יכולה להגיד שלום." חייכתי לתוך עיניה, מחכה שמבטה יטפס לשלי. כשטיפס  הצלחתי לקלוט איך גלגלי השיניים מסתובבים בראשה, ""הייייי, לא הייתי בטוחה שזו את, מה עניינים?" שאלה וחיוך נפרש לה מאוזן לאוזן, וכך גם שתי ידיה שעטפו אותי בחיבוק מזדמן ומהיר.

"הכל בסדר." התיישרתי והיא אחריי.

"מה א ת עושה פה?" שאלה וכיווצה את מצחה בחוסר הבנה.

"באתי עם חברה מהברנז'ה." צחקתי.

"וואלה! איזה כיף שאת כאן, איפה אתן יושבות?" שאלה. 

"שם." הצבעתי על תמר ששקעה לתוך ספה רחבת ממדים.

"מעולה, אני באה לרקוד איתך, החברה פה לא  בעניין."

"זו בת הזוג שלך?" שאלתי בנימוס.

"ממש לא! היא חברה טובה." ענתה והתקדמה איתי לאזור המיועד ברחבה. מתישהו תחושת הזמן התפוגגה לי, חזרתי לפזז עם קרן תוך החלפת מילים ושיחות קצרות לתוך האוזן. היא נראתה לי משוחררת ומחוסרת דאגות. היה שלב מסוים שהכל התנהל פתאום בסלאו מושן, הרמתי אליה מבט חטוף, אחד כזה שמתנגש עם נהר של מחשבות פליליות. משהו בה הרגיש לי שונה לרגע, התקרבתי אליה ודיברתי קרוב לאוזנה. "תגידי, איך זה לנשק בחורה?" שאלתי, תוהה ביני לבין עצמי מאיפה קיבלתי את האומץ.

היא התיישרה לרגע והביטה בי בחוסר הבנה משועשע, "רך." זרקה במילה אחת, מנסה להבין לאן אני חותרת.

"בא לך להראות לי? נורא מסקרן אותי." הסתכלתי עמוק לעיניה, מנסה לשכנע אותה שתזרום.

היא לא ענתה לי, אבל הרגשתי שהכנסתי אותה לדילמה לא פשוטה, בכל זאת היא יודעת מי אני ומה אני. "או.קיי." אמרה והביטה עלי, מתקשה להבין מאיפה לעזאזל נפלתי עליה.

"בואי." משכתי אותה לחדר צדדי ריק ששימש כנראה לפינת התכנסות אינטימית ושקטה למי שרצה.

היא נצמדה אלי כאילו מכינה אותי למה שהולך לקרות, משהו בעיניה כבר דיבר בשפה אחרת, אצבעות ידיה הרכות לכדו את פניי. היא לא מאפשרת לי ליפול מיד לשפתיה, היא מחזיקה אותי, יודעת היטב שהר הגעש שבתוכי יפרוץ עוד רגע, והדבר היחיד שהיא רצתה זה  לגרום לי לרעידת אדמה. היא מצליחה לקרוא אותי בלי שאדבר, אני מספרת לה בעיניים כמה אני רוצה, כמה אני רעבה אליה, היא מושכת אותי עוד קצת ואז זה קורה, שפתייה מתנגשות בשלי כמו בתאונה חזיתית.

היא מיומנת מספיק בשביל לדעת מה יבעיר אותי, היא מבינה אותי בלי לדבר, בלי לשאול, קוראת כל תנועה אצלי בגוף. אני נכנעת לה דקות ארוכות, ללשון שלה שחודרת לשלי בריקוד מושלם של נשיקה פשוטה. דפיקות לב מואצות, משהו בגוף שלי משחרר אדרנלין ואני מרחפת, אני עפה, מאושרת. חיבקתי אותה אליי, נושמת את הריח  שלה, הבושם שחדר לאפי הותיר את חותמו. כשאריח אותו שוב אצל מישהי אחרת היא זו שתעלה לי בזיכרון. זה יהיה שייך לה, כמו שירים שהולכים עם זיכרון של אנשים.

הבטתי בשעון, "אני חייבת ללכת." לחשתי לה. היא הנהנה בראשה באכזבה, אבל ידעה היטב מי מחכה לי בבית. נשקתי לה קלות על לחייה, "תודה על הכל וסליחה."

"סליחה על מה?" השתוממה.

"שנפלתי עלייך ככה." 

"זה בסדר." ליטפה את פניי בהבנה. יצאתי מהחדר לעבר הרחבה, אפשר לומר שממש ברחתי, אספתי את תמר ויצאנו מהמקום.

"ענבר את מטורפת, את יודעת?" תפסה תמר בידי ורצנו לרכב צוחקות, ידעתי שהיא קלטה אותי כשנעלמתי עם קרן.

"לא יודעת מה ניכנס בי." המשכתי לצחוק כמו שיכורה.

"את פסיכית, אהה..." הוסיפה תמר ופתחה את הדלת.  

