דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק כ'

משוחררת

אריק הגיע לבית החולים עוד לפני ארוחת הצהרים, ומאז ועד שהילד נרדם שמנו בצד את חילוקי הדעות שלנו ושמרנו עליו יחד, מתנהגים בנימוס ובחביבות זה אל זה. היו לנו המון מבקרים, ניסו ומנשה, גאזי וכמובן הוריו של אריק ששהו איתנו רוב שעות היום, אבל בלילה, אחרי שכל האורחים הלכו, ישבנו ליד מיטתו מתוחים ושותקים, מביטים בילד הישן, יודעים שאחרי שתתחלף משמרת הערב במשמרת הלילה נישאר לבד ויהיה עלינו לדבר סוף סוף.

"את באמת רוצה להתגרש אנה?" שאל אריק אחרי שהאחיות גמרו לחלק תרופות, כיבו את האורות ואיחלו לחולים לילה טוב.

"מה שאני רוצה זה שלא יצעקו עלי ולא יעליבו אותי בבית שלי, ואני גם לא מוכנה שתצעק על הילד ותוציא עליו את העצבים שלך."

אריק שילב את ידיו על משענת המיטה והביט בהן זמן מה לפני שאמר בשקט שהוא מבקש סליחה, שהוא יודע שהגזים, אבל גם אני לא הייתי בסדר.

"מה, בגלל שאיימתי עליך? אולי נסחפתי קצת, אבל זה קרה באשמתך, אני לא מוכנה לתת לאף אחד להתעלל בילד שלי."

"זה גם הילד שלי." הזכיר לי אריק.

"זה לא נותן לך זכות להפחיד אותו."

"לא התכוונתי, לא ידעתי שהוא חולה, חשבתי שהוא סתם מפונק."

"ילד בגיל הזה לא מתפנק סתם, הוא עוד צעיר מידי, מי שמפונק אריק זה אתה, אי אפשר לחיות ככה יותר, נמאס לי."

"את חושבת שלי לא נמאס? אבל אין לי ברירה."

"מה, בגלל ההורים שלך? אריק בחייך, אתה חושב שהם מטומטמים? שהם קונים את ההצגה שלך? הרי הם רואים שאתה כמעט לא בבית ושאני בעצם לבד, ולדעתי הם גם יודעים למה."

"אמרת להם משהו?" נבהל אריק.

"לא, והם גם לא שאלו, אבל הם יודעים, אפילו אם קשה להם להודות בזה הם יודעים."

אריק נאנח ושילב את אצבעותיו זו בזו כמו שהיה עושה כשהיה במתח. הבטתי באצבעותיו היפות, הארוכות והחטובות ונזכרתי איך כשישבנו בזמנו בבית חולים אחר, ליד חולה אחר, הן ליטפו את גופי והתמלאתי עצב גדול. "יש לך ידיים יפות מאוד." הנחתי את כף ידי על ידו, "אני מקווה שגם למישה יהיו ידיים כל כך יפות, אני אשמח אם הוא יגדל ויהיה גבר יפה כמוך."

כמו כל גבר אריק הגיב טוב יותר למחמאות ולדיבור רך מאשר לצעקות ונזיפות. הוא הסתובב אלי וחיבק אותי, ביקש סליחה וליטף את שערי. החזרתי לו חיבוק, אבל זה היה רק חצי חיבוק כי ידיות הכיסאות שלנו הפריעו וחתכו במותני. "אני מקווה שמישה לא יהיה כמוני ושיהיו לו חיים יותר טובים." אמר בעצב.

"יהיו לו כי אימא שלו תקבל אותו ותאהב אותו בכל מקרה, אני לא אתאכזב גם אם יתברר שהוא מעדיף גברים."

"אימא לא אשמה, זה החינוך שהיא קבלה, את יודעת איך זה היה פעם." גונן אריק בנאמנות על אימו.

"כן, אני יודעת."

"מנשה אמר שראית אותנו בלילה." עלה סומק עדין בלחייו של אריק.

"זה לא היה בכוונה." התנצלתי למרות שלא עשיתי שום רע, "חיפשתי אותך רק כי מישה היה חולה, וחוץ מזה הסתכלתי רק רגע, ומיד הלכתי."

"אני באמת מצטער, היינו קצת שתויים ו... האמת שלא תכננו שזה יקרה... הלכתי אליהם כי רציתי להיפרד מהם, לספר להם שאני עוזב כי... כי..."

"כי יש לך מישהו אחר. זה הקלוד הזה? האיש הזה שאתה עובד בשבילו בנתניה?"

