דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק יט'

אני אתגבר

"הוא מתגעגע קצת לאריק, אבל בסוף זה יעבור לו." הרגיע אותי מנשה כשהסבתי את תשומת ליבו לפניו העגומות של שותפו לדירה. "צריך לתת לזמן לעשות את שלו, כמה זמן עוד נשאר לך עד שתוכלי לנהוג לבד בלי מלווה?"

"עוד חודש." אמרתי, והראיתי לו את מחזיק המפתחות היפה שנתן לי גאזי.

"יפה מאוד." אמר מנשה, ממשש את החפץ הנאה בהתפעלות, "זו עבודה של אשתו של גאזי, בחורה מאוד מוכשרת, חבל שהם מתגרשים."

"מי, גאזי? ד"ר אלגאזי, הבוס שלי, מתגרש? מאיפה אתה יודע?"

מנשה משך בכתפיו. "את יודעת איך זה... אנשים מדברים, בעלה של חברה שלה עובד איתי והוא סיפר לי. חבל, הם היו משפחה נחמדה, יש להם שלושה ילדים מוצלחים הכול היה אצלם בסדר עד שהיא הפסיקה לשחק בפימו והתחילה לתפוס מעצמה אמנית רצינית. פתאום יש מריבות והיא ובעלה לא מסתדרים יותר, אומרים שזו אשמתו של בעל הגלריה שמוכרת את העבודות שלה, הוא הכניס לה רעיונות לראש, אמר לה שמגיע לה יותר, סכסך בינה ובין בעלה... לך תדע מה בדיוק הולך שם."

"גאזי המסכן, באמת שמתי לב שבזמן האחרון הוא קצת עצוב, מצוברח כזה, חשבתי שזה סתם מצב רוח רע, לא ידעתי ש..." ואז מישה התחיל שוב להשתעל, ואני נחפזתי אליו ושכחתי את הבעיות של גאזי.

למחרת הגיע סוף סוף אריק במפתיע הביתה, אבל זה היה ביקור מעיק ולא נעים. מישה היה חולה, לא חייך אליו כרגיל ובכה כל הזמן, ואריק נזף בי שהילד מפונק ושאני לא יודעת לחנך אותו כראוי. "הוא רק בן שנה." התרגזתי, "והוא חולה, ובזמן האחרון אתה בקושי פה, בעיניו אתה אדם זר."

"הילד צריך לדעת שאני אבא שלו." כעס אריק, "ואיך הוא ידע אם את מתרוצצת כל הזמן עם העניינים שלך, לומדת נהיגה במקום לשבת בבית, ונותנת לניסו ולאימא שלי לטפל בו, בגללך הוא עוד יגדל להיות פרחח חסר חינוך."

זה היה כל כך לא הוגן ומרושע... איך יכולתי לאהוב פעם את האידיוט הזה? "על מה אתה מדבר? אני לא מתרוצצת בשום מקום, אני עובדת המון שעות כי אתה כבר כמעט לא נותן לי כסף, וחוץ מזה אי אפשר לחנך ילד בגילו של מישה, הוא צעיר מידי."

"אין לי יותר כסף לשכר דירה, אני רוצה שתחזרי לגור אצל הורי." הודיע אריק, "וחוץ מזה אני רוצה שתעזבי את העבודה שלך אצל הד"ר גאזי הזה, שמעתי עליו דברים לא טובים."

"בשום פנים ואופן לא, גם אם אני אחזור לגור אצל הוריך אני לא אפסיק לעבוד אצלו." רתחתי מזעם, "מה יש לך נגדו?"

"אין לי כלום נגדו חוץ מזה שבגללו את עובדת בלילות, וגם שמעתי דברים לא נעימים על הפאציינטים שלו."

"שטויות."

"זה לא שטויות, הוא מטפל בחולי איידס." זעם אריק, "וזה מסוכן, אם הוא רוצה להיות צדיק שיעשה את זה על חשבונו, את אימא לילד, זה מה שאת שוכחת כל הזמן, יש לך אחריות למישה וזה חשוב יותר מהעבודה שלך."