"את צודקת אני פסיכית." חייכתי ובתוכי כבר החלה לקנן ההרגשה שלא הספיק לי, מצד שני לא ידעתי איך לעכל את מה שחוויתי. כבר שלוש וחמישים לפנות בוקר, מוצאת עצמי יושבת באוטו אחרי הנסיעה הביתה, עדיין לא מסוגלת לעלות, הריח שלה דבוק בבגדיי, המחשבות עלייה ממלאות את ראשי. פותחת את הנייד, מחפשת אותה בפייסבוק, שולפת מפרטי הקשר את הנייד שלה שרשום שם, מעתיקה את הפרטים, שומרת. פותחת וואטסאפ, התמונה שלה מתנוססת מולי, מתלבטת אם לשלוח לה משהו, סוגרת את הנייד ומניחה בתיק, זה חד פעמי ענבר, מה את רוצה ממנה? התנסית, נהנית, שחררי, עזבי אותה... מנסה לשכנע את עצמי. אוספת את הנייד שוב, מקישה קוד נעילה באיטיות, בודקת שעת התחברות אחרונה, היא בטח ערה עדיין. מקישה בזריזות, "סליחה שוב שנפלתי עלייך, זה היה טיפשי ולא בוגר, בבקשה תדאגי לשמור על החוויה לעצמך, לא מתאים שזה יצא החוצה, מקווה שאת מבינה."

קרן - "זה בסדר בובה, אל תדאגי, זה שמור אצלי."

אני - "תודה, מאוד מעריכה, לילה טוב."

קרן - "לילה טוב."

עליתי הביתה, בכניסה לקחתי נשימה ארוכה, צוללת למציאות שלי. את  השעות הבודדות עד הזריחה לא הצלחתי להעביר בשינה. הייתי ערנית מידיי, מרוגשת מידיי, ולא מאופסת בעליל. את בוקרו של יום שישי העברתי בעיקר בעשייה בבית שכללה ניקיונות, בישולים, כביסות וכרכור סביב הילדים וסביב רונן, העיקר לא לחשוב, לא לרצות לדבר איתה.

הבטתי על רונן, כמה הוא מסור לחיים, מסור לי, מסור לקטנים, כמה אצלו לפעמים הכל על אוטומט, מאמין בי, מאפשר לי לנשום כשאני צריכה פסק זמן, לא שואל שאלות, מקבל אותי בלי רצון לשנות בי כלום. לפעמים אני כל כך מקנאה בו שאין לו דרייב למתוח ולבדוק גבולות, איש פשוט שנהנה מהשגרה שזכה בה, אך יחד עם זאת יודעת שיגן בחירוף נפש על מה ששלו כשיריח סכנה משמעותית.

בשעות הערב המוקדמות נשברתי, קרן לא חיפשה תירוץ לדבר איתי או להתקשר, לא היו לה שאלות אליי, היא לא תהתה ולא הסתקרנה. אולי היא ידעה שאם ארגיש צורך אדע למצוא אותה, אולי היא בכלל לא חושבת על זה, אולי אלו רק המחשבות שלי שמנהלות לי דוח שיח רועש ומציק  בראש?

נכנסת למקלחת ונועלת את הדלת, רק כאן יש לי רגעי חסד שקטים. פותחת ואטסאפ מתחילה לתקתק,

"חייבת לדבר איתך." כתבתי, ממתינה בקוצר רוח שתתחבר, חצי דקה עוברת והיא און ליין.

קרן - "את רוצה להתקשר עכשיו?" אני מחייכת, מרגישה שהיא משאירה לי צוהר להיכנס אם ארצה.

אני - "אולי יותר מאוחר, את תהיי זמינה?"

קרן - "ברור, תתקשרי שתוכלי, אני בדיוק בדרכי להורים, מאמינה שעוד שעתיים אוכל לדבר איתך בשקט."

אני - "נשתמע." חתמתי את ההתכתבות.

משהו בבטן משתחרר לי לאט, אני טיפוס דברן, טיפוס מנתח, רוצה לפרום לחלקים קטנים  כל דבר  שלא מובן לי, רציתי לפתוח איתה את מה שקרה, רציתי להכיר אותה קצת יותר, לא רציתי שתישאר לי בתודעה כאחת מהחבר'ה, לא רציתי שזה יראה זול ומנצל, לא רציתי שזה מה שהיא תזכור ממני. השעות נקפו, הייתי מתוחה כמו קפיץ, הבטתי בשעון, מחכה שרונן ייצא מהבית, למזלי בשישי הזה הוא אמור היה לצאת לשתות עם חברים וזה היה טיימינג מעולה לדבר בלי הפרעות. אחרי שנותרתי לבד חייגתי אליה, השיחה די קלחה וניראה שדיברנו על מיליון ואחת נושאים, היו רגעים שרק הקשבתי לקול שלה, ואיבדתי את היכולת להאזין לתוכן אך התאפסתי בזריזות כדי לא להישמע מטופשת ולא מרוכזת בשיחה. משהו בה התחיל לפתוח לי שביל לא מוכר בבטן, שביל שונה, ואני עולה עליו בצעדים מדודים וקטנים בזהירות וסקרנות בלתי מוסברת. לא היה סיכום מיוחד לאותה שיחה, לא שהתפתח משהו לא צפוי, לרגע היה נידמה לי שהיא יכולה להיות חברה טובה שלי, אבל ניסיון החיים שלי הראה שחברות נבנית ממקום אחר ואפלטוני, ואיתה נקודת הזינוק הייתה שונה.