"כן, אני... אנחנו... הוא אומר שהוא מאוהב בי, ואני חושב שגם אני אוהב אותו. גמרתי את העבודה על המלון שלו ועכשיו הוא רוצה שאני אסע איתו לצרפת, רציתי לספר לך את זה אתמול... להסביר, אבל הילד בכה ואת כעסת אז הלכתי לניסו לספר לו ו... "

"אז אתה נוסע איתו? אתה עוזב את הארץ?" הפסקתי את הסבריו המגומגמים והתרכזתי בנושא החשוב יותר של עתידנו.

"לא לתמיד, אני עוד אחזור. את יכולה לבוא איתי אם תרצי." הפתיע אותי.

"בתור מה? אשתך? נו, באמת, איזה רעיון, מה אני אעשה בצרפת? ומה יהיה עם הוריך אם נעזוב? תהיה מציאותי אריק, עדיף שניפרד לפני שתיסע. לא היינו צריכים להתחתן, הגיע הזמן שנשחרר זה את זה."

"והילד?"

"אני אשמור עליו טוב, אל תדאג."

"אני יודע אנה, אבל... הוא הילד שלי, אני אוהב אותו, אני רוצה להמשיך להיות אבא שלו."

"אם תרצה או לא תמיד תהיה אבא שלו."

"איך את יכולה להיות כל כך קרה והגיונית? פעם לא היית כזו."

"התבגרתי כנראה, מתי אתה מתכנן לנסוע?

"בשבוע הבא."

"ומה יהיה עם כסף? גם ככה אני לא מרוויחה מספיק, ובשנה הבאה מישה יתחיל ללכת לפעוטון, אני לא אצליח להסתדר בלי דמי מזונות."

"אני יודע. אל תדאגי לכסף, בצרפת אני ארוויח טוב ואני אוכל לדאוג לשניכם. אני גם אבוא לבקר הרבה בארץ ובהזדמנות גם נטפל בעניין הגט, או שזה דחוף לך כבר עכשיו?"

"כל זמן שתעזור לי עם כסף ותשמור על קשר עם מישה לא דחוף לי להתגרש ברבנות, אבל אני רוצה שאתה תספר להוריך שאתה נוסע, ותסביר להם גם למה, אל תשאיר את זה לי."

"בסדר." הסכים אריק בחוסר רצון, ואחר כך נישק את לחיי, "תודה אנה."

"בבקשה." עניתי בקרירות וקמתי. "עדיף שתיסע עכשיו, אין טעם ששנינו נישן פה, תבוא מחר בבוקר להחליף אותי." אריק הבטיח שיבוא בבוקר, אמר שהוא הולך עכשיו להוריו, נפרד ממני ונסע. 

פקפקתי קצת אם אריק יאזור די אומץ לקיים את הבטחתו, אבל ברגע שהוא והוריו נכנסו בבוקר לחדר ידעתי שסוף סוף הוא עשה זאת, התגבר על פחדיו ויצא מהארון. שלושתם נראו כאילו לא ישנו כל הלילה, אריק היה חיוור ומרוט, פניו של סשה היו אפורות וסחופות, וסוניה נראתה מבוגרת יותר בעשר שנים ועיניה היו אדומות. מישה שישן בשקט כל הלילה הרגיש כבר הרבה יותר טוב בבוקר וקיבל אותם בחיוכים עליזים, מנופף לעבר סבא וסבתא בידיו הקטנות, דורש בלי מילים חיבוקים. פניהם היגעות הוארו משמחה למראה הילד והם חשו אליו, מחבקים ומנשקים אותו, מתנחמים בקיומו, ובקושי שמו לב שהסתלקתי. רק כשהגעתי חזרה לדירה שלי ונעמדתי ערומה מתחת לזרם המים החמים, מתענגת על השקט והפרטיות של המקלחת שלי לעומת המהומה והצפיפות בשירותים של בית החולים התחלתי לבכות. 

"זהו, עכשיו שתינו גרושות." אמרה מימי בשמץ של שביעות רצון שהיא לא היטיבה להסוות. זה לא שהיא שמחה שגם נישואי התפרקו, אבל היה ברור שהעובדה שגם בעלי עזב ניחמה אותה מעט.

"כן, עכשיו שתינו גרושות." הסכמתי בעצב.  

"והוא נשאר בצרפת עם החבר הזה שלו?" חקרה מימי בסקרנות.

"בינתיים כן, נראה מה יהיה בעתיד."

"אל תתפלאי אם בסוף הוא יחזור הביתה ויתחנן שתקבלי אותו שוב כמו שהאקס העלוב שלי עשה."

