דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק כא' (סוף חלק שני)

הגבר הנכון

"אני מרגישה מוזר לשבת אתך בחוץ, בבגדים רגילים, בלי חלוק." חייכתי אל גאזי.

"בלי החלוק את יפה עוד יותר." החמיא לי גאזי והתאפק לא להציץ למחשוף הצנוע שלי.

חייכתי חזרה ואימצתי את מוחי איך להחזיר לו מחמאה שלא תהיה שקר כי האמת היא שהוא נראה טוב יותר עם החלוק שכיסה על בטנו העגלגלה.

"נדמה לי שרזית קצת לאחרונה." אמרתי לבסוף.

הוא הנהן וניסה להראות שמח, אבל היה ברור שהוא נבוך והוקל לו רק כשהתחלנו לשוחח על העבודה - הנושא הנוח והבטוח ביותר לשיחה ביני לבינו.

רק אחרי שיצאנו מבית הקפה ההומה וטיילנו קצת בחוץ הוא השתחרר מעט ואפילו אחז בזרועי כשחצינו את הכביש. ישבנו בחושך על ספסל בגן הציבורי ודיברנו על עצמנו. גאזי הודה שהוא מתגעגע מאוד לילדיו ועצוב לו לישון לבד והעז, לראשונה מאז שנפגשנו, לשאול אותי למה נפרדתי מבעלי. "מאין לך שאני זו שנפרדתי ממנו, אולי הוא זה שנפרד ממני?" התחכמתי בניסיון לשנות את הנושא. ניסו ומנשה היו האנשים היחידים חוץ מקרובי משפחתי שידעו למה נפרדתי מבעלי, לא היה לי קל להודות אפילו בפני עצמי שהייתי טיפשה והתחתנתי עם הגבר הלא נכון.

"ברור שאת זו שרצית להפסיק את הנישואים, אף גבר שפוי לא ירצה לעזוב אישה יפה כמותך." החניף לי גאזי.

"האמת שעדיין לא התגרשנו רשמית." הודיתי, "פתחתי תיק ברבנות, אבל העניין נסחב ונסחב כי אריק נמצא עכשיו בצרפת, הוא חי שם עם החבר שלו."

"חבר?" נדהם גאזי, זוקף גבות מופתעות, "מה פתאום חבר?"

משכתי בכתפי ושתקתי, מדוכדכת. למרות שכבר עברה חצי שנה מאז שאריק הסתלק עדיין התקשיתי לספר לזרים מה קרה, והזמן שחלף מאז לא הקהה את הרגשת הכישלון ואת הכעס שלי על עצמי. גאזי שתק גם כן, מעכל לאט את מה שאמרתי, "אבל יש לכם ילד." מחה לבסוף, "איך זה קרה?"

"בטעות." אמרתי וצחקתי למרות שזה עדיין כאב, "מישה שלי הוא טעות, טעות מקסימה, אהובה ויקרה, אבל עדיין טעות."

"ואת עדיין אוהבת אותו, את המנוול הזה?" התרגש גאזי.

"אריק לא מנוול, לא באמת." גוננתי עליו, "למעשה הוא בחור מאוד מתוק והוא תמיד היה טוב אלי." חייכתי כשנזכרתי ברגעים הטובים שלנו יחד, "בסדר, כמעט תמיד, אבל דברים קרו, ונסחפנו כשהיינו במצב מאוד מיוחד, היינו לבד בבית החולים, בלילה, רק שנינו וסבא שגסס לאט... התאבלנו יחד על סבא שלו ששנינו מאוד אהבנו והדברים פשוט קרו והוא נגרר אחריהם, קצת מחולשה וקצת מטיפשות, אבל בהחלט לא מתוך רוע. שום דבר לא היה מתוכנן מראש." שקעתי בזיכרונות, מנסה לתאר לגאזי את התקופה המוזרה ההיא, "לפעמים אני לא בטוחה שבאמת אהבתי אותו אז, אבל אני בטוחה שנכנסתי להיריון ממש לא בכוונה, אף פעם לא רציתי להיות נשואה ואימא בגיל כל כך צעיר, אם לא הוריו בטח הייתי עושה הפלה, אבל אימא שלו כל כך שמחה והתלהבה, וגם אבא שלו בעצם... הם לחצו מאוד שנתחתן למרות שהיה ברור שאנחנו עדיין לא בשלים לזה. בזמנו לא הבנתי למה, אבל עכשיו אני מבינה... זה היה פשוט צירוף של נסיבות, אולי חוסר מזל, אולי טעות, אבל איך אני יכולה להגיד שמישה המתוק שלי הוא טעות?" 

