דנדוש
דנדוש. צילום: הנדל.

 >  >  > 

טריו - פרק יח'

גאזי

דוקטור אלגאזי התקשר אלי למחרת ושאל מתי אוכל לבוא לראיון אצלו. עוד באותו ערב התייצבתי במרפאה שלו, לבושה הפעם בשמלה צנועה ביותר, אצבעי לחוצה בתוך טבעת הנישואין שלי. ענדתי אותה זמן קצר מאוד, כבר בחודש החמישי היא התחילה ללחוץ וגם אחרי הלידה היא הייתה קטנה מידי. מימי אחותי טענה שזו תופעה ידועה - המפרקים מתרחבים אחרי לידה וזו גם הסיבה שמספר הנעלים שלי גדל. למה אף אחד לא סיפר לי על זה לפני שהחלטתי ללדת?

חיכיתי בחדר המתנה קטן וצנוע הרבה יותר מזה של דוקטור נוימן, מקשיבה לקול המקדחה שהרופא הפעיל על החולה ביש המזל שישב בפנים, סבלתי מהטבעת הזו עד שלא יכולתי יותר והחלטתי להסיר אותה. לרוע המזל היא נתקעה בעקשנות על אצבעי, הכאיבה ולחצה כל כך עד שהחלטתי לנסות לסבן את האצבע שלי, אולי ככה אצליח לחלץ את אצבעי האומללה. עמדתי בשירותים, רכונה על הכיור הפעוט, מרוכזת באצבעי המסכנה שהתנפחה והחלה להסגיל ופתאום נקישה בדלת. "היי אנה, את שם? הכול בסדר?"

"לא." אמרתי, כמעט בוכה מחמת הכאב, "שום דבר לא בסדר." פתחתי את הדלת והראיתי לו את אצבעי הלכודה.

הוא קלט מיד מה הבעיה, הוביל אותי לחדר הטיפולים, מרח משחה שמנונית על אצבעי, אחז בטבעת ומשך. צעקתי והוא התנצל ומשך שוב, צעקתי, "אוי!" והטבעת החליקה מעל אצבעי, ניצלתי.

"אנה המסכנה." אמר ד"ר אלגאזי בקול מלא השתתפות וכרך מטלית לחה וקרירה על אצבעי הדוויה. "זה יהיה בסדר." ניחם אותי, "מצטער שזה כאב, אבל לפחות לא היינו צריכים לחתוך את הטבעת היפה שלך." חייך והגיש לי את טבעת הנישואים שלי.

"לעזאזל עם הטבעת הזו." השלכתי אותה בזעם לתיקי, "בחיים אני לא אלבש אותה יותר."

"טבעת עונדים." תיקן אותי ד"ר אלגאזי בנחת, "ואפשר להרחיב אותה, זה לא מסובך."

"במקרה שלי זה כן." עניתי, והתביישתי בגל המרירות החמוצה שהציף אותי. בסוף אני אהיה בדיוק כמו אחותי הגדולה, גרושה רגזנית ושונאת גברים שלא נותנת יותר אמון באף גבר ורק מוצאת בהם פגמים, לא שזה קשה כל כך, למעשה קל עד להפתיע. "תודה רבה לך ד"ר אלגאזי." נזכרתי בנימוסי הטובים.

"תקראי לי גאזי, כולם קוראים לי ככה." אמר וחייך חיוך גדול ונדיב.  הנחתי לאצבעי והתפניתי לבחון את מצילי. כמו ד"ר נוימן גם הוא לבש חלוק לבן, והיה בערך בן ארבעים, בעל עודף משקל וקרחת, אבל איזה הבדל ענק. ד"ר נוימן היה רופס ושמנוני ואילו ד"ר אלגאזי היה מוצק וחייכן. נוימן ניסה להסוות את קרחתו בשיטת הלוואה וחיסכון, וגאזי פשוט גילח את ראשו. גם עיניו של גאזי בחנו אותי בהתפעלות והיה ברור שהוא נהנה ממה שהוא רואה, אבל הנאתו הייתה תמימה וגלויה כל כך עד שלא חשתי מאוימת, רק מוחמאת, והצטערתי קצת שלא לבשתי משהו יפה יותר.

מוזר עד כמה שני הגברים האלו שהיו בערך באותו גיל, עסקו באותו מקצוע, עוררו בי תחושות כל כך שונות. בד"ר נוימן היה משהו חשאי, מתגנב ולא אמין. מגעו היה דביק ולא נעים, וחיוכו מעושה, וכשהוא הביט בי חשתי שהוא רוחש כלפי מזימות אפלות, ואילו גאזי הביט בי במבט ישיר ועליז, והתנהלותו הייתה גלויה וחביבה. ד"ר נוימן גרם לי לחוש עצבנית ואילו גאזי הצחיק אותי וגרם לי להרגיש יפה ומוצלחת ובטוחה בעצמי. אצל גאזי היה ברור שמה שאתה רואה זה מה שיש. חיבבתי אותו ממבט ראשון וברור היה לי שגם הוא מחבב אותי.