בשבת היה די שקט מלבד התכתבות קצרה איתה בשעות הערב. היא ענתה לי די בקונקרטיות על מה שעוד היה לי לשאול, ניראה שהעדיפה לתפוס מרחק  ופחות לפתח בי ציפיות, לא שרציתי משהו מעבר, יותר הייתי בכיוון של להבין את עצמי ואת התחושות המוזרות שפיתחתי אך המרחק שבחרה לתפוס קצת קומם אותי, הריי התקרית במסיבה הייתה כל כך עוצמתית שנשבעתי שגם לה זה עשה משהו קצת אחר, ואיך זה הגיוני שהיא פאקינג אדישה?

החלטתי שאני לא מאפשרת לה להעלם, ידעתי שאני מעולה בלפתח שיחות על כל נושא שבעולם, וכך גררתי אותה להתכתבות ארוכה משעממת, מצחיקה ובסוף מרגשת שאיכשהו גלשה לפלירטוטים די  ברורים מצידה שלא השאירו לי ספק מה היא הייתה רוצה ממני. בהתחלה התפתלתי קצת בחוסר נוחות, אבל לאט לאט זה נתן זריקת אדרנלין לאגו החבוט שלי.

יום ראשון בבוקר, כל הבית ישן, קמה מוקדם מידי, מרימה עיניים למראה במקלחת, שיער מבולגן להחריד, עיניים חצי עצומות, עדיין מסונוורות מאור הניאון החזק, לוקח זמן להתרגל להיפתח לאור, לאט לאט אני הופכת יותר ברורה לעצמי.

עוד שנייה נוגסת בעשור הרביעי, קמטי ההבעה כבר ניכרים בפני, האישה הצעירה נשארה רק בראשי, חוש ההומור יציב, מחודד, ציניות נושכת, יכולת אלתור וכושר ביטוי לא רעים. נכון, יגידו שאני בשלה, שאומנם הזמן עושה את שלו אבל הגוף מתחיל לבגוד. אני לא אוהבת את הרעיון ושונאת להתרגל אליו. הקטנים השאירו בגופי חותם מכובד שעליו אפשר לקבל לפחות שני פלאפלים על הכתף. תמיד זורקת בבדיחות הדעת שהכל נופל והכל נמוך יותר מים המלח, והביטחון העצמי, לעתים צריכה לזרוק אותו מהמיטה, הוא עדיין רדום מתחת לשמיכות. הדיון הזה עם עצמי מתנהל כמעט כל בוקר, לוקח לי זמן לקבל את מי שהפכתי להיות. קרן שוב עולה במחשבותיי, מתפתה להציע לה פגישה על כוס קפה.

פועלת על אוטומט הגעתי לעבודה, נכנסתי לשוונג והעדפתי להתרכז יותר בעשייה ופחות במחשבות, זה הצליח  בשעות הראשונות וכמעט שהצלחתי לצחוק על עצמי עד שהגיעה הודעה ממנה. "לא רוצה להיעלם אל תוך שתיקה, עשו לי את זה לאחרונה, זה לא נעים, חשבתי על זה לא מעט, את חמודה, מקסימה, סקסית ואם היית אשתו של כל אחד אחר הייתי לוקחת היום יום חופש, מבקשת גם ממך לקחת, ומבלה אתך את כל היום במיטה, אבל לצערי את לא, את אשתו של רונן, וזה לא שאני כזאת מוסרית, כמו ששמת לב... אבל מכירה את המצבים האלו, פעם היה לי חבר, לפני שיצאתי מהארון, שבוע לפני שחגגנו יחד שנה, דני (בן דוד שלו) היה אצלי, שכנעתי אותו שזה יהיה בסדר שנשכב, שאני בחיים לא אספר לו. אבל נחשי מה? כשאת בזוגיות, איכשהו לדברים יש נטייה לצאת החוצה. הוא ישים לב שמשהו לא בסדר, ילחץ להבין, יחפש סימנים, מישהו מהחבר'ה ייראה משהו, יקלוט את התמונה... איכשהו זה ייצא. אני אשמח אם נשאר בקשר ואני כאן כדי לענות על שאר השאלות שאמרת שיש לך. אבל (ואני אומרת את זה בלב כבד) יותר ממה שכבר קרה, לצערי לא יוכל לקרות. מקווה שתביני."

קראתי את ההודעה שוב ושוב, מעכלת בשקט את המילים שכתבה, לא שתכננתי ללכת איתה רחוק, אבל הכנות שבה כתבה גרמה לי להעריך אותה יותר.