"את חושבת שהיא ידעה, שהוא... שההורים שלו ידעו שאריק מעדיף..." גאזי התקשה להשלים את השאלה, מצחיק היה לשמוע איך קשה לו לבטא את המילה הומו.

"אני חושבת שכן, אולי רק בתת ההכרה שלה, אבל כן, איכשהו היא הבינה שזה הסיכוי היחיד שלה לראות מהבן שלה נכד ולכן לחצה שנתחתן, וסך הכול אני לא מצטערת, אני אוהבת להיות אימא של מישה, הוא נהדר, אף פעם לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה מישהו, הוא ממלא את כל החיים שלי."

"אבל הוא יגדל ענת, בעוד עשר שנים הוא כבר יתחיל להתבגר, ואת עדיין תהיי אישה צעירה. לא טוב בשבילו שהוא כל העולם שלך וגם בשבילך זה לא בריא."

"אבל אני לא לבד, חוץ ממנו יש לי את סבא וסבתא שלו, ויש לי את השכנים שלי, מנשה וניסו שהם ממש כמו אחים שלי, ויש לי אותך." הנחתי יד מגששת על ברכו.

גאזי נאנח ואמר שהוא מאוד שמח שפגש אותי, שאני אוצר אמיתי, והוא לא מבין איך הצליח לנהל קודם את המרפאה בלעדי, וכמה חבל שהוא לא צעיר יותר ורזה יותר. "אני אבכה בחתונה שלך ענתי." הוסיף בעצב והסיט בעדינות את ידי מעל ברכו. אחר כך חזרנו למכונית והוא הסיע אותי הביתה, נישק את לחיי כמו אבא אוהב, ליטף את שערי ברוך, אמר שוב שכמה חבל שהוא לא צעיר יותר ופנוי ונסע. אני מניחה שאם הייתי קצת יותר נועזת, מדברת פחות, ונוגעת בו יותר, אולי... אבל מצד שני הוא היה הבוס שלי, ומבוגר ממני ביותר מעשר שנים, ולמרות שהיה אחד הגברים הכי עדינים ונחמדים שפגשתי מימי, וברור היה שאני מוצאת חן בעיניו, לא נמשכתי אליו, וגם לא אל אף אחד מעשרות הגברים שראיתי באתרי ההיכרויות שמנשה עודד אותי להירשם אליהם. פה ושם אפילו פגשתי כמה גברים שפנו אלי באתרי ההיכרויות, אבל לא התלהבתי מאף אחד מהם. דרך ההיכרות הזו נראתה לי מוזרה, לא טבעית, קרה ולא נעימה.
לא ככה חשבתי שאכיר את בן הזוג שלי, דרך כרטיס וירטואלי ואחר כך בפגישה מתוכננת, לא טבעית ומלחיצה. אף אחד מאותם גברים לא נראה לי וחשדתי בכל אחד מהם שהוא מנסה להכניס אותי למיטה מהר ככל האפשר, לבצע בי את זממו ולהסתלק. העדפתי לפגוש אנשים בצורה יותר ספונטנית ואני מניחה שאם לא הייתי אימא של מישה הייתי פוגשת גברים באוניברסיטה, במסיבות, או במועדונים, ואולי דרך חברים, אבל מהרגע שנישאתי וילדתי נפלטתי מהמסלול הרגיל שבו נעו אנשים צעירים בגילי. לא למדתי, לא יצאתי ולא ביליתי עם בני גילי. חיי נעו בין העבודה לבית, וכמה גברים מתאימים את יכולה לפגוש כשאת מסתובבת עם ילד תלוי עליך?
זה מה שהסברתי לניסו ולמנשה כשחגגנו יחד את יום הולדתי העשרים ושלוש.

"שטויות ענת. זה סתם תירוצים, את יודעת שאם תרצי לצאת אנחנו נשמור ברצון על הילד." אמר ניסו בהתרגשות, "נכון מנשה?"

"בטח." חייך אליו מנשה, והניח יד מרגיעה על זרועו, "אבל אין מה למהר, ענת עוד צעירה ומישה עדיין תינוק, לא צריך למהר, כשיגיע הזמן היא תפגוש את הבחור המתאים."

"איך היא תפגוש אותו אם היא נמצאת כל הזמן בבית עם הילד ויוצאת רק לעבודה?" מחה ניסו.

"די ניסו, אל תציק לה. אתה יודע שענת לא אוהבת לצאת לכל מיני פאבים ומסיבות, היא בחורה שמרנית וזה לא מתאים לאופי שלה."

"אז היא צריכה להיכנס יותר לאתרי היכרויות." פסק ניסו, מנשה הנהן, ושניהם הביטו בי בתוכחה.