"אבל לא יותר מהעבודה שלך כמובן, למרות שאתה אבא שלו כמו שאני אימא שלו." תקפתי חזרה, "וחוץ מזה גאזי מקפיד ונזהר מאוד, ואני רק סייעת שלו ככה שאני בכלל לא מסתכנת."

מישה ההמום מהצעקות שלנו פרץ פתאום בבכי נורא, ואריק התעצבן, הרים אותו מהשטיח וצעק עליו שישתוק. הילד המבוהל בכה עוד יותר חזק ואני, רועדת כולי מזעם קר, חטפתי אותו מידיו של אביו והנחתי אותו במיטתו, סגרתי את דלת חדר השינה שלו, חזרתי לסלון ואמרתי לאריק בקול שקט ויציב שאני רוצה גט, ושהחל מהיום עליו להתקשר ולתאם איתי פגישה אם הוא רוצה לראות את מישה, זה לא הבית שלו יותר והוא לא יכול לבוא וללכת לפי נוחותו ובלי לבדוק איתי קודם. "אל תדברי שטויות אנה." ניסה אריק להניח יד מרגיעה על זרועי, "גט? את לא חושבת שאת מגזימה?" אמר בפייסנות, אבל בקולו הייתה שזורה נימת ביטול מזלזלת שרמזה שזעמי הוא רק מכשול חסר חשיבות שצריך להזיז הצידה. "הכול יהיה בסדר אם תעשי מה שאני אומר לך ותפסיקי להתווכח כל הזמן." הפטיר במין חביבות פטרונית מרתיחה.

מרוב זעם איבדתי את שיקול הדעת וכל מה שרציתי היה להכאיב לו, לפגוע בו חזק כמו שהוא פגע בי. "הכול יהיה בסדר אם תצא לי מהחיים, הומו מגעיל אחד." סטרתי לו בכל כוחי, מדהימה את שנינו בפרץ אלימות לא צפוי. לרגע השתרר ביני לבינו שקט קפוא, ואז הוא קם, לחיו מאדימה מהסטירה שלי, ופתאום נוכחתי לדעת כמה הוא גבוה וחזק יותר ממני, ונסוגותי לאחור, גורפת אלי את הואזה המכוערת מקריסטל שאימו נתנה לנו בפסח, "אל תתקרב אלי." איימתי, והנפתי את הואזה הכבדה, מוכנה לנפץ אותה על ראשו אם יהיה בזה צורך.

אריק נרתע לאחור ובהה בי, נדהם. "את מטורפת על כל הראש." אמר לבסוף בבוז מצמית, "תדברי איתי שוב אחרי שתקבלי ווסת." הוסיף עוד פגיעה אחת אחרונה ומשפילה לפני שנס החוצה. רועדת הנחתי את הוואזה הכבדה במקומה וצנחתי על הכורסא. רציתי להתפרק בבכי גדול, להתייפח וליבב כתינוקת, אבל לא יכולתי. גרוני היה חנוק ויבש ושרירי נוקשים. הרגשתי חולה מרוב מתח, גבי כאב והייתה לי בחילה. העפעף הימני שלי רטט בעווית לא רצונית, וכשבחנתי את פני בראי ראיתי ששפתי דקות וחיוורות, ופני לבנים מאוד. ככה זה אצלי תמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי. אלימות, אפילו מרומזת, גורמת לי להתאבן מרוב מתח, אני כל כך שונאת מחלוקות ומריבות, אפילו תחרויות שבהן יש תמיד כמה מאוכזבים לעומת מנצח אחד שנואות עלי. מעולם לא הייתי מסתבכת בקטטה המכוערת והמתישה הזו אם הוא לא היה צועק על מישה ומנסה לפרוק על הילד את התסכולים שלו. עם כל תיעובי לאלימות הייתי מוכנה לבצע כל פשע, לשקר ולהכות, לגנוב ואפילו לרצוח, בשביל להגן על בני.