מצא חן בעיני שהמרפאה שלו הייתה קטנה וצנועה, הרהיטים פשוטים ונוחים, והאווירה רגועה ומעשית. בניגוד למרפאות רבות שביקרתי בהן לא הושקע שום מאמץ בעיצוב יומרני ולא נעשה שום ניסיון להרשים את הפאציינטים בפריטים יוקרתיים ומצועצעים. גאזי העדיף במקום זה לרכוש ציוד חדיש ומודרני שיקל על הטיפול, ומהדרך הבטוחה והנינוחה שבה טיפל במכשירים שלו ותחזק אותם היה ברור שהוא רופא קפדן וזהיר ובעל יד קלה ומקצועית, וזה - כמו שהסבירו לנו בקורס - הוא דבר שנולדים איתו, ואי אפשר לרכוש אותו בבית ספר.

השכר שהוא הציע לי היה נמוך מעט יותר, אבל המרפאה שלו הייתה סמוכה לדירתי, ויכולתי להגיע אליה ברגל ולחסוך לעצמי נסיעה. הוא גם לא ניסה לערער את בטחוני בכך שציין שאין לי ניסיון קודם בעבודה – מה שכל הרופאים הקודמים שהכרתי עשו תמיד בהבעת פנים חמוצה, מתנהגים כאילו זו אשמתי שאני צעירה ובלי ניסיון ולכן עלי לסבול הערות מעליבות ועוד להגיד תודה, (כל כך מרגיז, אפשר לחשוב שהם נולדו רופאי שיניים) – גאזי דווקא לא ראה בכך חיסרון ואמר בחביבות שהוא מעדיף סייעת שסיימה זה עתה את הלימודים וכל מה שלמדה עדיין רענן בזיכרונה והיא פתוחה לחידושים מודרניים. אהבתי את חיוכו ואת מאור פניו, והחלטתי לסמוך הפעם על האינסטינקטים שלי ולקחת את המשרה המוצעת.

"אני יודע שיש לך ילד קטן, אבל אני זקוק למישהי שתוכל לעבוד מידי פעם גם בערב." אמר גאזי ולקח את ידי בידו, בודק מה מצב אצבעי. מגעו היה קריר ונעים ומקצועי לחלוטין, והוא לא הכאיב לי למרות שהאצבע הייתה עדיין תפוחה וסמוקה. "ולפעמים אני אצטרך אותך באתרעה קצרה מאוד." הוסיף בהתנצלות.

"למה?" שאלתי.

"הוא הניח לידי ונאנח. "בגלל הפאציינטים שלי. מנשה לא סיפר לך?"

"לא, מה הוא היה צריך לספר לי?"

גאזי שב ונאנח והבעת אי נוחות עלתה על פניו החביבים. "אם יש לך בעיה עם זה אל תתביישי להגיד." אמר, "אני אבין."

"תבין מה?" השתוממתי.

"אני מטפל מידי פעם, מחוץ לשעות המרפאה הרגילות, גם בשיניים של נשאי איידס." אמר, ובחן אותי בזהירות, "יש לך בעיה עם זה?"

"אה... אני... איידס זה דבר קצת מפחיד." הודיתי, "אני מקווה שאתה נזהר."

"כן, בהחלט."

"ואתה לא פוחד?"

"אני רופא, ואני מטפל בכל חולה שזקוק לי." אמר גאזי בפשטות, "גם נשאים צריכים רופא שיניים, וקשה להם בחיים גם ככה, לא צריך להוסיף להם עוד עגמת נפש." הוסיף בנחישות, "ולפני שתשאלי, הגעתי לזה בגלל אחי, הוא נשא ואחרי שטיפלתי בו הוא הביא אלי חברים שהוא הכיר בקבוצת התמיכה לנשאים. כיום אני בין רופאי השיניים היחידים באזור שמטפלים בנשאים בלי לעשות מזה סיפור."

"אחיך הומו?" שאלתי בסקרנות.

גאזי הנהן, נראה מוקנט מעט משאלתי. "כן, במקרה אחי הומו, אבל כל אחד יכול להידבק, יש לי חולים מכל המינים, חלקם נשואים וחלקם לא. יש לי גם כמה מטופלות שחלקן אימהות לילדים כמוך. הווירוס לא עושה אפליה, ואם את מתפלאת איך הן נדבקו כדאי שתדעי שיש גברים נשואים שבכל זאת מקיימים לפעמים יחסים עם גברים אחרים."

"אני יודעת." אמרתי ובחנתי את אצבעי הכואבת, "ולמה אתה מטפל בהם מחוץ לשעות הרגילות?"

"זה לא באמת נחוץ, אני עושה את זה רק ליתר ביטחון, וגם כי חלקם מאוד מאוד בארון והם מעדיפים לא לפגוש אף פאציינט אחר." הוא רכן לעברי, מביט בי במבט שופע אמון נוגע ללב, "ענת, אני בטוח שאין צורך להגיד לך שאסור לך לספר לאף אחד על החולים שתפגשי פה."