"אני לא אוהבת את האתרים האלו." הודיתי, "כולם שם שקרנים, אומרים שמחפשים קשר ובעצם רוצים סקס, או סתם לבלבל את המוח."

"חשבתי שזה ככה רק באטרף." התפלא ניסו, "הייתי בטוח שאצל הסטרייטים זה אחרת."

"ממש לא." נאנחתי, "אל תשאל איזה דברים גברים כותבים לי, בדרך כלל זה מביך נורא, ולפעמים סתם מגעיל. מישהי אמרה לי שבגלל שאני בלונדינית וגרושה הם מרשים לעצמם..." הצטמררתי כשנזכרתי בפעם האחרונה שיצאתי לפגישה עיוורת, "הבחור האחרון שפגשתי רצה שאני אדרוך עליו עם נעלי עקב ואדבר אליו לא יפה." נזכרתי בחלחלה, והרגשתי שאני מסמיקה. אם לא הייתי שותה קצת יין לא הייתי מעזה לגלות להם מה קרה באותה פגישה קצרה ומחרידה. אחרי הפגישה ההיא מחקתי את כל הכרטיסים שלי ונמנעתי להיכנס שוב למייל שלי.

"אני בטוח שבסוף תפגשי מישהו נורמאלי סתם ככה, במקרה. אחרי הכול אנשים התחתנו עוד לפני שהמציאו את המחשבים." ניחם אותי מנשה, "בחורה יפה כמוך, אני לא דואג, הכול יהיה בסדר." ניחם אותי ולמרבה הפלא הוא כמעט צדק, באמת פגשתי מישהו, והוא מצא חן בעיני ואני בעיניו, אבל לקח קצת זמן עד שזה היה בסדר.

"מר אלימלך קסטרו?" הכרזתי והצצתי לחדר ההמתנה,  "יש פה מישהו בשם אלימלך קסטרו?"

גבר צעיר, רזה ושחום קם וחייך אלי חיוך מקסים. "זה אני." אמר ופסע לעברי בצעד גמיש ומלא חן. הוא מצא חן בעיני ממבט ראשון, אבל מאחר והוא הגיע למרפאה ביום חמישי בערב - היום של הנשאים - הייתי בטוחה שגם הוא, כמו כל הפאציינטים שהגיעו בשעות האלו, הומו. מצד שני... עמדתי לצידו של גאזי, מגישה לו את כל הדרוש, מבצעת בנאמנות את עבודתי, וכל אותו הזמן מתפעלת מהגבר הצעיר ויפה התואר שהיה שרוע על כסא הטיפולים, ומנסה לנחש למה הוא סוקר במבט מלא הערכה את רגלי כשנשכב על הכסא, ואיך זה שהוא הצליח לבחון את החזה שלי גם כשהיה באמצע טיפול שורש. אחר כך הלכתי למשרד להכין לו חשבון ובדקתי שוב. כמה חבל, מעיון חטוף בתיק שלו היה ברור שהוא נשא. איזה בזבוז!

נו, די עם זה אנה, הרי ידוע שכל הגברים היפים הם הומואים, וגם אם הוא מאוד מוצא חן בעיניך וברור שגם את בעיניו את לא הולכת להסתבך שוב עם מישהו כמו בעלך לשעבר גם אם הוא מאוד חמוד, ויש לו עיניים יפות, וקול נעים, וכשהוא מסתכל עליך הוא גורם לך לצמרמורות קטנות ונעימות בעמוד השדרה. אז מה אם הוא נראה מעוניין? הוא בטח מתפעל מהנעלים שלך, או מנסה לנחש מה סוג החזייה שלך, אמרתי לעצמי, אבל מצד שני... מאז שהתחלתי לעבוד אצל גאזי פתחתי גיידאר די משוכלל וידעתי מתי גבר מסתכל עלי, ומתי על הבגדים שלי, והבחור הזה... אם אריק היה מסתכל עלי ככה בטח הייתי עכשיו בהיריון עם הילד השני. "מתי את מסיימת את המשמרת?" שאל קסטרו אחרי ששילם את החשבון ונשאר לשבת מולי. להפתעתי שמתי לב שהוא בוחן את כפות ידי בתשומת לב.

"על מה אתה מסתכל?" שאלתי בחריפות.

"עליך, את הבחורה הכי יפה שראיתי בימי חיי." שמר קסטרו על שלוותו, "ולכן בדקתי אם יש לך טבעות נישואים."