ידיי מקישות במהירות את מה שיצא לי מהבטן, ככה אני מתבטאת הכי טוב, "תודה על הכנות. מעריכה מאוד! קודם כל לא חשבתי שנעלמת. לקח לי להבין שבחיים יש המון סוגים של אנשים וכל אחד מתנהל אחרת אז לא לוקחת אישית ובטח לא נעלבת ממך (נשבעת). לא חשבתי להיכנס איתך לסטוץ מטורף. זה גם ככה חדש לי נורא ואני איטית בטרוף. נכון, אני נראית קצת פסיכית שזורמת בלי גבולות, אבל אני כל כך מפוקחת. וכן, אם הייתי מקבלת החלטה הייתי מבקשת לחוות זאת איתך. קרן, את באמת מיוחדת, ומקווה שתמצאי את האחת שלך וכן, זה בזבוז שאת לבד, ושוב, מעריכה אותך על הכנות.

ולא מבטיחה שנתראה מתישהו, ולא יתגנב לי איזה רצון לחבק אותך קצת יותר מחיבוק נימוסין..."

קרן - "חיבוק זה תמיד טוב, אשמח תמיד לתת לך אחד."

אני - "אולי נשב לכוס קפה, נדבר קצת, רוצה להכיר אותך יותר." הצעתי.

קרן - "אשמח לראות אותך שוב, מתי את רוצה?"

אני - "בהקדם."

קרן - "ומה תגידי לרונן, שאת נפגשת איתי?"

אני - "כן, מה יש להסתיר, זה רק קפה, מתזכרת אותך, כן."

קרן - "לפעמים הקפה הוא רק תירוץ."

אני - "את מפלרטטת איתי?"

קרן - "אופסססס, ניפלט לי, מבטיחה להיות ילדה טובה."

אני - "את לא רצינית, את לא עומדת במילה שלך."

קרן - "הזהרתי אותך שבטבע שלי אני פלרטטנית ולא מוסרית בעליל."

אני - "אז להיזהר ממך?"

קרן - "שותקת, עדיף."

אני - "עדיף באמת."

קרן - "אז מתי?"

אני - "נקבע ליום חמישי."

ההתכתבות איתה נמשכה שעה ארוכה ונפרסה בהפוגות במהלך היום, משהו שם בשיחה העלה בי חיוך מטופש, היא מצאה חן בעיניי, רציתי ממנה עוד, רק שלא יכולתי לשים את האצבע מה בדיוק רציתי.

הריי די ברור ששום דבר לא יקרה איתה. במהלך השבוע דיברנו על כל נושא אפשרי את הרוב אני שאלתי והיא רק ענתה, היא פחות הרגישה צורך לשאול אותי דברים, היא רק הסיקה מהמעט שנידבתי תוך כדי שיחה.

יום חמישי בערב  הגיע, אני צועדת במעלה הרחוב, עוד כמה שניות אראה אותה, הלב יחסית בסדר, מתרגשת קצת, אבל לא עומדת להתפרק. אני מבחינה בה עומדת, מכווצת מהקור, מסתכלת בנייד להעביר את הרגעים עד שאגיע. אני מתקדמת בצעדים מהירים, היא עדיין לא קולטת אותי.

"היי." אמרתי בעודי מתקרבת. היא הרימה את ראשה וחיוך מובך נמרח על שפתייה, הייתי מספיק קרובה אליה כדי ליפול בכניעה לתוך זרועותיה. חיבקתי אותה דקות ארוכות, נותנת לה לעטוף אותי, להכיל את הכמיהה הבלתי מוסברת למגע פשוט של אישה. "בואי," משכתי בידה, "נשב קצת על כוס קפה."

"אני לא שותה קפה." חייכה אליי.

"יש תפריט מגוון, אני בטוחה שתמצאי משהו." עניתי בעודנו מטפסות במדרגות הקטנות לכיוון בית הקפה. המקום היה קטן ואינטימי, קיבלנו שולחן מרוחק יחסית במיקום שקט, כשהתיישבנו היא קירבה את הכיסא שלה לשלי, היא לא רצתה לתת לי תחושה של ראיון עבודה, אחרי שבחרנו לשתות משהו ניהלנו שיחה שקטה ופשוטה. היא לא שאלה אותי כמעט דבר, היא נתנה לי לדבר ולהתבטא כאוות נפשי, עיניה שקעו בעיניי כאילו מנסות לומר לי משהו מעבר לשיח הפורמלי.

בשלב מסוים חייכתי מובכת, עיניים זה דבר שגומר אותי, עיניים מסוגלות לחדור את הקיר הכי אטום, את השתיקה הכי רועמת, הן מסוגלות לקרוא ולדבר הכי ברור שאפשר והיא לא מפסיקה לדבר איתי דרכן.