הלכתי לחדרו והבטתי בו, ישן כמו מלאך קטן, גונח קצת בגלל החום, וחשתי איך האהבה אליו מציפה את כולי, מחזקת אותי, והופכת אותי, אנה הקטנה והביישנית, האישה השקטה והפחדנית לחזקה יותר מכל הגברים בעולם, ורק אז הצלחתי לפרוץ סוף סוף בבכי. בסופו של דבר נרדמתי בבגדי בחדרו של הילד, מצונפת על ספת הגומאוויר הקטנה שקנו לו סבא וסבתא יום אחרי שהוא התחיל ללכת סוף סוף. הם הוסיפו גם סנדלים פעוטים וחמודים להפליא ואמרו שזו מתנה מאבא שלו, אבל ידעתי היטב שאריק לא השתתף בקניית המתנות למישה. לא היה לו מושג מה מספר הנעליים של הקטן וכשהתקשרתי אליו וסיפרתי לו, נרגשת, שהילד התחיל ללכת, הוא רק הפטיר, "יופי, יופי, מזל טוב, אני לא יכול לדבר עכשיו." וסגר.

התעוררתי פתאום, מבוהלת ואחוזת חרדה, ומיד זינקתי אל הילד. הוא היה ער, מביט בתקרה, רועד, מתנשם נשימות קצרות ומייבבות, מותש מכדי להשתעל, רק מבטו הלטוש, חומו הגבוה והנוקשות של גופו העידו שהוא חולה מאוד, ושהמצב לא טוב. מתאמצת לשמור על קור רוח החלפתי לו חיתול וניסיתי להשקות אותו מעט תה עם סירופ אקמול, אבל הוא נשם בכבדות וסירב, והחיתול שלו היה יבש מידי... ליבי ניבא לי רעות, זו לא הייתה סתם התקררות רגילה, משהו היה מאוד לא בסדר, הילד נשם נשימות מאומצות מידי והיה ברור שהוא חולה מאוד. אחוזת פאניקה עטפתי את בני בשמיכה הקטנה שלו, וכשאני מודה בליבי לאלוהים שהיום מנשה לא בתורנות לילה והוא נמצא בבית עם המכונית שלו דחפתי כמה חיתולים ובגדים לתיק הבד של מישה ודהרתי למעלה, לדירתם של ניסו ומנשה כדי לבקש שייקחו אותנו למיון.

רק כשהגעתי לדלת הדירה נוכחתי לדעת שהשעה כמעט חצות. הם בטח ישנים עכשיו חשבתי לעצמי, ואם אני אדפוק או אצלצל כדי להעיר אותם השכנים יתעוררו, יהיה פשוט יותר להשתמש במפתח שניסו נתן לי אחרי שנתתי לו את המפתח לדירתי ולהיכנס בשקט, בלי להפריע לאיש מהשכנים. בימים כתיקונם לא הייתי מעלה בדעתי להיכנס לדירה זרה בלילה ועוד עם הילד בזרועותיי, אבל מצבו האנוש של מישה חייב צעדים קיצוניים ולכן לא היססתי אף לרגע, נכנסתי חרש לדירה החשוכה והשקטה ופניתי לחדר השינה שהיה מואר באור הכחלחל המרצד של הטלוויזיה. אולי הם נרדמו עם טלוויזיה דולקת חשבתי, ואז שמעתי נשימות כבדות, אנחה, קול צחוק גברי חנוק שנבלע בעוד גניחה, וקפאתי על מקומי, נחרדת למראה שלושתם. הם היו ערומים, ולמזלי היו מרוכזים כל כך זה בזה עד שלא הבחינו בי. אריק כרע על ארבע במרכז המיטה ומנשה עמד מאחוריו, ידיו על מותניו ואברו נעוץ בישבנו. אבל תשומת ליבו של אריק הייתה נתונה לניסו ששכב תחתיו ונישק וליקק את אברו הזקוף. אחר כך הסתובב אחז בראשו של אריק ומשך אותו אל חיקו ואריק נענה לו ברצון והחל מוצץ בחשק את הזין שלו. ניסו גנח בהנאה וחייך אל מנשה שהשיב לו חיוך בעודו מתנועע בתוך ישבנו של אריק ואחר כך עצם את עיניו בעונג וליטף את עורפו של אריק בהכרת תודה." כן, ככה, יותר חזק." אמר אריק בקול רוטט מתאווה, קול שמעולם לא שמעתי בוקע מפיו.
הם היו כל כך יפים ברגע הפראי הזה, הבטתי בהם בהיחבא, מתפעלת מהדרך חסרת הבושה בה התמכרו השלושה לתענוגותיהם ולשנייה אחת שכחתי את הנסיבות והזדהיתי איתם, עם שלושתם כאחד. הדופק במפשעתי החל פועם בכוח, הדם דהר בעורקי, ראשי הסתחרר, ולרגע קל לא הייתי אני אלא מישהי אחרת, אישה פראית בוערת מתשוקה, ואז השמיע הילד שהיה מונח רפוי על כתפי יבבה דקה, ובבת אחת חזרתי לעצמי, האש שהבהבה בי כבתה, הידקתי את ידי על גופו ונסוגותי לאחור בזהירות. לקחתי חרש את מפתחות המכונית של מנשה מהשידה הקטנה בכניסה, דחפתי אותם לכיסי וברחתי החוצה.