"אני לא חושבת שזה יקרה מימי, אולי הוא יחזור, אבל לא אלי. הסיפור שלנו נגמר, התחיל בבית חולים ונגמר בבית חולים."

"כן, באמת מוזר איך פתאום הוא החליט שהוא בעצם לא אוהב נשים."

"כן, ככה זה בחיים. דברים כאלה קורים לפעמים." אמרתי בנימה פילוסופית, וכדי שהיא לא תמשיך ותציק לי בנושא הזה שסקרן אותה בצורה חולנית לטעמי שיניתי נושא ושאלתי אותה מתי היא באה לבקר.

"אולי בקיץ." התחמקה מימי, "תלוי באולג. אם הוא יקבל חופש." אולג היה החבר החדש שלה, השלישי או הרביעי מאז שנפרדה מבעלה, איבדתי כבר את החשבון. עד הקיץ בטח יהיה אחד אחר. מאז גירושיה מימי נעשתה טורפת גברים והחליפה אותם כמו גרביים, גורמת לאימא להתקפי עצבים מרוב כעס ובושה. כדי להתנחם אימא החליטה שמימי נוהגת ככה כי היא איבדה את האימון בגברים מאז שבעלה בגד בה, ופחדה שגם אני אנהג כמוה, אבל תמיד הייתי שונה מאחותי, שקולה ושקטה יותר, ולמרות שגם אני נעשיתי חשדנית וזהירה יותר מאז גירושי לא היה בי די מרץ וחשק לחפש גבר חדש, והסתפקתי בידידות עם ניסו ומנשה ובטיפול בבני.

"מישה הוא הגבר היחיד שמעניין אותי." אמרתי למנשה כשחקר אותי מה קורה איתי, וכמה זמן אני מתכוונת לחיות כמו נזירה.

"כנראה שזה מדבק." הוא אמר, מביט מהורהר בניסו ששיחק עם מישה בגן השעשועים, מנדנד אותו בנדנדה בחריצות. "מאז שאריק נסע גם ניסו מוכן להתייחס רק למישה. לא אכפת לו יותר מאף אחד, אפילו לא ממני."

"זה לא שלא אכפת לי." התגוננתי, "אבל עכשיו, כשאני כבר אימא, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתרוצץ כמו רווקה צעירה, אני צריכה להיות יותר זהירה."

"ובכל זאת את בחורה צעירה ויפה, ואני בטוח שיש לך הרבה מחזרים. חבל שאת לא מבלה ונהנית קצת יותר מהחיים."

"אפשר ליהנות יפה מאוד גם בלי גברים, וחוץ מזה אין לי כל כך הרבה מחזרים כמו שנדמה לך, גברים די נרתעים מאישה עם ילד."

"לא נראה לי שזה מפריע לגאזי." העיר מנשה בחיוך, "ולי ולניסו זה בטח לא מפריע." הוסיף, מבודח.

"אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלי העזרה שלכם. מאז שאריק נסע ההורים שלו הזדקנו כל כך, הם כל הזמן חולים, פעם הוא, ופעם היא. אולי טעיתי כשלחצתי עליו לצאת מהארון, הוא השתחרר ופתח דף חדש, אבל הם נשארו עם לב שבור."

"ועכשיו הגיע הזמן שלך להשתחרר אנה, מתי תפתחי דף חדש? צאי, תבלי קצת."

"מי, אני? אל תדבר שטויות מנשה. יש כל כך הרבה בחורות פנויות וצעירות. לידן אני זקנה משומשת. מי כבר ירצה לבלות עם גרושה ואימא לילד?"

"מישהו שגם הוא גרוש ואבא, מה עם גאזי? הוא נחמד וברור שהוא ממש דלוק עליך." חזר מנשה להציק.

"נו, די מנשה. גאזי בן אדם מקסים, והוא היה ממש נהדר איתי כשמישה היה חולה, אבל הוא עדיין לא גרוש, וגם אני לא, ובכלל, לא בריא לערבב בין עבודה ואהבה. זה תמיד עושה צרות, העבודה חשובה לי יותר מכל הגברים שבעולם."

"גאזי המסכן." הרים מנשה גבה אירונית, "אשתו עוזבת אותו בגלל הקריירה שלה, וגם את דוחה אותו בגלל אותה סיבה. רחמנות על הסטרייטים האלו."

"רחמנות על כל הגברים." חייכתי בחזרה ופרשתי את ידי לעבר מישה שרץ אלי, צוחק בכל פה, וזינק עלי בשמחה. נכון, לא התייחסתי ברצינות לרמיזות העבות של מנשה, אבל כשלמחרת גאזי הזמין אותי שוב לבוא לשתות איתו קפה אחרי העבודה הסכמתי.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...