שלחתי יד מהוססת לתוך אצבעותיה והיא סוגרת עלי בחום, היא עוצמת עיניים ומחייכת כאילו המגע המיס תקופה ארוכה של בדידות ושל לבד. היא יודעת שאני אסורה, היא יודעת שאני בכלל לא בשבילה, אבל לא אכפת לה, היא נכנעת לפרפרים המוזרים שאני משחררת לה בבטן והיא מתמכרת. אט אט החלו יושבי בית הקפה להתפזר עד שנותרנו לבד, המלצרית האחרונה סימנה לנו שסוגרים ושעלינו להתקפל,

הסדרנו את התשלום ויצאנו החוצה. עמדנו לבד, אני, היא ועצי התפוזים שנשתלו ברחבה, אף אחד לא היה שם להפריע, היא עמדה צמוד אליי, מביטה בי בשתיקה. "אז מה עכשיו?" לחשתי.

"מה את רוצה שיהיה?" ענתה ומבטה עמוק בשלי.

חיבקתי אותה אליי, כאילו יודעת שזה החיבוק האחרון שלנו, היא עוטפת אותי, ידיה מלטפות את גבי בתנועות אטיות ועדינות. אני לעומתה נושמת אותה כאילו היא חמצן עבורי, אחרי שלוש דקות אני פורמת לאט את החיבוק אך עדיין צמודה אליה, אני שולחת אצבע רועדת, מלטפת את שפתייה בעדינות כאילו מבקשת שוב לנשקה. והיא  קוראת אותי כמו ספר פתוח, כמו מישהי שמכירה אותי שנים, שפתייה נצמדות לשלי, הן חמות ועדינות, הן מלאות תשוקה. היא לוחשת לי שהדירה שלה במרחק של חמש דקות, שאולי נלך. אני מסבירה לה שאם אכנס אליה לדירה היא תיכנס לי ללב ושאני מפחדת מההרגשה הזו שאין לי עליה שליטה. היא מחזיקה בידי ולוקחת אותי לחלק האחורי של בית הקפה, האזור קצת חשוך ומשרת היטב את המטרה. "אני מוצאת עצמי חושבת עלייך לא מעט." לחשה לי.

"אוקיי." חיכיתי להמשך.

"ענבר, את יודעת... לא נוכל להמשיך לדבר בשום צורה ובטח לא להיות בקשר, כי אני לא רוצה לפרק לך שום דבר ולא רוצה להרוס לך את הנישואין והזוגיות, אני מכבדת את הקשר שלך עם רונן ויודעת שאת אוהבת אותו ויחד עם זאת," היא עצרה ולקחה נשימה, "זה קשה לי, אם אכנס איתך לרומן זה ירסק אותי ואותך... אני אוכל לאסוף את השברים, אבל את... אני מפחדת עלייך." אמרה את המילים האחרונות כמעט ללא קול.

הבטתי עליה, כמה יפה היא, תהיתי איך לא ראיתי אותה באמת במשך השנים האחרונות.

"קרן, לא קרה ביננו כלום עדיין, פרט לאותה נשיקה, אני לא חושבת מה יהיה הלאה ובטח לא חושבת בכיוון של להיפרד מרונן, אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה מעצמי." היה לי קר  פתאום, מין קור כזה שחודר את העצמות. אספתי את שתי ידיה לתוך שלי, רוצה להרגיש קצת חמימות, שוב העיניים שלה מטפסות אליי, חיוך מושלם ושקט נימתח על שפתייה, אני מצמידה אותה אליי, רוצה להתכרבל בתוכה. בלי לומר מילה היא מצליחה להכיל אותי, היא מלטפת את פניי ואצבעותיה נוגעות בשפתיי, אני מנשקת אותן בשתיקה, עוצמת את עיניי, מדמיינת לרגע שאני בעולם שלה, עולם משוחרר, נטול אחריות, נטול מצפון. היא מנשקת אותי שוב וכמו במחול שדים מטורף, אני מתמכרת לתוכה, ידיי יורדות למותניה, מרגישה את הקימורים הכל כך נשיים שלה. היא כמו ונוס בשבילי, השמלה שלה קצת חשופה, הסריג הדק ששמה מעל לא מצליח לחמם אותה, היא מחפשת אצלי את השמש שלה, לוחשת לי שאני מאירה את החושך שהיה לה תקופה ארוכה. אני שולחת יד לאזור החשוף במעלה החזה, מדמיינת איך זה יהיה אם אי פעם אגע בכולה, בלי מחסומים מפרידים, ידי יורדת באיטיות לבטנה, פורסת את אצבעותיי, מהדקת בעדינות, כאילו רוצה לגרום לה להבין שאני מרגישה את הילדה הקטנה שבה. היא הודתה בפני באחת השיחות שאין לה מעצורים, שהיא כמו ילדה, לא דוחה סיפוקים, לפעמים לא חושבת על ההשלכות, שהיא נוטה להסתבך עם נשים אסורות, אבל ברגעים האלו היא הכי חשופה לי, הכי מושלמת... עמדתי שם איתה שעה שלמה, נותנת לה להוביל אותי לאן שרציתי, רקמתי איתה לרגעים קטנים אינטימיות עדינה, מתוקה, שברירית וקסומה. בסיומה של הפגישה היא נשקה ללחיי. "זהו," לחשה לי, "זה חייב להיגמר לפני שיתחיל."