אוויר הלילה הקר הכה בפני, מצנן אותם ומצליל את מוחי. ידעתי שאני לגמרי לבד עכשיו, אין לי אף אחד, זה רק אני והילד, כל האחריות היא רק עלי ולא פחדתי. זה יהיה קשה ומפחיד, אבל אני יכולה להתמודד עם זה כי אני אימא של מישה, חייו תלויים רק בי ואין לי ברירה אחרת. יציבה לגמרי, צלולה וקרת מזג, הנחתי את הילד בכסא שמנשה רכש למענו, חגרתי אותו, עטפתי בשמיכה את גופו הקטן, חגרתי את עצמי ונסעתי במהירות לבית החולים, מתעלמת מהעובדה שאני עוברת על החוק כי אני נוסעת בלי מלווה למרות שאני נהגת חדשה. נסעתי מהר ובביטחון היישר לבית החולים, למזלי הכבישים היו ריקים בשעה הזו והגעתי במהירות. המיון לא היה עמוס ורופא ילדים מפהק הגיע מיד, בדק קצרות את מישה, אמר לי לא לדאוג יותר מידי ושלח אותי לצילום רנטגן. כשחזרתי עם הצילום אמר שטוב עשיתי שבאתי כי לילד יש דלקת ריאות, אבל זה לא נורא, קצת אנטיביוטיקה והוא יהיה כמו חדש, ועכשיו הוא יאשפז אותו ובעוד כמה ימים נוכל ללכת הביתה. 

התקשרתי לאריק רק למחרת בבוקר. "הלו, מי זה?" ענה לי בקול עייף וצרוד.

"זו אימא של הבן שלך." אמרתי קצרות.

"אנה, לא מתחשק לי לריב אתך יותר, תעזבי אותי." אמר אריק בקוצר רוח.

"בעונג רב." אמרתי, "רק תמסור בבקשה למנשה שלא ידאג, המכונית שלו אצלי." וסגרתי.

כמה דקות אחר כך מנשה התקשר, אמר בנימוס בוקר טוב, ושאל אם המכונית שלו באמת אצלי. "כן, מצטערת שלא ביקשתי רשות, אבל היית עסוק."

הוא שתק רגע, ואז שאל איפה אני עכשיו.

"אני בבית חולים עם מישה, יש לו דלקת ריאות. אני מצטערת שלא ביקשתי רשות, אבל הייתי חייבת להגיע איתו למיון במהירות."

"זה בסדר, אנחנו יכולים לעזור במשהו? יש לך מספיק כסף? בגדים? איך הילד מרגיש? מתי לבוא להחליף אותך?"

"הוא ישן עכשיו, אני מחכה לביקור רופאים, תוכלו לבוא בצהרים להחליף אותי?"

"אין בעיות, נגיע במונית, ואה... ענתי... אה... אני מצטער שראית אותנו, אני באמת מצטער."

"זה בסדר. אני אתגבר, אני כבר ילדה גדולה. להתראות מנשה." 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...