"זה ברור מאליו." אמרתי, "יפה מצידך לטפל גם בנשאים גאזי. אני אשמח לעבוד איתך ואני מבטיחה לך לשמור על סודיות רפואית." הושטתי לו את ידי ללחיצה, הוא לחץ אותה בחמימות ושנינו חייכנו זה אל זה כשנפרדנו, מרגישים שעשינו עסק טוב. 

"את ממש פורחת לאחרונה." החמיא לי ניסו, כמה חודשים אחר כך, "רואים שאת נהנית מהעבודה שלך."

"כן נכון, זו עבודה מעניינת, ומה שיותר חשוב, הבוס שלי הוא בן אדם נחמד, תענוג לעבוד איתו."

"כן, גאזי הוא ממש בסדר. אני לא מכיר אותו כל כך טוב, אבל אחיו הוא חבר טוב שלי ושל מנשה והוא מספר עליו רק טובות, שמעתי שהוא גם רופא שיניים מעולה."

"גאזי רופא טוב, וגם בן אדם טוב. רק בזכותו הלכתי לעשות רישיון נהיגה. הוא אמר שאני חייבת ללמוד לנהוג, מצא לי מורה נהדרת ומאוד סבלנית ושחרר אותי מוקדם כשהייתי צריכה לצאת לשיעורים, וכשהלכתי לעשות טסט הוא אפילו נתן לי קמע, תראה איזה יופי." הראיתי לניסו את מחזיק המפתחות החדש שלי שהיה עשוי פימו כחול, מעוצב בצורת עין, "זה נגד עין רעה." הסברתי, "ואולי בזכותו היה לי טסטר מקסים, איש נחמד מאוד, לא צעיר ומאוד מאוד סבלני ולא מלחיץ. בזכותו עברתי בטסט הראשון."

ניסו צחק ואמר לי שעברתי את הטסט כי אני פשוט נהגת טובה, וזה שאני בחורה יפה בטח לא הזיק, נתן לי את המתכון לעוגת הגבינה שהוא הביא לנו בסוף השבוע ושיצאה כל כך טוב עד שאפילו אימא של אריק - שהייתה מאוד בררנית וביקורתית - הודתה שהיא ממש מוצלחת ולקחה עוד פרוסה.

"תגידי ענתי, יש לך מושג מתי אריק חוזר הערב?" שאל ניסו באגביות מעושה, מנסה להיראות כאילו זה לא באמת משנה לו, ומיד אחר כך הסמיק והשתמט מלהביט בעיני, מה שרק הדגיש את הזיוף שבחוסר האכפתיות המופגן שלו.

ניסו המסכן, ככל שהתרחקתי יותר מאריק, מניחה לקרע ביני לבינו להתרחב,  מרוצה מהאדישות שחשתי כלפיו לאחרונה, ככה ניסו נעשה יותר אומלל ולהוט אחריו. אריק בילה פחות ופחות בבית, ובא רק כדי לראות מידי פעם את מישה, עובר אצלנו בדרכו לביקור אצל הוריו, או כשחזר מהם. רק פעם בשבועיים בערך היינו הולכים אליהם יחד, מדגמנים לכבודם זוגיות לתפארת. מי שסבל מכל העניין היה ניסו שהתגעגע אליו הרבה יותר ממני. גם העוגה שזללנו בהנאה כה רבה נאפתה למעשה רק לכבוד אריק, וברור היה לי שניסו היה יכול לתת לי את המתכון בטלפון, אבל העדיף להטריח את עצמו לרדת לדירה שלנו רק כדי לבדוק אם אריק במקרה בבית. ניסו המסכן היה כל כך מעורר רחמים... קשה להאמין שפעם קינאתי בגללו, כיום חיבבתי אותו מאוד, ראיתי בו חבר, וצר היה לי עליו.

"יש לך מושג איפה הוא מסתובב לאחרונה?" שאל חרש, בוחן את לוח השנה המקסים שנתן לי גאזי. היו שם תמונות נהדרות של הרים מושלגים ואשוחים ירוקי עד, מעוטרים בנטיפי קרח שקופים וענוגים כתחרה, לא מציאותיים והזויים בארץ החמה הזו.

"לא בדיוק, עד כמה שידוע לי הוא עובד בעיצוב של מלון חדש בנתניה. בעל הבית הוא איזה יהודי צרפתי עשיר שחי בתל אביב, הוא ואריק התיידדו מאוד ואריק מעדיף לישון אצלו במקום לנסוע הלוך וחזור. ניסו הנהן באומללות, אמר לי מזל טוב על הרישיון החדש, הציע לי שוב את שירותיו כנהג המלווה שלי, חייך בפיזור נפש כשהודיתי לו, מסר ד"ש ונשיקות למישה והלך.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...