הורדתי מבט, לא באמת רציתי שייגמר, לא באמת האמנתי שזהו, לא אראה אותה יותר.

"את צודקת." לחשתי חזרה.

"יהיה לי קשה." נשכה את שפתה התחתונה. "משהו כבר מרגיש לי בבטן אלייך."

"נעבור את הקראש ההדדי הזה ביחד." חייכתי בעצב.

היא ליוותה אותי לאוטו חיבקה אותי ארוכות, לא רוצה להניח לי ללכת. נישקתי אותה שוב והסברתי לה דרך מבט ארוך בעיניים שהיא תישאר לי הזיכרון הכי מתוק ויפה שיכולתי לבקש, אט אט היא משחררת אותי לדרכי, עיניה עצובות וכמעט שנידמה שמשהו בהיכרות הקצרה הזו הרגיש בעצם ארוך ועמוק. אני מתניעה את הרכב, מכוונת את המראה, שמה גלגל"צ, הדלת של הרכב נפתחת פתאום, היא משתחלת פנימה כמו גנב מקצועי, שפתייה נצמדות לשלי שוב, היא נאנחת בחצי חיוך, "הייתי חייבת." לחשה לי.

"שמחה שפינקת אותי בהדרן." חייכתי בהחמצה, ואימצתי את ידה לשפתיי, מנשקת את אצבעותיה שוב, מביטה בה רגעים אחרונים לפני שהיא נסוגה ממני לנצח. הדלת נטרקה אחריה, נותרתי לבדי. זהו, אמרתי לעצמי, ניגמר לפני שהתחיל. הבטתי על רכבה שהתרחק במורד הרחוב ונסעתי משם.

יום ראשון, שבוע חדש, יום וחצי של שתיקה רועמת כבר עבר, ככה היא החליטה, אין דרך אחרת להניח הסבירה לי, זה הכל או כלום. הכל בטח לא אקבל מימך, אז עדיף שפשוט לא נהיה בקשר. מעיפה מבט דרך הנייד בדף הפייסבוק שלה, כבר הספקתי להתאהב בתמונה שלה שם, החיוך שלה קורן מאושר, אולי זו תמונה שצולמה בתקופה טובה אחרת שלה. היא מעלה סטטוס כללי על משהו חשוב שעשתה באותו היום. תוהה אם לעשות לייק, אני יודעת שזו דרך דבילית לאותת לה משהו, מצד שני, מה אני רוצה לאותת לה בכלל? מניחה את הנייד בצד, מיותר מלמלתי לעצמי. בצהריים אני מרגישה שהאוויר לא עובר לי טוב בגוף, משהו מרגיש חנוק, היא מסתובבת לי בראש, לא מניחה למחשבותיי, תוהה אם גם היא חושבת עלי... אוספת את הנייד, את חתיכת המתכת המחורבנת שמנהלת את חיי בשנים האחרונות, דרכו יכולה לשמוע אותה, לראות, לחלום בהקיץ, לחייך חיוך מטופש, לשמוע שירים אותם אני יודעת להצמיד היטב לחלומות שלי. "קשה לי." מסמסת לה, "לא נושמת בגללך."

מחכה כמה שניות, היא מתחברת, "לא רוצה לפתוח שיחה אבל אני מתחרפנת פה כבר, לא מצליחה לעבוד, ואיזו ברירה יש לנו?"

"אין." עניתי בחצי נשימה.

"אוףףף." זרקה חזרה עם סמיילי מוחמץ.

"אני לא בנויה לחוקים האלו, מי קבע שצריך להתנתק מכל הבחינות?" תוהה בפניה.

"אין דרך אחרת! פשוט אין!" כתבה.

"רוצה לחבק אותך." נשברתי. 

"אל תתחילי." הזהירה.

".Too late" עניתי.

שתיקה, היא מחוברת אך לא עונה, זה הרגע ששתינו יושבות מול הנייד, בוהות, חושבות מי תשלוף ראשונה, לא רוצות להפיל את החומה המגוחכת שהרמנו. "בא לי לבוא לחבק אותך." רשמה.

"אז בואי." רשמתי.

"את לא מכירה אותי, אני אבוא."

"מתחילה להכיר אותך... רוצה שתבואי."

"תני לי ת'כתובת של העבודה, אני אוספת אותך היום." נשמעה החלטית. מסרתי לה את הכתובת בלי להסס לשנייה. "נותר רק לספור את השעות עד שאראה אותך." חתמה את השרשור עם סמיילי מאושר.