"הייתה לי פעם, כיום אני בתהליכי גירושים, ולפני שתשאל, אני גם אימא לילד." אמרתי בהתרסה, ואחר כך נזפתי בעצמי שאני כל כך כבדה ולא זורמת. לא פלא שאני עדיין לבד.

להפתעתי קסטרו לא נבהל אלא נשען לאחור על מסעד הכסא והמשיך לפטפט  איתי. "את כבר אימא?" השתומם, "כל כך צעירה? ובן כמה הילד?"

"כמעט בן שנתיים, ומה אתך? אתה נשוי?" העזתי לחקור אותו, מרגישה חצופה וחטטנית למרות שידעתי שפה, בארץ, אנשים מרשים לעצמם דברים כאלו, וחוץ מזה הרי הוא התחיל.

"אני לא נשוי, עדיין לא, אבל כמעט הייתי, זה נחשב?" צחק קסטרו.

"כמעט היית? עם מי כמעט התחתנת? עם גבר או עם אישה?" נעצתי בו מבט חודר, מוכנה לראות אותו מגמגם, או נבוך, או אולי נרגז?

"לא." הוא צחק, משועשע. "להתחתן עם גבר?" חייך, "מה פתאום גבר? אני נראה לך הומו?"

"אתה מספיק יפה בשביל להיות הומו." ספק החמאתי לו, ספק עקצתי אותו.

הוא חייך, "אני מקבל את זה כמחמאה." אמר בחביבות, אבל שמתי לב שהחיוך שלו עצוב מעט, "את בטח שואלת אותי בגלל..." הוא לא אמר במפורש, אבל הניד בסנטרו לעבר התיק שלו, והצטחק בטוב לב כשראה שאני מהנהנת, נבוכה ומלאת חרטה.

"זה בסדר, אל תתביישי, כולם חושבים ככה, אני מבין, למרבה הצער הווירוס הזה מאוד ליברלי, הוא מדביק את כולם בלי שום אפליות." העיר וקם. "הצלחתי להידבק למרות שאני לא הומו, אבל מרוב שכולן פוחדות ממני אני עוד אצטרך להפוך להומו רק כדי לא לישון לבד." התלוצץ במין מרירות שצבטה את ליבי, ופנה לצאת.

"רק רגע מר קסטרו, אל תלך." קפצתי ממקומי, "אני כבר מסיימת ו..." הסמקתי, מה אני עושה? הרי הבחור זר לי לגמרי והוא נשא ו...

הוא נעצר, הסתובב והביט בי, "ומה?" שאל.

"אני לא חושבת שאפשר להפוך מסטרייט להומו סתם ככה, רק כי זה מה שנוח לך לעשות, בעצם אני די בטוחה בזה. בא לך לשבת איתי על כוס קפה ולשוחח על הנושא?"

"ברצון." האירו פניו בחביבות, ולראשונה מזה זמן רב חשתי רצון לנשק גבר לא נשיקת חיבה על הלחי אלא נשיקה אמיתית ולוהטת, "אבל בתנאי אחד."

"מה התנאי?" שאלתי, מודאגת (ומה אם הוא יבקש שאדרוך עליו? או אקלל אותו ואבעט בו בנעלי עקב? או דברים אחרים מגעילים מסוג זה? פעם מישהו רצה שאשתין עליו... אוי, רק לא זה.)

"אני אשמח לשתות איתך קפה ולשוחח אתך, אבל רק בתנאי שתפסיקי לקרוא לי מר קסטרו."

"אז איך לקרוא לך?" העפתי מבט בתיק שלו, "אתה מעדיף שאקרא לך אלימלך?"

"חס וחלילה, רק לא אלימלך. פשוט תקראי לי קסטרו, כמו שכולם עושים. ומה שמך בישראל עלמת החן?"

"שמי בישראל ענת, אבל החברים שלי קוראים לי אנה." חייכתי אליו, "ואם תהיה נחמד מאוד אני ארשה לך לקרוא לי אנושקה."

לקחתי אותו לשתות איתי קפה בכרוכית הוורודה, ישבנו שם על הפוך ועוגה ושוחחנו שיחה ארוכה ונחמדה, ואחרי שמנשה וניסו שפגשנו שם (צלצלתי אליהם בחשאי והזעקתי אותם לבוא ולראות אותו, מזהירה אותם להעמיד פנים שנפגשנו במקרה) אמרו לי בתוקף שהם בטוחים שהוא לא בעניין של גברים, וגם פולי ושוגי שהוכנסו בסוד העניין אמרו מיד שבטוח שהוא לא בקטע, והאמת, די חבל, כי הוא חמוד מאוד, הרשיתי לו לקרוא לי אנושקה, וככה הוא קורא לי עד היום.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...