ביום בו קרן אספה אותי נתתי לה לנשק אותי שוב, נתתי לה לחבק אותי, לנשום אותי, נתתי לה לטייל עם הידיים המדהימות שלה על הגוף שלי, נתתי לה ללחוש לי שהיא חושבת, חולמת ומרגישה פתאום דברים מוזרים באזור בית החזה. מאז נתתי לה להיכנס לחיי בווליום גבוה, נתתי לה לדבר איתי כל בוקר וערב, נתתי לה לפלרטט איתי, נתתי לה לרצות אותי, ובכל הפעמים שנתתי לה היא עדיין לא דרשה דבר, רק קיבלה את מה שיכולתי לתת. ואז, פעם אחת ביקשתי ממנה שתיתן לי לעוף איתה גבוה, רציתי שתפשיט את נפשי את בגדי, רציתי שתתאחד איתי תחת שמיכה חמה של חורף, רציתי להרגיש את הלב שלי הולם בזמן שהיא מנשקת כל סנטימטר בגופי, וביקשתי ממנה כי כבר לא חששתי, לא פחדתי, כי פתאום קיבלתי בוכטות של אומץ.

קרן הייתה אישה בשלה, אישה בגילי, אישה שחיפשה קצת מנוחה ללב, לנפש, אישה שרצתה את התשוקה שלה חזרה, ואז נחתי לתוך חייה מהדלת האחורית והצעתי לה שתיקח ומהר, לפני שזה יעלם. הסברתי לה שהתשוקה היא כמו קשת בענן, היא מופיעה פתאום, כשהשמש והמים נפגשים, והיא יכולה להיגמר לפתע ולהיעלם. היא הבטיחה לי שכאשר התשוקה שלי ושלה יפגשו היא תעשה לי המון צבעים בגוף. ירדנו מהרכב, הרחוב היה די שומם בשעת הצהריים המוקדמת, לרגע הרגיש לי תלמה ולואיז שבורחות מהעבודה באמצע היום. "מזמן לא עשיתי משהו מטורף כזה." לחשתי לה, אוחזת בידה, נותנת לה ללוות אותי בצעדים מהירים. המתח ביני לבינה התבשל כבר שבועות, הוא התבשל על אש לפעמים נמוכה, לפעמים גבוהה, נידמה היה שכבר נישרף לגמרי. היא לוחצת במעלית על הכפתור האחרון, הדלת נסגרת, אנחנו עולות למעלה, היא נצמדת אליי, מחייכת, יודעת שעוד רגע אהיה רק שלה. הלחיים שלי סמוקות מהתרגשות, מרגישה שצריכה להחזיק את הבטן שלא תתפוצץ מרוב פרפרים. היא נוגעת בפניי כמו אז, בנשיקה הראשונה במסיבה שבה היא חוללה בי כישוף נעים, שפתייה נצמדות אליי, מרגישה כמה התגעגעתי אליה. המעלית נפתחת, גורמת לנו להפסיק את המשחק המקדים. היא לא  מדברת איתי בקול, רק בעיניים, במבטים, היא מסובבת מפתח והדלת נפתחת. באותן שניות אני לא באמת מסתכלת על הדירה שלה, רק היא שם בשבילי, יפה, אצילית, מושכת, מושלמת. אני הולכת שבי אחר צעדיה, היא מניחה את התיק על השולחן, סוגרת את הנייד לגמרי, מאותתת לי שהיא רוצה ששום דבר לא יפריע לה, לנו.

היא מושכת אותי לחדר השינה שלה, הוא מסודר ומתוח עם שמיכת חורף חמה כמו שרציתי. יש לי איתה חמש שעות של חסד, חמש שעות גנובות, חמש שעות שהן רק שלי ושלה. בשעות האלו שכמו נלקחו מסצנה בסרט אבסורדי היא אספה את תשוקתי בשתי ידיה ולקחה אותי למסע בעולמה. מסע עם נרות, עם מוסיקה נעימה, במסע הזה שפתייה נשקו לשפתי שעות ארוכות, מסע ארוך עם מבטים עמוקים, מסע בו גופי ניכנע לגופה.

אצבעותיה, כמו של קוסמת, עושות בי כשפים, אני גונחת בשקט לאוזנה, מספרת לה מנשימה לנשימה שאני אוהבת, אוהבת אותה, היא עוצרת לפתע, שוקעת בצווארי, חשה עקצוצי רטיבות, אני עוטפת אותה, מלטפת, גם אצלי משהו מרגיש חנוק, מרגיש קצת רועד, הרטיבות בעיניה ועיניי מתמרחת כשאני מבקשת שוב את שפתייה, לאט לאט, מנגבת באצבעותיי את כדורי העצב המלוחים, מרגיעה את ליבה בנגיעות רכות, מסדרת מחדש את התשוקה שלה, שטפי המבוכה נעלמים, מבינה ששערי האומץ שלי נפתחים,  אני הופכת אותה, היא תחתיי עכשיו, גופה קפוץ, קצת קשה, מתכונן לרגע בו אעלם מחייה והוא מחכה למכה, לכאב שיחדור. "אני עוד כאן, לוחשת לה, לא מתכוונת ללכת ממך."

אני פותחת את ידיי בעדינות, פוסעת איתן בשקט לאורך גופה, אני משתוקקת אליה, רוצה אותה, הגוף שלה חם, רותח, דפיקות הלב שלה מהדהדות החוצה, אני נכנסת לאט לנפשה, להווייתה, גורמת לגופה לשחרר שליטה, עיניה  עצומות, היא מחייכת, מתרכזת , היא שקטה, אבל גועשת מבפנים. היא מתמסרת אלי דקות ארוכות, נותנת לי לקחת אותה גבוה, למעלה כמו שחף עם כנפיים ארוכות פתוחות, היא לוקחת אוויר, מתפוצצת מאושר, מלאת תשוקה, ואז היא צוללת לזרועותיי, משתבללת לתוכי, והיא לא רוצה דבר יותר, רק להירדם בי.

 

יולי 2015  

אני נכנסת עם תמר למסיבת נשים ענקית, מאז הפעם ההיא כף רגלי לא דרכה באירועים האלו, רציתי שקט ולחזור לשגרה שלי, ככה אני מתפקדת הכי טוב. מאז הפעם ההיא לא פגשתי את קרן גם במפגשים של החבר'ה ,אמרה שעסוקה, יש לה תכניות, סביר להניח שהיא הייתה עסוקה בלהתאהב במישהי ברת השגה, לא מסובכת.

המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים, לא יכולתי לנהל עם תמר אפילו שיחה בצעקות, הפעם גם לא ממש רקדתי, רק עמדתי מהצד, נהנית מהאווירה. "בואי נרקוד קצת." משכה אותי.

"עוד מעט." חייכתי, "תני לי להתרגל לנוף."

"הפעם יש נוף לא רע..." קרצה לי.

"צודקת, לא רע בכלל."

בשלב מסוים השלפוחית התחילה לאותת לי, סימנתי לתמר שאני חייבת ללכת להתפנות ותכף אחזור. התור בשירותים היה קצת עמוס, עמדתי בסבלנות ברכבת הממתינות,  הדלתות נפתחו ונסגרו, נשים נכנסו ויצאו, מאחורי כבר התייצבו נשים נוספות שחיכו.

כשהגיע תורי נכנסתי בזריזות ושחררתי את הלחץ הנורא, משהו נפלא קורה ברגעים האלו שאתה משתין, משהו סוף סוף נירגע לך, חשבתי לעצמי. הורדתי  את המים ויצאתי החוצה, שוטפת ידיים ומתעכבת שנייה להסתכל על עצמי בראי. משהו בזווית העין הרגיש לי שעוקבים אחרי. הסטתי את מבטי מעט, היא הסתכלה עליי כמו אז, בשתיקה, עם אותו חיוך מדהים. "אני מבינה שבאת שוב למצוא משהי להתנשק איתה." אמרה וחייכה במתיקות כאילו משהו בה התגעגע אליי.

חייכתי חזרה אך לא עניתי, שלפתי נייר עבה לנגב את ידיי והסתובבתי אליה. "האמת, באתי לחפש את אותה אחת שהתנשקתי איתה אז, את חושבת שהיא כאן?" שאלתי,  מחכה לתשובתה.

היא הורידה מבט, מובכת קצת, "את לבד פה?" החליפה נושא.

הסתכלתי סביבי, "אני לא לוקחת איתי מלווים לשירותים, את יודעת." החזרתי מבט.

"התכוונתי אם..."

"אני יודעת למה התכוונת." קטעתי אותה, "אני עם הקבועה שלי." כף ידה אחזה בשלי, היא משכה אותי לתא הפנוי שניפתח למורת רוחן של הממתינות שזרקו כמה מילות גנאי לכיווננו. הדלת נסגרה וננעלה. המוזיקה מהדהדת בעוצמה גם כאן, היא השעינה אותי על הקיר, ידיה שוב אוחזות בפניי, שפתייה נצמדות לשלי בנשיקה רטובה ומתוקה. "שכחתי כמה את..." לחשתי ברגע ששחררה את עצמה ממני.

"כמה אני מה?"  שאלה במבט חודר.

"כמה את מנשקת טוב."

"התגעגעתי אליך." לחשה לי. גם אני התגעגעתי עד שנישרף לי הלב, אבל לא אמרתי לה, רק שתקתי, למדתי ממנה להיות טובה בשתיקות.

"אני צריכה לזוז." השתחררתי ממנה בחיוך, נותנת לה ולי להבין שדבר לא ימשיך מכאן.

פתחתי את הדלת ויצאתי משם, לא הסתכלתי אחורנית ולא נפרדתי ממנה, צעדתי בצעדים מהירים לתמר שעדיין פיזזה על הרחבה. מאוחר יותר כשהרוקדים התפזרו קצת ראיתי אותה רוקדת עם מישהי יפה עם אודם אדום, היא הייתה מוכרת לי מאיפשהו, אבל לא התאמצתי לשחזר. היא לא חיפשה אותי במבטים אבל מרחוק הבחנתי שהיא מאושרת. בסוף הערב חזרתי הביתה, רונן היה שפוך על הספה, ניראה שחיכה לי, הוא היחיד שמחכה לי וכנראה גם תמיד יחכה.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...